לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 16-10-2006, 15:21
צלמית המשתמש של chatulim
  chatulim chatulim אינו מחובר  
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
 
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
כתבה נהייתי הקברן של כפר קאסם

באוקטובר 56' היה משה טיומקין סגן מפקד פלוגה במשמר הגבול # הוא היה המפקד שהגיע לכפר, הפסיק את ההרג ההמוני, וטיפל בסידורי הקבורה # מחמוד פריג' חזר באותו יום מעבודתו ונורה ברגלו # במהלך הטבח הוא התחזה למת וחייו ניצלו # שתי עדויות מאחד האירועים הקשים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]


מאת כתבות 'במחנה', נעמה פרי וקרן טאוב

אף אחד לא אוהב לדבר על כפר קאסם. כמו שנת 73', כמו הצירוף "עסק הביש", כך גם שמו של הכפר נוסף לרשימת המושגים בלקסיקון הישראלי שמעוררים כאבי ראש בליווי של התכווצויות בבטן. בשני צדי המתרס, שני הקצוות מעדיפים, כך נראה, להדחיק. 50 שנה חלפו מאז אותו אירוע שהותיר חותם עמוק על יחסי היהודים-ערבים בארץ והכניס למילון הצה"לי מושג מטושטש ובלתי סימפטי - פקודה בלתי חוקית בעליל. 50 שנה עברו מאז אותו אירוע שנבלע אי שם בין הצניחה במיתלה ושאר אירועי מלחמת סיני ובכל זאת, אף אחד עוד לא לגמרי התאושש.
"אני לא יודע איך הסכמתי לדבר", מהרהר בקול מחמוד פריג' ממקום מושבו במעמקי הכפר, שנפצע במהלך הטבח. "הפצע נרפא, ואני לא רוצה לפתוח אותו עוד פעם. כואב לי. כואב לי כשאני מדבר. זה לא זיכרונות טובים, שאני זוכר מבחירה. זה זיכרונות רעים, שאני לא יכול להעלים".
גם בתל אביב, באחד המשרדים בבניין העירייה, מעדיפים לא להציף קולות מן העבר. "אני לא מבין למה צריך להעלות ממרתפי 50 השנה נושא שלא עושה טוב לעם ישראל", אומר ד"ר משה טיומקין, חבר מועצת העיר תל אביב, ניצב בדימוס במשטרת ישראל, ומפקח במשמר הגבול שנכח בכפר בשעת מעשה. "אם אני הייתי צריך להחליט, לא הייתי מעלה את זה בכלל. יש היסטוריה שאי-אפשר להתעלם ממנה. היא עובדת חיים, דברים נכתבו ודוברו. אין פה עניין של אי-נוחות עם העבר. זו שאלה של היגיון. לדעתי זה לא נכון להעלות סיפור כזה שלא יוסיף שום טוב".
לפני 50 שנה ד"ר טיומקין ומחמוד פריג' נכחו באותו הכפר, באותה השעה, אף שסביר שלא נפגשו. אולי רק חלפו לרגע זה על פניו של זה, עת שפריג' שכב מדמם על האספלט בכניסה לכפר, כתוצאה מכדור שפגע ברגלו. טיומקין בדיוק הגיע, לאחר דיווח מדאיג שקיבל בקשר לגבי השתוללות חסרת שליטה בכפר. כשפריג' מנה בבהלה את הדקות עד הרגע שבו יגיע חייל משמר הגבול ויירה לו כדור בראש, טיומקין שפשף עיניים לנוכח 16 הנשים ששכבו מתות, או חצי חיות, לצד המשאית שהחזירה אותן לכפר מהעבודה. כשפריג' שכב בשתיקה על הקרקע, תוהה אם בכלל נשארו אנשים חיים בכפר, ניהל טיומקין ויכוח סוער עם מפקד המחלקה שפיקד על האזור אותו הלילה, מנסה להבין איך, לעזאזל, יצאו העניינים משליטה.
אותה השאלה מהדהדת, כך נראה, בשני הראשים עד היום.
