שלום, אני בן 18

לעיתים, כשהשעון מורה "04:00", אני לוקח כמה דקות מהמחשב. מהחופש הזה שנותר לי והולך את כניסת הבית ונותן מבט חטוף אל השמיים הבהירים שלא לפני מספר דקות היו שחורים ולא לפני שעוד דקות מספר יסנוורו. אני לוקח איתי עוד מחשבה ועוד מחשבה כמו העלה הזה שנושק לאדמה שאולי יש משהו קצת יותר מזה. משהו קצת יותר מהחיים האלה, מהמחשבות האלה. מכל הניסיונות: מהאהבה, מהלימודים, מהניסיונות, מההצלחות והכישלונות למרות שבתוך תוכי לא טעמתי מחצית מהם וכבר עכשיו נשאלת השאלה לאן כל זה הולך והנה כבר שהשמש מפציעה, ושוב עליי לברוח ולחפש פינה אחרת וגם בהסתכלות די פשוטה אל האחרים, מדוע הם עומלים כל-כך? לאן כולם שטים ואיך זה שאיני מוצא את הסירה שאמורה להוביל אותי אל מקום המבטחים בים הגדול והמאיים הזה ובעצם גם כל המחשבות האלה לא תורמות לעניין?

גם בחלומות, אפילו ברעים שבהם, אני שואל את זה שיושב לידי האם לדעתך יש משהו קצת יותר מזה? אבל אז כבר דעתו לא חשובה כי הוא - אני. אני לוקח עוד דקות מספר של הליכה בשביל הזה שמיועד לי. שביל שמחשבותיי יצרו, הכל פה פרי דמיוני וגם בענן השחור שם, בקצה, אוכל להתגאות. אז גם לרחף אני יכול וכל מה שאסור שם, מותר פה. אני מבקש את השמש בקצה אחד ואת הירח בקצה השני ולחוקים כבר אין חשיבות כי אני הוא החוק. ולמה ההנאה היא חלקית עד אחרי הקטע שבו מתעוררים למציאות הזו? מדוע אי אפשר להינות כמו שאני נהנה בחלומותיי?

וגם כל החלטה פשוטה צריכה לעבור ישיבות מנהלים ענקית של מיטב מחשבותיי בעוד שאין גדול העניין, ובכל זאת כל החלטה מתיישבת וכל החלטה מתווספת ואני פשוט שואל אם יש משהו קצת יותר מזה ולשאלה אפילו לא הצלחתי לענות, היש משהו קצת יותר מזה?

העסק עובד בצורה שאתה מכיר עד הצבא.
במקום שאתה תשבור את הראש לאן הכל זורם, החברה שלך מכתיבה לך את הזרם ואתה בד"כ הולך איתו (או מתיימר להתמרד ללא הצלחה) עד שאתה מתגייס.
שם, הם אוטמים לך את העיניים עוד יותר, ואתה מתחיל לגלות עולם חדש.
מעין מיקרוקוסמוס של צה"ל. אתה מתעניין איך הצבא עובד, מדבר עם חברים, ולאט לאט מתחיל להבין את הבלתי ניתן לתפיסה - הגיון צבאי.

אחרי שלוש שנים אתה משתחרר ומקבל את הסטירה של החיים שלך.
כל מה שלמדת בצבא לא שווה שום דבר, ואתה נמצא לבד בים, מחפש את הדרך.
אף אחד לא מוביל אותך, אף אחד לא אומר לך מה לעשות, אתה לבד. ואם אתה לא זז אתה טובע. אז אתה מתחיל לזוז ממקום למקום, עד שאתה מוצא את הנישה שלך. את המקום בו הכי טוב לך, עם האנשים שהכי טוב לך איתם.

נודד... כמו בדואי לפני קום המדינה.

בברכה, מתן.
www.MatanNarkiss.com