כנסת ישראל מציינת היום 5 שנים להרצחו של האלוף במי"ל והשר לשעבר רחבעם זאבי ז"ל





אינדיבידואליסט מעמיק, בעל תפיסה חדה ומהירה, מתאים לכל תפקיד", כתב עליו ב – 1950 מפקד קורס הגדודים הראשון בצה"ל, יצחק רבין. מאז רדפו התפקידים זה את זה. המשימה- לתקן. להטביע חותם.
תחילה, קצין מבצעים בפיקוד הצפון. בהמשך, כקצין מודיעין בפיקוד הדרום תחת פיקודו של האלוף משה דיין, עשה את מפת הדרכים הראשונה של הר הנגב. וכמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני, פיקד על קרבות תל מוטילה, שראשיתם בהפרות הסכם שביתת הנשק של הסורים וסופם – קרבות עקובים מדם.
הנורמה בצה"ל: כשיש התנגדות קשה נסוגים, אבל איך אפשר, כשיודעים שמי שחולש על תל מוטילה, שולט על שפך מי הירדן לכינרת? - החליטו שלא לסגת, וידעו: או שאנחנו נישבר או שהאויב יתמוטט.
וידעו שחיילינו, רבים מהם עולים חדשים שהתגייסו לא מכבר, ולא זו בלבד אלא שלקו בקיבתם, ומנגד חיילי האויב, יעילים, מכירים את השטח וצולפים על כוחותינו במדויק.
ונלקחו החלטות קשות, ונעשו שגיאות, ומעשים של גבורה ותושיה, עד שהובסו הסורים ונסו על נפשם. המשימה בוצעה, והרמטכ"ל, רב אלוף יגאל ידין, כתב למפקד חטיבה 1 מאיר עמית: "התנהגות מפקדי החטיבה בשעת הקרב עצמו ושליטתם בעצביהם תחת לחץ קשה ביותר של מאורעות היתה למופת. באופן מיוחד הראה עקשנות, דבקות במטרה וקור רוח, סגן אלוף זאבי…"
אחר כך מונה לראש ענף מבצעים במטכ"ל, וראש מטה של האלופים עמית ושמחוני בפיקוד דרום, כולל במבצע קדש, וככל שטבעית בעיניו ההקרבה למען המולדת, טבעית בעיניו ההקרבה למען חבר: בפעולת תגמול של הצנחנים נפצע יצחק ג‘יבלי, פעם נהגו של גנדי ומאז חבר. תשאירו אותי פה, אמר לחיילים, ולקח לידיו אקדח. הם נסוגו והוא נלקח בשבי הירדנים. גנדי וחברים אמרו, חיים או מתים נוציא אותו משם. מיראת הסירוב לא ביקשו את אישור הרמטכ"ל. תכננו להתחפש למשקיפי או"ם ולחטוף את השבוי. גנבו שתי מכוניות של האו"ם, ונתפשו. במו ידיך הבאת את דרכך הצבאית אל סופה, אמר לו הרמטכ"ל. הלך למאיר עמית, שידבר על לב הרמטכ"ל, וסופו שהומרה הגזירה בהשעייה של חצי שנה. יצא ללימודים וחזר.
וראש מחלקת ארגון ותקנים (מת"מ) במטכ"ל, ולימודים בבי"ס לפיקוד ולמטה בארה"ב, וראש מטה אוגדה, וראש מטה בפיקוד המרכז אצל האלוף - יוסף גבע, ועוזר ראש אג"ם במטכ"ל אצל האלופים בר-לב וויצמן, וקבל דרגת אלוף כדרגה אישית מראש הממשלה לוי אשכול ומהרמטכ"ל יצחק רבין.
