כתבה זו פורסמה במקור בירחון IT ,TECHNOLOGY REVIEW , נובמבר 2004 , מאת דייויד טלבוט (עורך בכיר ב-Technology Review). הכתבה תורגמה ופורסמה באסופת המאמרים "מו"פ בטחוני בעולם" של משהב"ט, מהדורת נוב'-דצ' 2004.

המלחמה בעיראק היתה אמורה להיות ה"הצגה המוקדמת "של הצבא האמריקני
החדש:כוח קל וזריז הנשען על חישנים ורשתות תקשורת לא פחות מאשר על שריון כבד
ויחידות גדולות. אבל כשנפתחה האש, הטכנולוגיה לא עמדה בציפיות.
התקפת-הנגד הגדולה ביותר במלחמת עיראק יצאה לדרכה בשעות הבוקר המוקדמות של
3 באפריל 2003 לגשר חשוב על הנהר פרת, כ 30- ק"מ מדרום-מערב לבגדד, שקיבל את
שם הקוד "אפרסק". הקרב היה קונוונציונלי למדי, בין טנקים ורכב משוריין אחר והזכיר
מאוד חזרה לעידן קודם של ניהול מלחמות, בייחוד כאשר מתבוננים בו על רקע התוהו
ובוהו העקוב מדם שהשתרר אחר כך בעיראק בעקבות הפעילות החתרנית. ממדי הקרב
הזה הופכים אותו למבחן הגדול ביותר, עד כה, שבו נערכו הניסיונות הראשונים של
הפנטגון לשנות את פני הצבא לכוח מרושת, קטן יותר, חכם יותר, תלוי-חישנים.
בתיאוריה, ממדי ההתקפה העיראקית היו צריכים להיות ברורים וידועים זמן רב מראש .
הכוחות האמריקנים נשענו על פריסה טכנולוגית חסרת תקדים: בזמן המלחמה ריחפו מעל
עיראק מאות חישנים, גלאי חום ומתקני ציתות חזותיים ותקשורתיים שהותקנו במטוסים
ובלוויינים. ארבע הזרועות של הצבא תיאמו ביניהן את מהלכיהן בצורה הדוקה כפי שלא
נראתה מעולם. המפקדים האמריקנים בקטאר ובכוויית נהנו מרוחב-פס גדול פי 42 מזה
שעמד לרשות חבריהם במלחמת המפרץ הראשונה. כן הוקמו קישוריות רחבות-פס עבור
יחידות המודיעין בשטח. מערכת חדשה למעקב אחרי כלי-רכב הצביעה על מיקומן של
היחידות הלוחמות האמריקניות העיקריות, ואפשרה אפילו משלוח טקסטים כתובים בדואר
אלקטרוני לטנקים בקו הקדמי. עָצמת האש הספרתית שכנעה רבים בפנטגון שמעתה ניתן
לנהל מלחמה בעזרת כוח קטן הרבה יותר מזה שהוא אמור לפגוש.
אולם לסא"ל ארנסט "רוק" מארקון ,מג"ד טנקים בחטיבה משוריינת 69 של דיוויזיית חי"ר
3, שהיה ליד "אפרסק", לא היה כמעט שום מידע על עָצמת הכוח העיראקי שהתקדם
לעברו או על פריסתו. "אפשר לומר שאני הייתי מִתקן איסוף המודיעין עבור המפקדה
הממונה שלי", אומר מארקון. היחידה שלו הייתה בחוד החנית של המאמץ הסופי של כוחות היבשה האמריקנים צפונה, לכיוון בגדד; הנחתים התקדמו בחזית מקבילה.