"היינו עובדים, בונים את המדינה", אומר פריג' בעצב. "אני עבדתי במחצבה, היו כאלה שעבדו בבניין, אחרים בחקלאות. למה זה קרה? למה? אנחנו היינו, ועדיין, ישראלים לכל דבר".
פריג' וטיומקין חוו את אותו הלילה שאיש לא רוצה להיזכר בו, ואת הבוקר שליווה אותו, משתי נקודות מבט שונות. בשעה שכל המדינה שקעה במלחמה שניהלנו במצרים, הם שקעו במציאות האבסורדית שנוצרה בכפר הקטן, סמוך לראש העין.
בשנת 56' היה טיומקין מפקח צעיר במשמר הגבול. "שימשתי אז סגן מפקד פלוגה", הוא נזכר. "הגדוד ישב פרוס על הגבול הירדני, כשפרצה מלחמת סיני, הטילו על הגדוד שישב על הקו הירדני, להישאר על הגבול ולאבטח את האוכלוסייה הערבית באזור".
טיומקין מסביר שהאווירה הייתה מתוחה במיוחד. "איש לא ידע מה יקרה", הוא משחזר. "היה צפי שהירדנים יפתחו באש, אולי גם ישתמשו בארטילריה. אולי ינסו להיכנס פנימה. בהחלט הייתה התכוננות לקראת אפשרות של מלחמה בגבול ירדן. במלחמה כמו במלחמה, הכל פעל תחת לחץ של זמן".
באותה העת, משמר הגבול, שבימים כתיקונם היה כפוף למשטרת ישראל, הוכפף לחטיבה מרחבית של צה"ל שמפקדה היה אל"ם יששכר (ישכה) שדמי. "זה היה אחד המקרים הבודדים שאני זוכר שאספו את כל הגדוד בחצר של ראש העין בסמוך למבצר אנטיפטרוס ושם התקיים התדרוך", הוא מסביר. "זה לא היה מקובל. בדרך כלל המג"ד ישב עם מפקדי הפלוגות ויתר הקצינים, והם העבירו הלאה את התדרוך. המג"ד נתן תדרוך לכולם - לחיילים, לשוטרים ולקצינים, פרונטלית".
באותו התדרוך נחקק אחד מהמשפטים שמסבירים, פחות או יותר, את האירוע. "הוסבר כל הרקע", ממשיך טיומקין. "הנה, יש מלחמה, והוטל עלינו הגבול הירדני, ושבמסגרת אמצעי הזהירות מטילים עוצר על כל הכפרים הערבים לאורך הגבול, ושהעוצר ייכנס לתוקפו בשעה חמש, ואנחנו מדברים על אוקטובר, כך שמדובר בשעת דמדומים".
"לא הייתה הודעה על כך לציבור הרחב", הוא מוסיף, "ואז נשאלה השאלה מה יהיה עם כל אלו שחוזרים לכפר ולא יודעים שיש עוצר. אני זוכר שמישהו שאל את זה, ואז נאמרה האמרה האומללה הזו של המג"ד - "אללה ירחמו", שכל אחד פירש אותה כפי שפירש אותה".
הגדוד התפרס, וכל פלוגה נכנסה לשטח שהוקצה לה. פלוגה ג' קיבלה אחריות על גזרת ג'לג'וליה וכפר קאסם. בכל כפר התמקמה מחלקה. מפקד הכוח שתפס את כפר קאסם היה גבי דהן. "הוא היה חבר שלי", אומר טיומקין. "כמה שעות מאוחר יותר נסעתי עם מפקד הפלוגה לפגוש את המג"ד. קבענו על הכביש בכניסה לג'לג'וליה. עמדנו על הכביש, שני ג'יפים, ושוחחנו, ותוך כדי זה אני מתחיל לשמוע באלחוט דיווחים שמגיעים מכפר קאסם בנוסח - אחד פחות, שניים פחות, שלושה פחות. ברגע הזה היה לי ברור שמשהו לא בסדר שם. הרמתי טלפון לגבי באלחוט. הוא אמר לי: 'כן, שמח אצלנו, יורים פה על ימין ועל שמאל, ויש הרוגים'. אמרתי למג"ד ולמ"פ - 'אני מציע שאני אקפוץ על הג'יפ וארוץ לבדוק מה קורה שם. זה עושה רושם לא טוב'".