ובחודש יולי 1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, מונה לאלוף פיקוד המרכז. הנה היא הארץ המובטחת ויש למהר ולַרֶשֶת אותה. בראש ובראשונה יש לחסום את בקעת הירדן, שהיא מוקד פעילות לחוליות מחבלים. פיקד על פיתוח אמצעים רבים ומגוונים וחדישים ומשתנים. "אבל", נהג לומר, "מכל האמצעים שעם ישראל העמיד לרשותנו ואשר אנחנו פיתחנו, הטוב ביותר והבטוח ביותר הוא האדם". והאדם הזה ברא את המרדף, שיטת לחימה דינמית, הנובעת מן השאיפה לחסל את החוליה החודרת על ידי שבייתה או הריגתה, מבלי לספוג אבדות בנפש. סודה הגדול בהבנת דרכו של האויב: המהירות מן השטן. סבלנות, אורך רוח, תושיה, עורמה ומחשבה בלתי פוסקת.
במשך למעלה מחמש שנים פיקד על 140 מרדפים. לא מוכן שחיילים יסכנו את חייהם על האדמה החשופה, השחונה, היוקדת, בעוד הוא פוקד עליהם מחדר מאובטח. נעלה בעיניו הפקודה "אחרי!", שהורתה - פקודה הרואית שניתנה בקרב על הקאסטל בימי מלחמת השחרור: "המפקדים יחפו והחיילים ייסוגו". נוכחותו של האלוף הכבידה על המפקדים בשטח. "אנחנו כוח קטן ואין אפשרות להצטרף", אמר לו צורי שגיא לפני מרדף אחרי חוליה שהתמקמה בבית בכפר חווארה. "אני הנהג שלך", אמר, והוריד את הנהג מהג‘יפ. פעם אחרת הגיעו עדי מערה בתוכה התבצרה חולית המחבלים. חדורי רוח קרב ביקשו המפקדים הצעירים למהר ולתקוף. להמתין, הוא אמר. אורך רוח. החיפזון מן השטן. בסופה של המתנה מורטת עצבים בשמש היוקדת ידעו שצדק. המחבלים הסגירו עצמם ומפקדם ירה בעצמו למוות.
אך מהי הלחימה, אם לא למען יישוב הארץ? – קם וזרע את שטחי הפיקוד שברשותו בהיאחזויות נח"ל, וכשם שקרא למוצבים בשמות כל בעלי הכנף אשר בארץ, קבע את שמות ההתיישבויות. כך מחולה, על שם עירו של אליהו הנביא, וארגמן, על שם אל"מ אריק רגב וסרן גד מנלה שנהרגו באחד המרדפים.
"הצבא כאן כדי לשרת אתכם", אמר למתיישבים, והעמיד לרשותם את רופאי החטיבה ואת המוסך שלה. נפרד מהם ב"שלום ולהתרבות", וכשמלאו את המצווה, היה מסוקו נוחת בבית היולדת, ובפתח נראה אלוף הפיקוד, זאב הקרבות הקשוח, אוחז בידו דובי צמרי ורך, שי לרך הנולד.
בנקודת הזמן הזו בעצמו הוא אב ליפתח-פלמח בן 16, סייר בנימין בן 14, מצדה בת 12 וצאלה בת 9. עוד מעט תיוולד בת הזקונים, ערבה. לוּ נולדה בת נוספת, אמר, היה קורא לה בקעה. כל שם אהבה אחרת, וכולם כאחד אהבת הארץ.
בשנת 1974 פרש מצה"ל והתמנה ליועץ ראש הממשלה יצחק רבין לענייני טרור. בשנת 76, בעקבות הסכם הפרדת הכוחות עם המצרים, התפטר. עכשיו נמצא זמן לממש עוד אהבה גדולה. קם, ויצא למסעות בעולם, רבים מהם עלומים, בשליחות האומה, והתעכב בשווקים, ותר אחרי ספרי תנ"ך ויהדות ותולדות העם ומסעות לארץ ישראל, והעשיר את ספרייתו בספרים עתיקים ונדירים ויקרי ערך.