"אפרסק" אִפשר גישה ישירה לנמל-התעופה הבינלאומי (צדאם) שמו שונה מאז
ל"נמל-התעופה הבינלאומי בגדד". "סמוך לנפילת בגדד", אומר מארקון, "הגשר הזה היה
התוואי הקרקעי החשוב ביותר בזירה, ואיש לא היה יכול לומר לי מי מגן עליו: לא כמה
חיילים, לא אלו יחידות, איזה טנקים, שום דבר. קיבלתי אפס מידע. יכול להיות שמישהו
מעלי ידע, אבל המידע הזה לא הגיע אלי לשטח". בדרכם אל הגשר, נקלעו אנשיו של
מארקון למארבים פעם אחר פעם. אבל ממדי המחסור במודיעין התבהרו אחרי שמארקון
השתלט על הגשר, ב 2- באפריל.
עם רדת הלילה, הסביבה נעשית מאיימת יותר ויותר. מארקון הציב את הגדוד שלו במערך
הגנה בקצהו המרוחק של הגשר וחיכה לבואן של התגבורות, ש"נתקעו" בדרך, ידיעה אחת
שנקלטה בהאזנה לתקשורת אכן הגיעה אליו: חטיבה עיראקית נעה דרומה
מנמל-התעופה. אבל מארקון אומר ששום חישן ושום רשת לא הביאו לידיעתו מציאות
מסוכנת הרבה יותר, שהלכה ונרקמה ב 3- באפריל, ב 3- לפנות בוקר. הוא לא ניצב מול
חטיבה אחת, אלא מול שלוש חטיבות: בין 25 ל 30- טנקים, ועוד 70 עד 80 נגמ"שים,
ארטילריה, ובין 5,000 ל 10,000- חיילים עיראקים שהתקרבו אליו משלושה כיוונים. מסה
זו של חיילים ועָצמת אש תקפה כוח אמריקני שמנה אלף חיילים שהסתייעו רק ב 30-
טנקים וב 14- נגמ"שי ברדלי. הכוח העיראקי התפרס בצורה הצפופה והמקובלת, שקל
ביותר לגלות אותה. אבל "לא ידענו כלום עד שהם הלמו בנו", מספר מארקון.
"אפרסק" לא היה יוצא-דופן בהשוואה לעשרות היתקלויות קטנות יותר במלחמה. חלקים
מהדוח המסווג ברובו על מלחמת עיראק, העומד להתפרסם על-ידי מכון ראנד מסנטה
מוניקה, קליפורניה, ובהשתתפות חלקית של Technology Review מאשר שבמלחמה זו
נשמט מרשת המודיעין של הצבא האמריקני צומת מרכזי אחד: "הכוחות בקווים הקדמיים,
מה שנתגלה לעינינו בעיראק בדרך כלל", אומר וולטר פרי, חוקר בכיר במשרדי ראנד
בארלינגטון, וירג'יניה, קצין קשר בכוחות היבשה בווייטנם, "הוא משהו שהייתי מכנה אותו
'פער ספרתי'. מראה מרחב הלחימה ברמת הדיוויזיה או מעליה ענה על צורכיהם .הם
קיבלו מידע טוב מהחישנים. אבל המפקדים בשטח, כגון מארקון, וכך גם עמיתיו
בחיל-הנחתים, כולם אמרו אותו הדבר. זו הייתה התייחסות משותפת לכולם: "הבנת המצב
שלנו הייתה איומה ונוראה", הוא מוסיף. גזר-דין דומה נחרץ גם אחרי הלחימה ביבשה
במלחמת המפרץ הראשונה, אבל המומחים קיוו שהטכנולוגיה המשוכללת יותר שהייתה
בשימוש בזמן הסכסוך ב-2003 תפתור את הבעיה.
