דברים שנאמרים ולא על ידי

מאת אלכס לוין







בתקופה האחרונה אני קורא ושומע דברים שונים שנאמרים וכולם מזעזעים עד מאוד.

ברצוני ללקט דברים בשם אלו שאמרו אותם רק בכדי להעביר את התחושה הקשה שבה אנו נמצאים.



נתחיל בדבריו של אב שקול המספיד את בנו. אביו של אור שחר, שנהרג במלחמה בלבנון יום לפני יום הולדתו ה-21, ספד בתאריך 7.9.06 לבנוביום ה-30 למותו. בכאב רב הוא אמר: ”אני לא זוכר, כהורים של אוריק, שאישרנו למישהולשלוח אותו למות במלחמת-ברירה רשלנית ומטופשת“.

... “אני לא יודע איך הייתי מרגיש לו אוריק היה נופל במלחמת אין-ברירה, אבל פה לא הייתהמלחמת אין-ברירה, התחושה שלנו היא שהוא נפל לחינם, במלחמה מיותרת“...”בטלוויזיה מופיעים אנשים ’חשובים‘ ואומרים שהמלחמה ’פרצה‘ . כמו כוח טבע - איש לה ’הפריץ‘ אותה, איש לא קבע אם איך ובשל מה היא תתנהל, ואיש לא קבע לכמה זמן ואיזהתוצאות היא אמורה להביא. היא פשוט ’פרצה‘. ועכשיו לך תאשים מישהו במשהוש‘פורץ‘.
”וכעת, לאחר שגמרה המלחמה ל‘פרוץ‘, מסבירים לנו מנהיגינו את יתרונותיהואת חסרונותיה. בקיצור, עושים את כל מה שהיו צריכים לעשות לפני ששלחו את אוריק שלנוואת חבריו - למות."
”ואני לא זוכר, כהורים של אוריק, שאישרנו למישהו לשלוח אותולמות במלחמת-ברירה רשלנית, מטופשת, בהרפתקה שלא הוכנה כהלכה ושהישגיה נצבריםבדיעבד. ואני עוד פחות מבין, מי העניק לראש הממשלה את הזכות שלא לבוא ולספר להוריםשכולים על מה ולמה נפל בנם“.
האבא שחר פונה לראשי השלטון ושואל: ”האם לא ייתכן שיקוםמנהיג בארץ הזאת ויגיד ’טעיתי‘. כן, כמו נסאראללה. שיגיד ’טעיתי. הערכתי לא נכון. סיפקו לי נתונים שלא בדקתי עד הסוף. מיניתי אנשים לא ראויים. טעיתי."
”מה צריכיםלחשוב הורים שכולים הרואים היום את המלאי האין-סופי של האינפורמציה הזורמת מאמצעיהתקשורת השונים, המתארת את המלחמה כטיפשית ומיותרת, ואת המנהיגות כמבולבלת, חסרתניסיון ותבונה? האם ברורה תחושת ההחמצה הנוראה, הקורעת? האם ברורה לכם הרגשת האשםהאיומה שלנו כהורים על שלא השכלנו לשמור כראוי על מתנת החיים החד-פעמיים שהענקנולילד המתוק שלנו מפני ידיה של רשות שלומיאלית יהירה ואטומה? הלב מתפוצץ!“
”על מהאבדו חייו?“, זועקהאבא את זעקתו אך את מי הוא מעניין.את טולמרט? את פרץ או את חלוץ?.לאלוהים הפתרונים.

אנחנו מגש הכסף

מאת נדב, ספטמבר 4, 2006, הכותב הוא רס“ל (מיל.), מאנשי מאבק המילואימניקים.