http://www.gandi.org.il/Site/he/pag...atID=3&subID=13



על פעולת השייטת באנצרייה - "הם לא מתו בפוגרום"

אחרי פעולת השייטת באנצריה שבלבנון, הלכתי לניחום אבלים אצל עמוס אברמסון ביבנאל, שבנו אריה נפל בפעולה. מצאתיו עומד בפתח חצרו, מקל מעץ שיזף בידו והוא משגיח על עבודות המשק כמו בכל ימות השנה.
עמוס הוא מבני המתיישבים בבית-גן (שהיום היא חלק מיבנאל). הוא גר בבית שנולד ואשר נבנה על ידם במו ידיהם. הבית נבנה פעמיים, לאחר שפצצה מטוס סורי בתש"ח הרסה את מחציתו. עמוס היה מפקד פלוגה בגדוד הפשיטה בפיקודו של דיין והשתתף בקרבות הגדוד במבצע דני לשחרור שפלת יהודה ואחר-כך גם בשחרור הנגב. עמוס הוא בן הגליל התחתון, שכל חייו הם מסכת מרתקת של יוגב ולוחם, ואם הייתי סופר - הייתי כותב עליו ספר...
לעמוס היה אח, ששמו יונתן (יונץ), אשר היה פעיל ב"הגנה" ונשלח עם קצין מהמודיעין הבריטי ללבנון לפני פשיטת בנות הברית כדי לחבל במתקנים ליד ביירות. הם נתפשו ושוחררו מכלאם בטריפולי על-ידי החיילים האוסטרלים שכבשו את סוריה ולבנון. יונץ השתתף במלחמת השחרור ונהרג בכפר הדרוזי ינוח בגליל המערבי. אחיו עמוס קרא לאחד מבניו בשם יונתן על שמו של יונץ - יונתן.
עמוס, שאחיו נפל בתש"ח ובנו נפל כעת בלבנון, הוא יהודי מאמין שמקבל את המכות הללו כגזירה משמיים, והוא אינו חדל מלצטט פסוקים מהמקרא ומהמשנה כדי לחזק את דבריו באשר לזכותנו על הארץ הזאת. בנפול הבן הוא לא בכה, ולא גנח, ולא רטן. כאשר קצין העיר בא לבשר לו את הדבר, אמר לו עמוס: אל תגיד דבר, אני יודע מה שקרה...
כך הם היבנאלים, בני נפילים שאינם נופלים ברוחם, וזה הזכיר לי סיפור אחר על משפחתו של חיימקה לבקוב האגדי, גם הוא מיבנאל וחברם של האחים יונתן (יונץ) ועמוס אברמסון, ואיש פלוגות הלילה של וינגייט, שגם הוא פעל מעבר לקווי האויב בסוריה במלחמת העולם. לחיימקה היה אח ושמו צביקה, שהיה המדריך שלי בקורס המ"מים ב"הגנה". צביקה היה גברא-רבה ולוחם מעולה שנפל בהגנת עמק הירדן בתש"ח. הוא נפל בצמח ביחד עם גיסי, אחיה של רעייתי, בנה סלע בן דגניה ב'. חיימקה לבקוב קרא לבתו בשם צביה על שם אחיו צביקה. צביה נישאה לעמית בן-חורין, בן קיבוץ עין השופט ואיש סיירת מטכ"ל, שנהרג במבואות איסמעיליה במלחמת יום הכיפורים. חיימקה עצמו בישר לצביה על נפילת עמית, ואחרי זה הלך להודיע על כך להורי עמית בעין השופט, ולבסוף לאמו סוניה ביבנאל.
סוניה לבקוב היתה טרודה באותה עת בדוכן לחיילים שהקימה על אם הדרך ובו חילקה להם חינם אין כסף כריכים, עוגות ומשקה. היא נטשה את משמרתה זאת והלכה לעין השופט למשפחתו של עמית, בעלה של נכדתה צביה. היא מצאה אותם אבלים ובוכים ומתייפחים, ולא יכלה לשאת זאת, ואז אמרה: "מדוע אתם בוכים?! האם הוא מת בפוגרום?!"... והם הפסיקו לבכות.
כך הם היבנאלים, אנשים חזקים שאינם זקוקים להרצאות על מוטיבציה, משפחותיהם שכולות ממלחמות ישראל, אבל הן שלמות באמונתן, פניהם צרובות משמש ומרוחות ומהליכה בשדות - בשדות הירוקים ובשדות האדומים.

