 |
24-08-2015, 17:11
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
הסרט רונין הוא מותחן משובח שביים ג'ון פרנקהיימר. עלילת הסרט מתרחשת לאחר המלחמה הקרה כאשר חמישה סוכנים חשאיים ממדינות שונות מגיעים למחסן בלב פאריס בעקבות המנתה של דידרה (נטשה מקאלהון), פעילה ב-מחתרת האירית. בין החמישה נמנים סם האמריקני (רוברט דה נירו), איש האגף לפעולות מיוחדות ב-CIA לשעבר, גרגור (סטלאן סקארסגארד) המזרח גרמני, יוצא השטאזי, וינסנט (ז'אן רנו) הצרפתי, איש ה- DGSE, לארי האמריקני (סקיפ סאדאת), שהינו נהג מומחה וספנס הבריטי (שון בין), יוצא השירות האווירי המיוחד. משימתם - להשיג תיק מסויים, שתוכנו לא ידוע להם, ולמסור אותו ללקוח שזהותו אינה נחשפת בפניהם. הסרט כולל מספר סצינות מרדפי מכוניות מורכבות. האמת, כבר לא עושים אותם ככה.
להלן ביקורת שכתב בשעתו אורי קליין על הסרט:
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...24/58370398.pdf
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]
המקצוען האחרון"רונין". בימוי: ג'ון פרנקנהיימר; תסריט: ג'יי-די זיק, ריצ'רד וייס;
צילום: רוברט פרס; מוסיקה: אליה קמיראל; שחקנים: רוברט דה נירו, ז'אן רנו, נטשה מקלהון, סטלאן סקארסגארד, ג'ונתן פרייס, שון בין, סקיפ סאדאת, מישל לונדסדאל
נדמה היה שכבר לא עושים סרטים כמו "רונין": מותחן ריגול שנימה מלנכולית ופטאליסטית שורה עליו ודמויות בעלות ממד טקסי ומיתולוגי ניצבות במרכזו. ואולי זה לא מפתיע, מכיוון ש"רונין" בוים על ידי ג'ון פרנקנהיימר, שביים את סרטו הראשון ("הזר הצעיר") ב-1957 ואת סרטיו הידועים והמצליחים ביותר בשנות השישים. היו בהם סרטי מתח, ריגול ופעולה כ"שבעה ימים במאי", "הרכבת", "הפרס הגדול", ומעל לכל, "השליח ממנצ'וריה", אחד הסרטים הבולטים בתולדות הקולנוע האמריקאי.
סגנונו של פרנקנהיימר הצעיר היה מושחז כתער ובוהק כיהלום. "רונין" עדיין חד כתער, גם אם יש בו מידה של רכות: אחרי הכל, זהו במאי מבוגר בשלושים שנה, שהקריירה שלו עברה מהמורות ומשברים רבים. והוא עושה סרט על "מקצוענים", שחלקם מונעים על ידי התסכול והייאוש מהיותם בסוף דרכם המקצועית.
כתובת בתחילת הסרט מלמדת ש"רונין" הוא שמם של סמוראים שאיבדו את אדונם והיו לגנבים, שודדים ושכירי חרב חסרי כבוד. הסצינה היפהפייה הפותחת את הסרט מתארת את התכנסותם של כמה רונין מודרניים כאלה בבית קפה פאריסאי נידח. החבורה הבינלאומית כוללת את סם האמריקאי (רוברט דה נירו), וינסאן הצרפתי (ז'אן רנו), גרגור הגרמני (סטלאן סקארסגארד) וספנס האנגלי (שון בין). חברים בה גם לארי (סקיפ סאדאת), נהג מרוצים לשעבר, ודירדרה (נטשה מקלהון), שמפקדת על החבורה ומבטאה האירי מסגיר את מוצאה ואת היעד שלשמו גייסה את חמשת הזרים האלה. המשותף לכולם, לפחות לטענתם, הוא שהם מקצוענים שההיסטוריה הפרטית או הציבורית בגדה בהם (בשל סופה של המלחמה הקרה או תמורות מקצועיות אחרות), והם מצאו את עצמם מנותקים, מבודדים - ועומדים להשכרה.