"לנו, אנשי המילואים, יש מטרה אחת: החזרת האמון במערכת הדמוקרטית. בזמן המלחמהבלבנון, כשעדויות על התנהלות צה“ל והאדישות שהפגינה הממשלה ביחסה לתושבי הצפון הלכוהצטברו, שמעתי סביבי מרמור וזעם. הרחוב המה. כל אדם שפגשתי ברחוב אמר: ”למה מכניסיםטנקים, האם לא ידעו שיש להם טילים?“ ”למה שלחו לשם כוח קטן כל כך?“ ”למה כוחותנכנסים לבתים אחרי שחיילים רבים כבר נפגעו מטילי חיזבאללה?“ ”איפה המדינה? למהגיידמק צריך להקים מאהל בשביל פליטי הצפון?“ ”למה לא מכריזים על מצב חירום?“ ועכשיו, דממה דקה. 24 ימים בלבד חלפו מאז הוכרזה הפסקת האש. ב-48 השעות שלפני כןנהרגו לשווא 33 חיילי צה“ל, מיטב בנינו וחברינו, ואתם - חברי, משפחתי, מכרי - כולכםחזרתם לחייכם, כולכם משוועים לשגרה. מאת: ברוך עיטם, מאנשי מאבק המילואימניקים | מיוחד ל“הארץ“ | מתאריך 4.9.06............... אומרים עלינו שאנחנו ”כתומים“ , שאנחנו ”כחולים“. אומרים שאנחנו ”פזיזים“, ”עורפיראשים“ . אדם אחד אפילו קרא לי ”פחדן“ ושאל ”איפה היית כששמדחת יוסוףהופקר?“
כולם צודקים. אנחנו גם ”כתומים“, גם ”כחולים“, גם ”פזיזים“, גם ”עורפיראשים“, והאמת גם ”פחדנים“ ששתקו כשמדחת יוסוף הופקר. אנחנו הציבור הישראלי.



ישראל קלאוזנר, אבא של אוהד ז"ל

דברים שאמר האב ישראל קלאוזנר על בנו אוהד לוחם גולני, שנהרג בבינת-ג'בייל



"חיילים נהרגו לשווא. רצו להראות שעושים משהו נגד חיזבאללה אבל הפקירו חיילים. הבן שלי הופקר. כך לא עושים מלחמה"."אנחנו לא רוצים לחכות 4 שנים עד מסקנות ועדה. שלא יבזבזו את זמננו, על הממשלה לקום ולהתפטר. היה פה כישלון, הממשלה נכשלה בכל התנהלותה, בכל השתלשלות העניינים - מהרגע שהחליטו ללכת על המלחמה וגם ההחלטה על הפסקת האש בתנאים האלה. היה פה זיג-זג מתמשך והשאלה המרכזית שאני שואל היא מה הייתה מטרת המלחמה? אני סמג"ד במילואים.השתתפתי במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה. עד היום אני עושה מילואים, כך שאני קצת מבין איך עובד צבא. ואני יכול לומר שהצבא לא היה מוכן למלחמה. החברים של בני לא היו מאומנים. דיברתי עם בני לפני שנכנס ללבנון. אני זוכר ששאלתי אם הוא יודע איך הולכים לפעול שם, שאלתי אם הם עברו אימוני לוחמה בשטח בנוי לפי מודל לבנון, והוא אמר שהיה אמור להיות אימון ברמתהגולן שנדחה. ככה הם נכנסו. כל תפישת האימונים הייתה בנויה ליהודה שומרון ועזה, לא ללבנון ,,,,,,, מאז שבני נהרג אני שואל את חבריו מה עשיתם? מה הייתה המטרה? ואחד החברים אמר שהם באמת לא ידעו לאיזה לחימה הם נכנסים, הם לא היו מוכנים. החיילים נלחמו בחירוף נפש, אבל רוב הקרב היה חילוץ הפצועים. מה באו לעשות בבינת-ג'בייל, לכבוש? אמרו לי שלא, אז שאלתי בשביל מה ישבתם בבתים האלה? לא ענו לי.."