http://www.gandi.org.il/Site/he/pag...ID=25&docID=229

על האלוף קוטי אדם ז"ל

דברים שנישאו באזכרה לאלוף יקותיאל אדם ז"ל
לפני חמש שנים נקטף מאתנו קותי בשערי ביירות.
הוא נפל במלחמה שהעם נחלק עליה, אבל אין חולק על גיבוריה ואין חולק על קותי שלנו, שהלך בראש ההולכים אל האש ואל הסכנות ונפל בראש הנופלים. גם כאן, במסדר הנופלים הדומם של קריית שאול הוא כמו "סמן ימני".
קותי לא צריך היה להיות שם, אבל הוא היה שם, כשם שהיה בכל המלחמות ובכל החזיתות ובכל התקריות ובכל הפעולות. קותי לא חיכה שיקראו לו, הוא בא מעבר לים לפי צו מצפונו. בלי תפקיד פורמאלי הוא יצא לחזית, להיות עם הלוחמים, יעץ למפקדים, העיר לחיילים, תמרן בצירים, צפה ביעדים, צחק לפגזים וגיחך לצלפים. אולי הישלה עצמו שהוא מהווה, בנוסף לכל האוגדות, כוח נוסף במבצע - "כוח קותי": כוח של שני מפקדים – סלע וקותי, שצריכים להיות המאמץ העיקרי, להגיע ראשונים, לרדוף את ישמעאל הנסוג, להיות חלוץ למחנה גדול שיבוא אחריהם, לטהר צירים, לבדוק בתים חשודים, לנוע קדימה ולא להשתהות. שני לוחמים נועזים נגד כל שולפי החרב בציר החוף בארץ הבוגדנית והארורה. הנה צור וצידון, דאמור וביירות. ביירות כמטווחי-יד, עוד מעט הם מעליה ובתוכה. ושם משיג אותם המוות.
חמש שנים אנחנו מדברים אליך בלי מענה. חמש שנים בלי העיניים המרצדות שלך ובלי הכומתה הנצחית והרעמה השחורה והסבוכה. חמש שנים בלעדיך – במלחמות, במאבקים, בדיונים, בהתחבטויות, בסיורים, בטיולים, במסיבות.
חמש שנים, ומחר תתחיל השנה השישית בלעדיך, וכך זה יהיה כבר תמיד. עכשיו היית צריך להיות ב"אמצע הדרך" לפי המקובל באיחולים ובברכות של היהודים. איפה החצי השני?! לנו נשאר קותי של "החצי הראשון": חיים עשירי פעילות, החובקים את כל הארץ מחרמון למדבר ומים לגבול. חיים עם מעט שינה ומעט בית ומעט משפחה, אבל עם הרבה אבק והרבה עשן והרבה חיילים והמון אחריות.
בזיכרוננו נשאר קותי שלנו: והוא מיוחד, אולי אפילו משונה; אמיץ, אולי אפילו מטורף; שתקן, אולי אפילו אילם; חושב, אולי אפילו שקול; רוגש, אולי אפילו סוער; שקט, אולי אפילו מתון; חושש, אולי אפילו חרד.
זהו קותי שלנו:
קותי של הערבה וסדום, של גוש באר-שבע הגדול.
קותי של המכתשים וחולות חלוצה, של קריות ונחל צין, של נחל פארן והר סיני.
קותי של ניצנה ותעלות אום כאתף, של הפצועים ושל החללים ושל הניצחון.
קותי של יישובי הצפון, של דרכי הביטחון וחלקות עיבוד סבוכות.
קותי של המוצבים וההאחזויות, של החרמון והגולן.
קותי של האימונים והמטה, של הפיקוד ושל המטכ"ל.
קותי של אנטבה ושל הפעולות העלומות.
קותי של גששים, של בדואים ודרוזים.
קותי של החרסים וראשי-חץ פרהיסטוריים, של ירבועים ועורבים.
קותי של רתמים וצאלים, של צבאים ויעלים.
קותי של חברים, של משפחה, של ידידים משונים.
קותי של ארץ-ישראל.
וארץ-ישראל בלי קותי, ורעייתו וילדיו בלי קותי, ואמו ואחיו ואחותו בלי קותי, ואנחנו בלי קותי.

http://www.gandi.org.il/Site/he/pag...ID=25&docID=233

על בכי חיילי גולני- "אני בכיתי גם כן בנפול חברי"



בהלוויות של חיילי צה"ל שנפלו בדרום לבנון בכו חבריהם לגדוד מחטיבת "גולני". הצלמים תפשו אותם בבכיים, העיתונאים כתבו על כך והכל הודפס בעיתונים בהבלטה ובצבע.
ואז באו "המומחים" והגדירו זאת כחולשה. אין זה נאה שחיילים בוכים, הם אמרו. היה מי שסיפר כיצד רואים זאת בדמשק ובטהרן, ופסק שחיילים לא צריכים לבכות.
ואילו אני סבור, שמותר לבכות וכי זה אנושי, וכי זה לא מעיד על חולשה אלא על אנושיות, על רגש וכאב.
אני בכיתי גם כן בנפול חברי: אני זוכר בפסח תש"ח, כשהיינו בקרבות משמר העמק הגיעה אלינו הבשורה על נפילתו של חברי פוזה (חיים פוזננסקי), שנהרג בקרב בנבי סמואל במבואות ירושלים, ואז נכנסנו מוניה גורל ואני - חבריו של פוזה - לאוהל, לא דיברנו ובכינו.
אני מודה שבכיתי באזכרה לאריק רגב, שנפל במרדף אחרי מחבלים בבקעת הירדן, וכאשר הענקתי לבנו שרון את הרובה של אביו, נעתקו מילותי בפי ועיני זלגו דמעות.
אני מאשר כי נחנקתי מדמעות כאשר ספדתי בהלוויה לחברי הטוב קותי (אלוף יקותיאל אדם), שנפל במבואות ביירות.
ואולי בכיתי בפעמים אחרות, ואינני מתבייש לומר זאת, ואינני מקבל שהיה בכך סימני חולשה. ואלי דווקא ההיפך מכך.
תבכו, חיילי "גולני", כמה שבא לכם. אנחנו בוטחים בכם גם כשאתם בוכים, אבל תשתדלו שהבכי יהיה מנת חלקם של אנשי החיזבאללה.