הפנטגון מצביע על ההצלחות הרבות של הרשתות השונות במלחמת עיראק. בזמן סופת החול המסנוורת שנמשכה מ-25 עד 28 במרס 2003 , גילה מטוס מכ"ם אמריקני יחידה של
משמר הרפובליקה העיראקי המתמרנת בקרבת כוח אמריקני. הצבא שיגר להתקפה
מפציצים שהטילו פצצות מונחות לוויין שאינן מושפעות ממזג-אוויר גרוע. מערכת המעקב
אחרי כלי-רכב ידידותיים (הידועה בשם Blue Force Tracker ) הצליחה להבטיח
שהמפקדים יודעים היכן בדיוק נמצאים כוחותינו, ומעל לכל, המפקדות בקטאר ובכוויית
הציגו "קישוריות ספרתית מרשימה ביותר" שהיו לה "רבים מהמאפיינים של לָחמת
הרשתות העתידית שאנו רוצים להשיג" ,אמר תא"ל רוברט קון , שהיה אז ראש המרכז
המשותף לניתוחי קרבות ולהפקת לקחים שליד הפנטגון, בתדרוך שנערך בפנטגון בשנה
שעברה.
אולם מול הקישוריות בקטאר ניצב המחסור החמור בנתונים במדבריות עיראק ,וכל כוחות
היבשה סבלו מבעיה זו .היו יחידות שיצאו מטווחי הממסרים של תקשורת רחבת-פס.
"הורדת" נתונים נמשכה שעות .תוכנות "נתקעו", ובכלל ,לעתים אי-אפשר היה לראות כלל
את האויב. הדו"ח של חיל-הנחתים, לקחים שהופקו ,מנסח זאת כך: "הדיוויזיה 1 של
הנחתים גילתה את האויב כשנתקלה בו, בדיוק כפי שנהגו כוחות לעשות מאז ראשית
הלחימה". ג'ון גורדון ,חוקר בכיר נוסף במכון ראנד ,שגם הוא קצין צבא בדימוס ,מתאר
את הקרב של כוחות היבשה ליד "אפרסק" כך: "ככה זה התרחש ב-1944".

מידע הוא שריון
אינטלקטואלים צבאיים קוראים להן "מהפכות בעניינים צבאיים". אחת לכמה עשרות שנים
מופיעות טכנולוגיה או "דוקטרינה" חדשה ,כפי שנהוג לכנותה בעגה הצבאית, ומשנות את
פני המלחמה. טכנולוגיות מסוימות, כמו למשל אבק השרפה או נשק גרעיני, אכן מדרבנות
מהפכות כאלה. דוקטרינות חדשות, כגון ארגון המטה בתקופת נפוליאון או טקטיקות
"מלחמת הבזק" של הנאצים, דרבנו מהפכות אחרות, וחלקן הן תוצאה של הישגים רבים
שהושגו בו-זמנית, כגון המטוסים, הנשק הכימי ומכונות-הירייה במלחמת-העולם הראשונה
- שהשיגו רמות חדשות של טבח המוני.
המהפכה החדשה ביותר ידועה למתכנני הפנטגון כ"השתנוּת הכוח" ( Force
Transformation ). הרעיון הוא שמטוסים וכלים קרקעיים רובוטיים, שיצוידו בקשת גדלה
והולכת של יכולות חישה, הפקת מטרות, תצפית ותקשורת (טכנולוגיות חדשות), יסייעו
לצוותי חיילים שיהיו מרושתים ביניהם (דוקטרינה חדשה). על-פי הגדרתה המרחיבה
ביותר "השתנוּת הכוח" נועדה לפתור את בעיית "הלָחמה האַסימטרית" במאה ה-21, שבה
אין הכוחות האמריקנים נתקלים במישרין בצבאות קונוונציונליים, אלא מוטל עליהם לדכא פעילות חתרנית, להשמיד תאי טרוריסטים או להשכין יציבות באזור כלשהו .כוחות
מרושתים וזריזים יוכלו, בין השאר, להפעיל טקטיקות כגון "הסתערות של להקות"
מהלומות מדויקות ומתואמות מכיוונים שונים בעת ובעונה אחת.
הטכנולוגיות המשפיעות על "השתנוּת הכוח" הן טכנולוגיות מסובכות במידה שלא תיאמן .
יידרשו לפחות 31 מיליון קווי קוד במחשבים כדי לנהל משהו שנקרא "מערכות לחימה
עתידיות - ( Future Combat Systems )" עמוד התווך של מאמצי ההשתנות שעושה
הפנטגון. אחת התכניות, המנוהלת על-ידי כוחות היבשה, אמורה לעלות יותר מ-
100 מיליארד דולר, היא מורכבת מסדרה שלמה של מכונות חדשות, מאוישות ובלתי
מאוישות, שכולן עמוסות בחישנים החדישים ביותר ומשוטטות באוויר ועל הקרקע,
ומתוכנה שתעבד את נתוני החישנים, תזהה עמית/טורף, תכתיב מטרות, תתאם פעולות
ותנחה קבלת החלטות .סוגים חדשים של מכשירי תקשורת אלחוטית - הנשלטים בידי
תוכנות נוספות ומעבירים את שידוריהם דרך לוויינים - יאפשרו קישוריות ישירה בין יחידות.
כיום בונות את המערכות 23 חברות השותפות למיזם הזה, שלרבות מהן יש גדודים
שלמים של קבלני-משנה משלהן. בואינג משיקגו ו- Science Applications
International מסן דייגו אחראיות לקישור כל המערכות זו לזו ולגיבוש "מערכת של
מערכות" עד שנת 2014 .
בחזון הנשגב הזה, מידע אינו רק כוח, הוא גם שריון. בהדרגה אפשר יהיה להוציא
מהשירות את הטנקים שמשקלם 64 טון, והם יפנו את מקומם לכלים משוריינים קלים
יותר: תחילה לנושא הגייסות סטרייקר החדש, שמשקלו 17 טון, המסוגל לחמוק מאש אויב
כבדה אם יהיה צורך. כלים אלה, הקלים יותר, יוכלו להגיע לזירת הלחימה במטוסי מטען .
כיום, הובלת כמויות גדולות של הטנקים הכבדים ביותר מצריכה שבועות של תובלה
יבשתית וימית. "הרעיון הבסיסי שמאחורי 'השתנוּת הכוח' הצבאי הוא שטכנולוגיות המידע
יאפשרו להמיר את המסות במידע. "אם הרעיון יתקבל על דעתכם, כל מבנה הכוחות
ישתנה", אומר סטיוארט ג'ונסון, פרופסור למחקר במרכז לטכנולוגיה ולביטחון לאומי
באוניברסיטה לביטחון לאומי בוושינגטון הבירה. "אבל החזון הזה תלוי כל-כולו בטכנולוגיות
מידע וברשת. אם החלק הזה של המשוואה לא יעלה יפה, מה שיישאר לנו הוא
פלטפורמות לחימה קטנות וחלשות יותר, שיהיו פגיעות יותר."
מלחמת עיראק ייצגה משהו שהיה תחנת ביניים - ושדה ניסויים התחלתי - בהתקדמות
לעבר הכוח המרושת הזה. המתקפה של הכוחות האמריקנים הקיפה את כל השריון הכבד
הישן, אבל לא הציגה את כל ה"צעצועים" הטכנולוגיים שחסידי "השתנוּת הכוח" רואים
בעיני רוחם. אבל היא היתה בנויה על ההנחה שחישנים מוטסים ועל גבי לוויינים יוכלו
לסייע ליחידות הלוחמות בשטח. הציר המרכזי של המלחמה היה פלישה ביבשה מכוויית. בסופו של דבר, כ 10,000- כלי-רכב ו 300- אלף חיילים של כוחות הקואליציה הקימו שאון
על הגדה החולית של גבול כוויית, כ 500- קילומטרים מבגדד .הדרכים המדבריות המו
משדרות ארוכות של טנקי אברמס, נגמ"שי ברדלי, נושאי גייסות משוריינים, מובילי
טנקים, האמרים, וכמובן - מכליות דלק, כדי לרוות את הצמא לדלק של הצי האדיר הזה,
שהגיע עד כדי תשעה מיליון ליטר ליום.
על מנת לקשר בין כלי-הרכב האלה לבין עצמם ועם מפקדיהם הוקמו כמה ערוצי תקשורת .