בתאריך 15.9.06 בפגישה שהתקיימה עם חלוץ והאלופים במילואים האלוף יאנוש בו גל אומר לדן חלוץ, מפורשות התפטר מתפקידך. הוא טען כלפיו כי "חטא בחטא היוהרה" והוסיף כי לדעתו," מפקד שהגיע מחיל האוויר אינו יכול לעמוד בראש צה"ל".חלק מהאלופים ציינו ואמרו באותה פגישה עם דן חלוץ

הפקודות הבלתי ברורות שהיו בחלק מן המשימות, את שינוי המשימות כל הזמן וכן את העובדה שהיו כמה מפקדים שהעדיפו לשבת ולצפות בכוחות דרך מסכי הטלוויזיה, ולא לשהות עם הלוחמים בשטח.



דברים שנאמרו בטכס אזכרה לחיילים שנהרגו מטיל קטיושה שנפל באזור בית הקברות שבקיבוץ כפר גלעדי הסמוך.

קיבוץ כפר גלעדי הסמוך, אשר לטענת רביםמהנוכחים לא אפשר לחיילים להיכנס ולשהות בשטחו מחשש להרס הדשאים וציוד הקיבוץ. בני בן דוד, אביו של דניאל בן דוד שנהרג באירוע, אמר: "דמם של בנינו זועק מהאדמה כלפי הקיבוץ. זה הצטייר כאילו הם הוזמנו להיכנס אולם העדיפו להישאר בחוץ ולעשות פיקניק ולא כך הוא. לפני שחוקרים את מהלכי המלחמה ושר הביטחון, צריך לחקור את מה שקרה כאן על האדמה הזו. אנחנו נמצאים מאחורי פסלו של האריה השואג, אני קורא לו לפנות לקיבוץ ולשאוג עד שאוזנם תחרש, עד שיקומו ויתנצלו".



בתאריך 7.9.06 ניפגש אהוד אולמרט עם משפחות החיילים החטופים לאחר שהבין שההתחמקויות שלו מזיקות לו ולתדמיתו. להלן מקצת מדברי ההורים.

להלן דבריו של שלמה גולדווסר, אביו של אהוד: "אנחנו רוצים תשובות. רוצים להבין מה קורה כאן. ראש הממשלה אמר לפני כמה שבועות שהוא מתייחס לפרשת החטיפה, כאילו מדובר היה בבניו, נכון לעכשיו אנחנו לא כל-כך בטוחים שכך הוא מתנהג או מרגיש. כמו כן מוסיף האב ואומר "שרת החוץ ציפי לבני אמרה בשבוע שעבר שהסגר לא יוסר אם לא יתקבל סימן חיים מהבנים, אז מה קרה? לנו לא ידוע שהתקבל סימן חיים. לממשלה, ככל שידוע לנו, אין סימן חיים כזה. ונציג המדינה במשא ומתן מתחמק מאיתנו".

ח"כ אריה אלדד אומר כי "אדם (האלוף אדם מפקד פיקוד צפון בזמן המלחמה ללא שם) לימד הבוקר את מדינת ישראל איך נוהג קצין עם יושרה, כבוד עצמי ויכולת לקבל אחריות. לו היו פרץ, אולמרט וחלוץ, בעלי עמוד שדרה מוסרי וציבורי - הם היו הולכים בעקבותיו".

ח"כ עמי איילון, אומר "אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, מוביל מהלך של נטילת אחריות. הוא לא יכול להיות יחיד. באשר לדרג המדיני, אני סבור ששר הביטחון צריך להתחלף בתפקידו".

דברים שנאמרו ונכתבו בוועדה לבחינת מוכנות העורף במצבי חרום. בוועדת חוץ ובטחון.מתאריך ספטמבר 2006.