דאגת? הבנת מיד את גודל האירוע?
"בדיעבד, כולנו חכמים ואפשר להגיד הכל. אני לא יודע. הייתה לי תחושה לא טובה".
"באותו בוקר עבדנו במגדל צדיק, סמוך לראש העין", נזכר מחמוד פריג', תושב הכפר אז והיום. "הייתי בן 24, צעיר, נשוי עם שלושה ילדים. עבדנו כל היום. בעל הבית שלנו, יהודי, אמר לנו לבוא ביום ראשון לעבודה כי הקבוצה של התימנים לא באה. אחר-כך הוא הצטער, אמר שהלוואי שלא היה אומר לנו לבוא".
את הדרך הלוך ושוב מהעבודה במחצבה אל הכפר, הם היו גומאים על אופנוע, דרך השדות שהקיפו את ראש העין. "בדרך חזרה מהעבודה אמר לנו בעל אחד השדות שם שיש עוצר בשעה חמש, אז שנזדרז לחזור אל הכפר", הוא ממשיך. "לא הייתה דמות צבאית שעדכנה אותנו בזה. השעה הייתה בערך ארבע וחצי. בשעה חמש נכנסנו לכפר".
מחמוד וחבריו לעבודה אמנם נכנסו לכפר בשעה חמש, אבל העוצר כבר התחיל. "בכניסה לכפר עמד ג'יפ ועליו עמדו כמה חיילים וירו", הוא משחזר. "אנחנו לא פחדנו מהם. חשבנו לעצמנו - 'יורים, כי רוצים שאנשים ייכנסו הביתה יותר מהר'. המשכנו ללכת, סוחבים את האופנוע איתנו. הגענו לסיבוב שממנו עולים לכפר. אני המשכתי לצד שמאל, שלושת החברים שהיו איתי המשיכו לצד ימין. באותו הרגע החיילים בג'יפ באו אחרינו, ופתחו באש. לא הספקתי לחשוב, והנה אני כבר על הארץ".
למרות היריות באוויר שקדמו לירי המכוון, מחמוד לא צפה את הירי לעברם. "לא הספקתי לחשוב שיורים עלינו כדי להרוג אותנו, וכבר נפלתי על הרצפה. ידעתי שאנחנו מתים".
מחמוד לא מת, הוא רק נפצע ברגל. קולות החיילים הלהוטים המשיכו להגיע לאוזניו. "שמעתי את אחד החיילים אומר: 'תפסיקו. חבל על הכדורים. תנו לכל אחד כדור בראש'. הם לא היו רחוקים ממני. פחדתי שהאוטו שלהם ידרוס אותי. הייתי הכי קרוב אליהם, וחשבתי - אני הראשון, אז גמרנו. אני הולך ראשון.
"ברגע הזה", הוא מוסיף ומתאר בהתרגשות, "הגיע רועה עם עיזים לכפר. זה הרי הולך צ'יק צ'ק, עניין של שניות. ברגע שהם אמרו שייתנו לכל אחד כדור בראש, הגיע הרועה עם הבן שלו והעזים. הם עזבו אותנו, הלכו לרועה ובנו והרגו אותם. העזים הלכו, ועברו על שלושת החברים שלי. אחד מהם, היחיד שנשאר בחיים, הסתתר ביניהן והמשיך לזחול יחד עם העדר".