http://www.gandi.org.il/Site/he/pag...ID=25&docID=230





ההתנקשות בחייו

גנדי נרצח לפני שההתפטרות נכנסה לתוקף, בפתח חדרו במלון הייאט בירושלים, על-ידי אנשי החזית העממית, שהודיעו שזו הייתה נקמה על חיסול מנהיג הארגון על ידי ישראל חודשיים קודם לכן, והיה בכך השר הראשון והאישיות הישראלית הבכירה ביותר שמחבלים רצחו. ב-17 באוקטובר2001, בשעה 6:30 בבוקר, עלה רחבעם זאבי לחדרו במלון הייאט לבדו, משום שהתנגד לקבל אבטחה בעוד האזרחים חשופים ללא אבטחה ולא פחד מאיומי הטרור. בפתח חדרו המתינו לו שלושה מתנקשים שירו בו שלושה כדורים מטווח קצר. כעבור דקות אחדות מצאה אותו אשתו יעל מתבוסס בדמו. ניסיונות להציל את חייו לא צלחו, ובשעה 10:00 הודיעה הנהלת בית החולים הדסה עין כרם על מותו. רציחתו נחשבה לעליית מדרגה בטרור הפלסטיני מאז ספטמבר 2000. היו שראו ברציחתו כשל חמור ביותר של השב"כ, שהיה אמור לאבטח אותו.

זאבי הותיר אחריו את אשתו יעל וחמישה ילדים: יפתח-פלמח, סייר-בנימין (כיום מכנה עצמו בנימין בלבד), מצדה, צאלה וערבה, שכולם נקראים על שמות מקומות בארץ.

בהלוויתו השתתפו רבבות אזרחים וחברים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. למרות שדגל בטרנספר ונחשב בעל דעות ימניות קיצוניות כלפי הערבים, היה אהוב ונערץ בידי רבים בשל מסירותו לארץ ישראל ועם ישראל, בשל הגינותו ויושרו, ובשל נאמנותו לחבריו, ובפרט חבריו לנשק, לעתים חרף חילוקי דעות פוליטיים. כך, למשל, היה ממספידיו של ח"כ האלוף מתתיהו פלד, מראשי הרשימה המתקדמת לשלום, חרף ההבדל העצום בין תפיסות עולמם הפוליטיות. כמו כן היה ידוע בדאגתו ופעילותו למען השבויים והנעדרים, וענד תמיד דיסקית עם שמותיהם, לאות הזדהות עמם. על שמו נקרא כביש הערבה (מס' 90) "דרך גנדי".

מבצעי ומתכנני ההתנקשות הצליחו להימלט בתחילה. במשך זמן מסוים שהו במוקטעה ברמאללה, תחת חסותו של יאסר ערפאת. עם תום מבצע חומת מגן והמצור על המוקטעה הושג הסכם שבמסגרתו הם הועברו לכלא יריחו בפיקוח צוות סוהרים בריטי ואמריקאי. ב-14 במרץ, 2006, אחרי נצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת עזב צוות המשקיפים את הכלא ביריחו, וצה"ל תפס את האחראים לרצח במסגרת מבצע הבאת ביכורים.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8...0%D7%91% D7%99

רוצחיו :







ארונו :






יהי זכרו ברוך ..

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים? אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן, פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. הֲרֵי בָגִּלְבּוֹעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְּרוּמוֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָּשׁוּב רֵיקָם. שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל-שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן. אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה, יְהוֹנָתָן עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה?

ובנימה אישית יותר, אני חושב שהפעם היחידה שראיתי את אבי בוכה זה היה בהלוויה שלו. ואפילו עכשיו שאני קורא את זה דמעות של התרגשות בעיני.

practice leads prefectio
תודה לשחף דרור על החתימה

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים?

http://www.banim.org/

יהיה זכרו ברוך

חיים בן דוד, 1968-2006, לוחם בשייטת 13 ומדריך צלילה, בעלו של מועדון הצלילה ול-טל בחיפה.
נהרג בתאונת צלילה בתאריך 17.9.06
יהי זכרו ברוך.

26-40 עושה ת'צ'יפס יותר טעים! 91-05 עושה ת'צ'יפס יותר יבש!

אדם --- --- ו---
יזהי זכרו ברוך כי אחרי הכול..

בין האחרונים בפוליטיקה שהיה מנהיג.
אבדה נוראית .

לפעמים חרבון זה כמו קרב , אתה חוזר עם חוויות שאף אחד לא רוצה לשמוע .

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.