" קשה למצוא היגיון בהחלטה שמערך מל"ח, הגוף אשר מבצע בשגרה תרגילים להשגת המיומנות הדרושה לפעולה בעת חירום, לא הופעל ברגע האמת ולא מילא את ייעודו"...". אי הפעלת מערך מל"ח יצרה ריק וחוסר ודאות בתפקוד גופי השלטון השונים ונוצר מצב שבו נעדר גוף מנחה ומתאם של כלל הגורמים במשק וחוסר באספקת שירותים קיומיים. חוסרים אלו תרמו במידה רבה להיווצרות מצוקה אמיתית, ובמקרים רבים, אף תחושה קשה של הזנחה."

" עם פתיחת המלחמה נסגרו מיידית משרדי ממשלה ומוסדות ממשלתיים בצפון, בדרך כלל על פי החלטת קצין הביטחון או מנהל הסניף המקומי, ללא כל פיקוח ברמה הארצית. להחלטה על הפסקת פעילות הרכבת והתחבורה הציבורית מצפון לחיפה הייתה משמעות ציבורית עמוקה מאוד. התחושה הכללית שנוצרה, כפי שעולה מדיווחים של ראשי הרשויות איתם נפגשנו, היא שהממשלה נעלמה מהצפון.....למרות הכרזה על מצב מיוחד בעורף, לא ניתנו לאזרחי הצפון בתחילת המלחמה שירותים קיומיים רבים. במספר רשויות נמשך מצב זה עד לסיום המלחמה. ...מדוע כלל לא הופעלה החלטת הממשלה, לרבות הפעלת פס"ח. כשל הממשלה בנושא הוא חמור במיוחד לאור העובדה שהנשארים מאחור, כפי שכבר צוין, הם האוכלוסיות החלשות הסמוכות על שולחן הממשלה גם בשגרה וזקוקות לסיוע מהמדינה יותר מהאוכלוסיות שמצאו באופן עצמאי דרכים לצאת מאזור המלחמה"

"העימות נתפס בתחילתו ע"י הממשלה כמבצע ולא כמלחמה, וככזה יש לו משמעות על פעולות משרדי הממשלה. מבצע הוא בדרך כלל עימות צבאי קטן בהיקפו וקצר במימד הזמן, ולכן הוא אינו מחייב הכנסת המדינה למצב חירום. כך למשל, אין סיבה להפעיל את מל"ח ואין צורך לדאוג לפינוי מיידי של התושבים. כבר בימים הראשונים של המלחמה נוצרה מציאות "חדשה" ולא מוכרת, מציאות בה העורף האזרחי נאלץ לשהות במקלטים ומרחבים מוגנים במשך תקופה ארוכה, מציאות בה השתנתה באופן מהותי יכולת האזרחים לקבל מענה לצרכיהם הקיומיים. אי זיהוי המציאות החדשה והצרכים הנובעים ממנה הוביל למחסור ולפגיעה משמעותית בתושבי צפון הארץ ובעיקר באוכלוסיה החלשה..... תפקידה של הממשלה כמתכלל לאומי אינו ניתן להפרטה או להעברה לגורם וולונטארי כזה או אחר. גם במציאות שבה גורמים אזרחיים, וולונטאריים ואזרחיים, פועלים על מנת לסייע – תפקידה של הממשלה הוא לייצר את תמונת המציאות המלאה, לזהות את הצרכים, להגדיר את הקריטריונים ואת סדרי העדיפויות, לתאם ולהכווין את כלל הגופים הפועלים, כולל גופי הסיוע הוולונטאריים והאזרחיים.

מצב חירום דורש הפעלת גוף אחד בעל סמכות ואחריות כוללת לניהול הטיפול בעורף. בפועל לא היה "בעל בית" אחד אלא מספר גופים שפעלו במקביל "

על הכישלון הניהולי ואטימות הממשלה נכתב בדו"ח הוועדה .

"עם הימשכות הלחימה, עזבו תושבים רבים שהדבר היה ביכולתם את בתיהם באופן עצמאי ועברו לשהות במקומות אחרים. בזכות תרומות של ארגונים שונים ושל אנשים פרטיים התאפשר שיכונם של רבים מתושבי הצפון בשאר חלקי הארץ[1]. פינוי לזמן מוגבל ("רענון") ביוזמת הממשלה נעשה רק באופן נקודתי, מזערי ובשלב מאוחר של הלחימה. כך למשל, רק לאחר 25 ימי לחימה הוחל בפינוי אנשים עם מוגבלויות לרענון של מספר ימים".............." כשל הממשלה בנושא הוא חמור במיוחד לאור העובדה שהנשארים מאחור, כפי שכבר צוין, הם האוכלוסיות החלשות הסמוכות על שולחן הממשלה גם בשגרה וזקוקות לסיוע מהמדינה יותר מהאוכלוסיות שמצאו באופן עצמאי דרכים לצאת מאזור המלחמה."

"תפקידה החשוב ביותר של המנהיגות המדינית, במעבר ממצב שגרה למצב חירום, הוא להגדיר מחדש את המצב. כישלונה של הממשלה להגדיר את המעבר משגרה למציאות של מלחמה היה להערכתנו הסיבה המרכזית לכשל המתמשך של טיפול משרדי הממשלה בצד האזרחי של המלחמה............... בניגוד לממשלה, פעלו הארגונים הוולונטאריים, כמו גם אנשי עסקים פרטיים, במהירות שנראית מפתיעה לאור התנהלותה האיטית של הממשלה. בדוגמא לכך, ניתן לראות את עיר האוהלים בניצנים. ביום חמישי ה- 13 ביולי, 24 שעות לאחר פרוץ המלחמה, מחליט ארקדי גאידמאק להיערך לקליטת מפונים מהצפון. חיפוש המקום ויצירת הקשר עם גורמי השלטון המקומי במטרה להעביר לסמכותם את ההחלטה מי יפונה, מתבצעים בתוך כ- 48 שעות מקבלת ההחלטה. בתאריך 17 ביולי, יום שני בלילה, לאחר 5 ימים מפרוץ המלחמה – עומדת עיר האוהלים ומוכנה לקלוט למעלה מ- 3,000 מפונים, שמתפנים מהצפון באוטובוסים שהוא עצמו שולח.

חדר הפיקוד הראשי של המדינה, המנ"ל, הוקם רק לאחר היום העשירי של המלחמה. רק לאחר כעשרים ימי מלחמה החל להישקל ברצינות נושא פינוי האזרחים. עיר האוהלים של המדינה נפתחה לקליטת אזרחים ביום האחרון של המלחמה. ".

עוד מצאה הוועדה כי תהליך קבלת ההחלטות של הממשלה לקה מאוד בחסר.

" תוצאות העדר הדיון המיניסטריאלי ברמתו המקיפה ביותר נתנו את אותותיהן במרב היבטי הטיפול בעורף, כמפורט להלן. אחת ההשלכות החמורות לכך הייתה תחושת ההזנחה שרווחה בקרב אוכלוסיית העורף."

אם קובעים זאת בוועדת חוץ וביטחון אז מדוע לא לבדוק את ההחלטות שהתקבלו בזמן המלחמה בוועדת חקירה לא תלויה. בוועדת חקירה ממלכתית בראשות של שופט עליון. לפי דעתי הרצוי ביותר הוא נשיא בית המשפט העליון הפורש השופט ברק.לסיום לקט זה ברצוני לסיים עם דבריו של רב אלוף במילואים בוגי עיילון הרמטכ"ל שחלוץ החליפו,

"ההחלטה לצאת למהלך הקרקעי שסיים את המלחמה, ובונהרגו 33 חיילים היה מהלך ספיני. לא הייתה לו מטרה ביטחונית-מדינית מהותית אלא מטרהספינו לוגית", המהלך נועד להשיג את תמונת הניצחון החסרה. לא עושים דברכזה. לא שולחים חיילים למבצע סרק אחרי שהתוצאות המדיניות כבר נקבעו. בעיני זה מושחתואנשים צריכים להתפטר".