מחמוד הוסיף לשכב על האספלט, מתחזה למת, מקווה שהחיילים יחוסו עליו. הוא שמע את כל המתרחש, מתחילת הירי ועד סופו. "כל אחד שהגיע לכפר, אני הכרתי אותו", הוא אומר. "בא אוטו, הרגו את מי שבפנים. הגיעו אנשים ברגל, הרגו אותם. בסוף, החיילים התקדמו עוד יותר קדימה, ביציאה מהכפר, כדי שאלו שמגיעים לא יראו את הגופות ויברחו. כל הזמן הזה לא זזתי. פחדתי שיראו אותי ויבואו אליי. כל פעם שהגיע מישהו לכפר, שמעתי את היריות, ואז החיילים חזרו והתיישבו קרוב אליי. אחר-כך כבר לא שמעתי כלום. הייתי בהלם. לא ידעתי מה קרה. חשבתי שכל הכפר הלך. לא ידעתי איך אני אמשיך לחיות אם לא נשאר אף אחד. לאן אני אלך אם אין בכפר אף אחד?".
קצת קודם לכן, לפני שמחשבות על בדידות הציפו את ראשו של מחמוד, עשה טיומקין את דרכו לעבר כפר קאסם בבהילות. "כשהגעתי לכפר נתגלה בכניסה מחזה נוראי", מספר טיומקין. "ראיתי ששוכבות על הקרקע 16 או 17 נשים, חלקן מתות וחלקן חצי חיות. ראיתי אנשים מסוממים. אנשי משמר הגבול ממש היו באקסטזה. היה שם בחור בשם עופר, וראיתי שהוא מנסה בכוח לטפס על המשאית שהנשים ירדו ממנה ואז הרגו אותם. הנהג כנראה הסתתר במשאית והוא ניסה לאתר אותו. צרחתי עליו. קראתי לגבי דהן ואמרתי לו - 'תפסיק את העסק הזה. תעצור את ההרג הזה. מה אתם עושים פה?' היה בינינו ויכוח, מה הייתה כוונת הפקודה. לי היה ברור שזו לא הכוונה. הכוונה הייתה שהכפר לא יהיה עוין לנו, אבל גם לא שיהיה פה הרג של אזרחים".
טיומקין מסביר שדי מהר התבהרו לו מימדי האירוע. "הבנתי שמדובר בברוך גדול מאוד", הוא אומר. "דיווחתי שיש פה מצב קטסטרופלי. התחלנו לספור והגענו ל-94 גופות. ברור שהפסקתי את הירי, ואז התחילה בעיה - מה עושים הלאה?"
מאותו הרגע תפס טיומקין את תפקיד הקברן. "נהייתי הקברן של כפר קאסם", הוא אומר בצער. "קיבלתי הוראה לאסוף את כל הגופות למשאית ולהעביר אותן לאבו כביר. מן הסתם, זו הייתה סיטואציה לא פשוטה כלל".
כשעמדת עם גבי דהן והתווכחת איתו - הרגשת שאתה בודד במערכה? שאתה היחיד שמנסה לעצור את האבסורד שמתנהל שם?
"גם גבי תפס את עצמו בשלב מסוים. הוא הבין שהוא איבד את השליטה על מה שהתנהל שם, שהכוונה לא הייתה לירות על אנשים, אלא אם יש חשש ואויב עומד מולך. הוא הבין שהכוונה לא הייתה לירות על נשים שחוזרות מהשדה מיום עבודה. שאין בזה שום היגיון".
את הלילה העביר טיומקין בנסיעה במשאית ועליה הגופות לאבו כביר. אבו כביר היה אז תחת פיקוד המשטרה. כשטיומקין הגיע לשם, הוא קיבל הוראה לעשות אחורה פנה ולא לפרוק את המטען שם, מחשש שהמשטרה תצטרך לקחת אחריות על האירוע.
"כיסינו את המשאית", הוא משחזר. "חזרנו לחורשה שליד ראש העין. בינתיים העירו את המוכתר של הכפר. הוחלט שצריך לקבור אותם עוד באותו היום, למרות שהכפר המשיך להיות תחת עוצר. הורדנו את הגופות, וכיוון שהיה יום חם, הבאנו בלוקים של קרח וכיסינו אותן. חצי יום התעסקנו יחד עם המוכתר בתהליך זיהוי. במשך היום התחלנו בקבורה, כשכל פעם מביאים נציג אחד של המשפחה לטקס. ככה נהייתי הקברן של כפר קאסם, למשך היום".
