הסופר יזהר סמילנסקי הלך לעולמו לפנות בוקר. הוא היה בן 89 במותו. שולמית אלוני: "הוא היה איש שלום, איש מצפון, מעורב מאוד ואכפתי"

הסופר ס. יזהר, מהבולטים בסופרי דור תש"ח, הלך לפנות בוקר לעולמו בעקבות אי ספיקת לב. הוא היה בן 89 במותו. הוא השאיר אחריו אשה ושלושה ילדים.

יזהר סמילנסקי, שכינויו הספרותי היה ס. יזהר, נולד ב-1916 ברחובות. הוא היה בנו של הסופר ואיש העלייה הראשונה, זאב סמילנסקי, שהיה אחיינו של הסופר משה סמילנסקי.

יזהר זכה בפרס ישראל לספרות בשנת התשי"ג (1959) ועסק בחינוך נוער ברחובות ובבן שמן, לחם במלחמת העצמאות והיה חבר כנסת למן היווסדה ועד 1967. כמו כן היה פרופסור לחינוך וספרות באוניברסיטה העברית בירושלים.

שולמית אלוני, מתלמידותיו של יזהר בבן שמן, מספרת: "ביקרתי אצל יזהר לפני כחודש בביתו, הוא היה עייף וחולה אבל כשסיפרתי לו דברים על התקופה

ההיא אורו עיניו באחת. יזהר היה מחנך שלי ולימד אותי ספרות ושירה, היסטוריה ופילוסופיה. הוא היה מורה בחסד ואם אני נחשבת כמורה טובה אני חייבת את זה לו. הכל למדתי ממנו - את היחס לתלמידים, את החשוב והטפל, את הצורך בהעשרת הדמיון ובסקרנות. הוא נחשב בעינינו תמיד לבכיר הסופרים העבריים ובעיני הוא הישראלי החדש שעליו חלמו העליות הראשונות - אחד כזה שיודע לשרוק את בטהובן אבל מכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, אחד עם עברית מצוחצחת ואהבת האור והשמש והשדה. אין אלא מילים טובות לומר עליו, גם כסופר, גם כאדם וגם כחבר. הוא היה איש שלום, איש מצפון, מעורב מאוד ואכפתי".

מהמשפיעים בספרות העברית

ביצירותיו המוקדמות ניכרת בעיקר השפעתו של אורי ניסן גנסין, וביצירותיו המאוחרות - השפעתו של יוסף חיים ברנר. בולט בהן מבנה של מונולוג פנימי המשוסע מדי פעם על ידי קטעי עלילה ותיאורי נוף. סגנונו מצטיין בשליטה מוחלטת בעברית המדוברת של ימינו, בלא גלישה לשפה לא תקנית. בכל סיפוריו ניכרת מעורבותו באווירת ארץ ישראל ובנופיה.

הסיפור הראשון שכתב הוא "אפרים חוזר לאספסת" (1938); אחריו פרסם את הקבצים "בפאתי נגב" (1945), "החורשה בגבעה" (1947) ו"שיירה של חצות" (1950) - על ימי המאבק קודם שהוקמה המדינה ועל מלחמת העצמאות. רוב גיבוריו הם צעירים ארץ-ישראלים הנקרעים בין הרצון להצטרף לשאר חבריהם לבין מצפונם, המורה להם לנהוג שלא ככל השאר; הבולטים שבהם הם גיבורי הסיפורים "השבוי" (1963) ו"סיפור חירבת חיזעה" (1949).

הגדולה והבשלה שביצירותיו, הרומן "ימי צקלג" (1958), היא סיפורה של קבוצת חיילים מבודדים בנגב בשבוע אחד בשנת 1948. ס. יזהר מתאר ברומן את הדילמות הרעיוניות-המוסריות שהחיילים מתחבטים בהן. הרומן נחשב לאחת היצירות הטובות ובעלות ההשפעה בספרות העברית.

ב"סיפורי מישור" (1964) הוא שב לימי הילדות והנעורים; המישור מסמל בהם את הכמיהה לחירות ולמרחבים. מספריו האחרים: "מקדמות" (1992), "צלהבים" (1993), "מלקומיה יפהפיה" (1998), "גילוי אליהו" (1999). פרסם גם קובצי סיפורים לילדים - "שישה סיפורי קיץ" (1950) ו"ברגליים יחפות" (1959), ומחקרים ספרותיים - "לקרוא סיפור" (1982) ו"סיפור אינו" (1983).

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3293719,00.html




אחד הסופרים הגדולים שקמו במדינה, השפיע על הספרות הישראלית כולה.

עצוב לי, עצוב... יהי זכרו ברוך.