מי אני שאוסיף לדבריו של רב אלוף במילואים בוגי עיילון.אך אין סיום יותר כואב מאשר דברי הספד של אב על קבר בנו שנפל במלחמה ללא שם. מלחמה ללא מטרה ותכנון. קרב אחרון לכיבוש הליטני שכל כולו נועד למען מצגת יותר טובה של אלו אשר שלחו למותם . מוות שווא של 33 מטובי חיילנו ועוד עשרות פצועים שישאו את פצעיהם עד יומם האחרון.להלן חלק מדברי ההספד של הסופר דוד גרוסמן על בנו אודי גרוסמן ז"ל :" היית לי בן וגם חבר. וככה היית גם לאמא. נפשנו קשורה בנפשך. היית אדם שלם עם עצמו, אדם שטוב להיות איתו. אני אפילו לא מסוגל לומר בקול עד כמה היית לי מישהו לרוץ איתו. בכל חופשה שלך היית אומר: "אבא, בוא נדבר" והיינו הולכים ביחד, בדרך כלל למסעדה, ויושבים ומדברים. סיפרת לי כל כך הרבה, אורי, והרגשתי גאווה על זה שזכיתי להיות איש סודך. על זה שאיש כמוך בחר בי. הארת את חיינו אורי. אמא ואני גידלנו אותך באהבה. היה פשוט כל כך לאהוב אותך מכל הלב, ואני יודע שהיה לך טוב. שחייך הקצרים היו טובים. אני מקווה שהייתי אבא ראוי לילד כמוך. אבל אני יודע שלהיות ילד של מיכל פירושו לגדול בתוך נדיבות וחסד ואהבה אין סופיים, ואתה קיבלת את כל אלה בשפע רב, וידעת להעריך וידעת להודות ושום דבר שקיבלת לא היה לך מובן מאליו.......... בלילה שבין שבת לראשון, בעשרים לשלוש בלילה, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום אמרו שזה מקצין העיר, ואני הלכתי לפתוח, וחשבתי לעצמי - זהו, החיים נגמרו. אבל כעבור חמש שעות, כשמיכל ואני נכנסנו לחדר של רותי והערנו אותה כדי לומר לה את הבשורה הקשה, רותי, אחרי הבכי הראשון, אמרה: "אבל אנחנו נחיה, נכון? אנחנו נחיה ונטייל כמו קודם ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה ושנמשיך לצחוק כמו תמיד ואני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה". וחיבקנו אותה ואמרנו שנחיה.את הכוח שלנו ניקח מאורי, היו בו עוצמות שיספיקו לנו להרבה שנים. הייתה בו קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות ושל חום ואהבה, והאור שלה ימשיך ויזרח עלינו, גם אם הכוכב שהפיק אותה כבה. אהוב שלנו, הייתה לנו זכות גדולה לחיות איתך. תודה על כל רגע שהיית שלנו. "

אני אלכס קורא דברים אלו ובוכה. והדמעות לא מפסיקות . לא עוזר לי כלום אפילו הסחת המחשבות לא עוזרת. הדמעות זולגות מעצמן. אז באה ההחלטה צריך לבדוק. לא לתת לראש הממשלה . לשר הביטחון ולרמטכ"ל להימלט מוועדת חקירה ממלכתית בראשותו של שופט עליון שתוכל להחליט ולפסוק ואפילו להעניש. עד אשר זה לא יקרה הדמעות לא יפסיקו . האדמה הרוויה מקורבנות ילדנו שנפלו לשווא ובגלל יהירות של מפקדים ושל ראשי המדינה.האדמה רווית דם של קורבנות השווא הללו לא תשקוט מר אולמרט עד אשר הצדק יצא לאור כבוד הרמטכ"ל. עד אשר שר הביטחון לא יבין שלא מספיק להיות מנהיג פועלים בכדי לנהל מלחמה.