מחמוד מצא את עצמו עם בוקר מחפש אחר האנשים שנותרו בכפר, שיוכלו לעזור לו. "כשכבר היה שקט, ידעתי שאין לי מה לפחד", הוא מתאר. "קשרתי את הפצע וזחלתי לעבר הבתים. לא ידעתי מה יקרה, חשבתי שאולי יבואו החיילים ויהרגו אותי, אולי מישהו ימצא אותי. שמעתי מישהו צועק מהמסגד וידעתי שעדיין נשארו אנשים חיים בכפר. הגעתי לבית ההורים של אשתי, וביקשתי מים במעט הקול שעוד נשאר לי. כשנגמר העוצר לקחו אותי לבית-החולים "שיבא" בתל השומר. כשהגענו לשם שאלו אותנו אם אנחנו מצרים, ואמרנו שלא, שאנחנו מכפר קאסם. ואז הם אמרו לנו: 'אה, אתם אלה שזרקתם אבנים על חיילים'. לא דיברנו. אמרנו שזה לא יעזור. העיקר, אשפזו אותי, ואחרי 45 ימים השתחררתי".
האירוע, שהתרחש בערב הראשון של מלחמת סיני, לא פורסם בתחילה. גורמי ממשל בכירים החליטו שלא לעורר את זעם ערביי ישראל ולשמור את העניין בסוד במשך כשבועיים. אחר-כך התחיל משפט ארוך במיוחד, שחוץ מהעונשים שנקבעו בו, מסקנתו העיקרית הייתה תביעת המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל".
הכתם האדום והגדול לא הרפה ממשמר הגבול בקלות. "דנו ודיברנו באירוע שנים אחר-כך", אומר טיומקין. "זה מסוג הדברים שהיו כבר בתוך הדם. כפר קאסם הפך לסמל. זה ליווה אותנו לא מעט שנים".
גם בכפר עצמו הנושא המשיך לעלות מפעם לפעם. "בהתחלה אנשים היו בהלם", מתאר מחמוד, "אבל אנשים היו כל-כך עניים ורק רצו לחיות. ראש עיריית פתח תקווה הכיר את המנהג של הערבים 'סולחה', ואמר לבן-גוריון שחייבים לעשות סולחה איתנו. בתרבות הערבית, ברגע שעושים סולחה, חייבים לשכוח ולסלוח. הייתה סולחה גדולה, שחטו כבשים ושילמו למשפחות ההרוגים 5,000 לירה, ולמי שנפצע 1,000 לירה, סכומים שהיו משמעותיים עבורנו.
"כל שנה מאז עושים טקס זיכרון", הוא ממשיך, "והשנה בנו אנדרטה חדשה בגלל שעברו 50 שנה. הנכדים שלי מכירים את כל הסיפור".
מאז האירוע, ביקר טיומקין בכפר מספר פעמים, כולן במסגרת עבודתו. "כפר קאסם הפך לכפר עוין ומאוד שונא ישראל", הוא טוען. "אין ספק שהאירוע הזה 'תרם את תרומתו' ליחסי הערבים-יהודים, וזה חבל מאוד".
מחמוד דווקא חולק על הדברים. "אנחנו לא זרים", הוא חורץ בביטחון ובהתרגשות. "אנחנו קמים בבוקר והולכים לעבודה יחד עם היהודים. גם אנחנו רוצים שייפסק ההרג, ושכולם יחיו בשלום. יש לנו נציגים בכנסת, והכל רגיל. מה שקרה קרה".
אז הכפר לא השתנה בדבר מאז אותו האירוע?
"זה לא שינה כלום. אנשים כאן פשוט רוצים לחיות. רק רוצים לחיות".

http://www1.idf.il/dover/site/mainp...&docid=58017.HE
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 22:43

הדף נוצר ב 0.04 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר