17.9.06

היום השישי למסע



בורות הירי-יער לופוחובה-חלק ב



אני צועדת ביער,בדיוק כפי שהם צעדו!

צועדת לזכרם, באותו המסלול שהם צעדו למותם.

שם בין כל העצים,הם נרצחו,ללא כל רחמים.

אנחנו צועדים ביער,לעבר הבורות,בדממה,מעין דממת מוות.

אני מביטה מסביב ורואה, שהכל פה כל כך ירוק,מלא עצים ודשא.

אומרים שטבע מסמל שלווה,הרגשתי שזו לא שלווה אמיתית,

איך יתכן שלווה במקום שבו נרצחו כל כך הרבה אנשים?

הרגשתי שבשלווה הזאת,ביער הזה,הבכי עוד מהדהד,קולות הירי והצעקות עוד נשמעות!

אנחנו עומדים במעגל מסביב לבורות,ומביטים לבור,בדיוק באותו המקום שהם נעמדו,ושם נרצחו!

הדלקתי נר זיכרון,ונעמדתי מולו,עצמתי עיניים ונשאתי תפילה: "שמע ישראל ה',אלוהינו ה' אחד"

עצמתי עיניים,הרגשתי שאני שומעת את זעקות האימה והפחד!

מישהו התחיל לבכות והרגשתי שזה לא אנחנו שבוכים,אלא שאני שומעת את הבכי שלהם.

הבכי שלהם על שלא יכלו לעשות דבר,על מותם העצוב,על הפחד שלא ישאר מהם כל זיכרון בעולם,

המדריך החל לשיר:



"...עמוק, עמוק העצב בעיניים

עמוק, עמוק היין במרתף

הלילה את ליבי אקרע לשניים

לך ולגביע הנוטף



אל תשאלני מה

אל תשאלני איך

בני אדם נולדו לשתוק ולחייך

בני אדם נולדו לשכוח וללכת

כרוח הנושבת בשלכת..."



עברה בי צמרמורת,כל מילה נחקקת בלב, שיר כל כך עצוב,עמדו לי דמעות בעיניים!

והתחלתי לשקוע במחשבות,מה הם עשו? מה הם חשבו באותם רגעים אחרונים?

התחלתי לשיר לעצמי בלב התקווה,הם שרו התקווה לפני מותם,אני שרה התקווה כזיכרון להם!

צעקתי,צעקתי בלב,אנחנו כאן ותמיד נשאר,תמיד נזכור!

לעולם לא נשכח את כל מה שהתרחש כאן, "..נדרתי נדר-לזכור לעד.."!!!

המדריך החל לקרוא תפילה,מתוך תהילים (תהילים פרק קל):

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'.

ב אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי:

תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת-- לְקוֹל, תַּחֲנוּנָי.

ג אִם-עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר-יָהּ-- אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד.

ד כִּי-עִמְּךָ הַסְּלִיחָה-- לְמַעַן, תִּוָּרֵא.

ה קִוִּיתִי ה', קִוְּתָה נַפְשִׁי; וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי.

ו נַפְשִׁי לַאדֹנָי-- מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר.

ז יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה': כִּי-עִם-ה' הַחֶסֶד; וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת.

ח וְהוּא, יִפְדֶּה אֶת-יִשְׂרָאֵל-- מִכֹּל, עֲו‍ֹנֹתָיו.



רעדתי,ושוב הדמעות צצו בעיניי.

החלטתי שבמקום לבכות,אני נשבעת שלעולם לא אשכח את זה ותמיד אשא זאת בליבי,

זה הרבה יותר חשוב מלבכות!

עכשיו אני צועדת חזרה,באותה הדרך,שהם לא חזרו דרכה.

הם נשארו שם,ללא רוח חיים בתוך הבורות.

אני צועדת באותה הדרך ובוכה...


עוד קטע קצר..
שכתבתי לידיד טוב שלי
על טרבלינקה

ביקרנו בטרבלינקה...

..ביקרנו בטרבלינקה ושם ככל שמתקדמים בתוך האתר זיכרון הגדול הזה

עוברים שלב אחר שלב כמו שהם עשו,ממש כמו שהם עברו,אבל בכל זאת אחרת מהם.

שלב ראשון עוברים בשער ענקי מאבן ורואים משהו שמזכיר המון קברים בשורה ואז מתגלה שזה מה שמסמל את הפסי רכבת.

ואז בשלב השני זה מתפצל ומסבירים לך,

שהפיצול נועד כדי להטעות את היהודים שבאו למחנה, שיחשבו שיש לפסים המשכיות ולא שם הם עוצרים,אלא רק עצירה זמנית.

ואז מגיעים למקום שבו הורידו אותם ופינו אותם לתאי ההתפשטות,ולמקלחות הראשוניות כדי לתת להם תקווה שהם באמת מתקלחים ושם בשיא הפחד,פתאום יוצא להם מים מהמקלחות והם מרגישים הקלה.

ואז, אתה הולך עוד כמה צעדים,ומסבירים לך שהמקום שאתה עומד עליו ליד המצבה,ממש שם,היו תאי הגזים, איפה שהכניסו אותם ישר אחרי המקלחות,ואז אומרים לך שהמקלחות האמיתיות היו במים חמים במיוחד

כדי להעלות את טמפרטורת הגוף שלהם בשביל הגז,כי ככה הגז יתמוסס.

ואז אתה ממשיך הלאה לעיגול ענקי של אבנים שיוצאות מהאדמה, 18 אלף אבנים!

ואומרים לך שהיו 18 אלף נרצחים ביום,וממש מתחת לכל האבנים האלה,הם נקברו.

כל ההסברים האלה חודרים לתוכך ואתה פשוט לא קולט,אי אפשר לקלוט דבר כזה!

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

במסע שלי, יער לופחובה היה אחד הקטעים הקשים והעצובים ביותר.
התחברתי במיוחד לעיניין שהיער וכל העצים משרים עלייך רוגע כ"כ תמים שמתנפץ מיד כשרואים את הגדרות והמדריך מתחיל לדבר...

החזרת אותי לאותו יער אכזר לרגע.

בתור אחד שחזר משם לא מזמן...
מקום ממש קשה... במיוחד הקברי אחים ששם... והעובדה שאתה צועד את אותה דרך שהיהודים צעדו...

טרבלינקה לא כל כך ריגש אותי כי בקושי נשאר משהו.. הכל שם דשא.. הסיפור עצמו קשה וגם כל המצבות שם...
לי הכי קשה היה מיידנק ובירקנאו...