כזה היה גם פרנקנהיימר, ששימש כבמאי להשכיר במרבית הפרויקטים הקולנועיים שלו, הזניחים למדי, מאז אמצע שנות השבעים. ב-1975 הוא ביים את "הקשר הצרפתי 2", שהיה טוב בהרבה מהסרט המקורי, אבל לא זכה לאותה הצלחה ביקורתית וקופתית; "רונין", עבודתו הטובה ביותר של פרנקנהיימר מאז, מזכיר את הסרט הזה. עלילת הסרט מתרחשת בצרפת (ביתו השני של פרנקנהיימר במשך שנים רבות), והיא נעה מפאריס לאזור הריוויירה, ארל ובחזרה לפאריס. אבל הקשר הצרפתי ניכר לא רק במקום ההתרחשות של הסרט, אלא גם בסגנונו: כבר הכתובת המופיעה בתחילתו מזכירה את סרטיו של ז'אן פייר מלוויל הצרפתי ("הסמוראי", "המעגל האדום"), שאהב התייחסויות אוריינטליות כאלה, והסרט כולו נושא נימה קולנועית אירופית, שניכרת בה השפעת המסורת של קולנוע המתח והפעולה האמריקאי.
מטרת הפעולה היא הפעם לחטוף מזוודה מידי בעליה, שמתכוונים למכור אותה למרבה במחיר. מי הם הבעלים האלה? למי המזוודה מיועדת ומה יש בתוכה? איננו יודעים, וגם חמשת הגברים המעורבים בחטיפתה אינם יודעים. המזוודה היא ה"מקגאפין" של הסרט - מושג שטבע היצ'קוק, המתייחס לסיבה התסריטאית, הלא חשובה בעצם, שבגללה חלק מהדמויות דולקות אחר החלק האחר (המושג, היצ'קוק נהג לספר, בא מבדיחה על שני גברים שנוסעים ברכבת. אחד מחזיק בידו מתקן מסובך. "מה זה?" שואל האחר. "זה מקגאפין", עונה לו שותפו לנסיעה, "מתקן שמשמש לציד אריות בהרי סקוטלנד". "אבל אין אריות בהרי סקוטלנד", משתומם הראשון. "אז זה לא מקגאפין", עונה השני). המזוודה היא המניע לפעולה בסרט, ולמעגל הבוגדנות האישית והמקצועית ההולך ומתרחב, וטוען את הפעולה הזאת בעוצמה דרמטית ורגשית. אין זה משנה מה יש בה ומי הם אלה שמוכנים לחסל כל מי שניצב בדרכם להשיג אותה: הרוסים, האירים או כל גורם אחר. טוב אין במזוודה הזאת, וטוב לא ייצא ממנה.
על הבסיס הזה יוצר פרנקנהיימר סרט פעולה שנע בין האינטימי לראוותני ומספק לצופים כמה סצינות בין-אישיות רגישות ויפות, וגם כמה מסצינות האקשן הספקטקולריות ביותר שנראו בקולנוע זה זמן רב: כמה מרדפי מכוניות שמבוימים בווירטואוזיות אמיתית (כבר נדמה היה שאי אפשר עוד להתרגש ממרדף מכוניות קולנועי), וכמה קרבות יריות שמתרחשים באתרים אפקטיוויים ביותר, כמו כיכר בניס, האמפיתיאטרון בארל ואולם בפאריס, שמתקיים בו מופע נוצץ של החלקה על קרח (גם בבחירת האתרים האלה ניכרת השפעה מסוימת של היצ'קוק, בסרטים כמו "מזימות בינלאומיות", "המסך הקרוע" ואחרים).
ההסתייגות היחידה שלי מהסרט היא שהסצינות האלה סובלות מנטייה לטבח המוני מדי של עוברי אורח, והדבר מערער את בסיסו המוסרי של הסרט. זה בולט בסרטו של פרנקנהיימר דווקא משום שיש לו בסיס מוסרי ואנושי (בניגוד למרבית סרטי הפעולה שמופקים היום, שאין בהם דמויות, והם בוודאי אינם מונעים על ידי תפיסה מוסרית או אנושית כלשהי). ייתכן שפרנקנהיימר רצה לומר משהו על מחירה הנורא של התחרות האלימה, המונעת על ידי הרצון לזכות בעוצמה כלכלית ופוליטית, אבל הניסיון הזה אינו הופך לאמירה של ממש ונדמה לרוב כאטרקציה מרתיעה בלבד.
צוות השחקנים בסרט מרשים. בראשו עומדים דה נירו, שעושה כאן את תפקידו המרוסן והמגוון ביותר זה זמן רב, ומקלהון בעלת הפנים האקספרסיוויות. סצינת הנשיקה ביניהם היא הברקה של עידון ותחכום, וגם היא מזכירה, במודע או לא, סצינה דומה מ"לתפוס את הגנב" של היצ'קוק.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 24-08-2015 בשעה 17:14.
|
|
ראשי
צ'אט
מנהל 
תודה לפיינטבול 
מצב כלאיים