ראשית, לפחות 2,500 כלי-רכב היו במעקב קבוע באמצעות , Blue Force Tracker
ובהצלחה רבה, כאשר כל רכב משדר את הנ"צ שלו ברשת GPS ואת מספר הזיהוי שלו .
זרם דקיק אך חיוני זה של נתונים היה למעשה גרסה צבאית של OnStar . המפקדים
בקטאר ראו את תוכנו של זרם הנתונים על גבי מסך פלזמה גדול. גם למארקון, כמו כמה
מפקדים אחרים בשטח, הייתה גישה לנתונים אלה, הודות להתקנת המכשיר בטנק שלו,
ברגע האחרון לפני הפלישה.

"פגיעוּת קריטית"
לאחר שהחלה הפלישה הפכו התקלות לנורמה. כדי להעביר נתונים רבים, כמו למשל
תמונות שצולמו מלוויין או ממטוסי ריגול, ממפקדים בכירים ליחידות בשטח, השתמש
הצבא במערכת תקשורת בגלי מיקרו שתוכננה מלכתחילה למלחמה באירופה. מערכת זו
היתה בנויה על ממסרי אנטנה שסופקו ליחידות מסוימות בשיירה המתקדמת. אבל דא
עקא, שתחנות ממסר אלה היו חייבות להיות נייחות כדי לתפקד. היחידות היו צריכות
להיות בקו ראייה כדי להעביר מידע ביניהן, אבל למעשה, השיירות נעו מהר מדי ולמרחקים
גדולים מדי, מכדי שהמערכת תפעל .ונוסף על כל הצרות, בשלושה מקרים כלי-רכב של
הצבא האמריקני הותקפו דווקא כשנעצרו כדי לקלוט נתוני מודיעין על עמדות האויב. "רבים
מהחבר'ה אמרו 'די כבר עם הזבל הזה', וכיבו את המכשירים", אומר פרי, כשהוא מסובב
את פרק היד כאילו הוא מכבה מכשיר רדיו" אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות לזה".
אחד הקמ"נים החטיבתיים של דיוויזיית חי"ר 3 דיווח למכון ראנד שכאשר היחידה שלו
נעה ,ערוצי התקשורת שלה חדלו לפעול ,למעט מערכת הניווט GPS . היחידה היתה נעה
במשך שעות אחדות, עוצרת, מרימה את האנטנה ,מתקשרת לרשת המודיעין ומנסה
להוריד כל מידע שתוכל. בעיות ברוחב הפס ובתוכנה גרמו למערכת המחשב שלה להיסגר
ל 10- עד 12 שעות בכל פעם, והפכו אותה לחסרת תועלת.
בינתיים היו גם למפקדים בקטאר ובכוויית בעיות משלהם. הקישוריות שלהם הייתה טובה
- טובה מדי. הם קיבלו כל-כך הרבה נתונים מחלק מהחישנים המוטסים שלהם עד שלא
היו מסוגלים לעבד את כולם. בשלבים מסוימים היה עליהם להפסיק לקבל חומר. כשניסו לשלוח חומר לחזית, הם גילו כמובן שמערכת הממסרים בקו הראייה משותקת למעשה.
ברמות הפיקוד שמעל למאקרון - ברמת החטיבה ואפילו ברמת הדיוויזיה - היו בעיות אלה
שכיחות ביותר. "הרשת שהקמנו כדי להעביר תמונות וכדומה לא סייעה לנו. היא פשוט לא
עבדה", אומר אל"ם פיטר באייר שהיה אז קצין האג"ם של הדיוויזיה, שנמצא דרומית לגדוד
של מאקרון בליל 2-3 באפריל. הקשר של קורפוס 5 [פיקוד כוחות היבשה] עם הדיוויזיה ,
שנועד להעברת תמונות ספרתיות של דברים שונים, לא פעל רוב הזמן."
לעתים הועברו ידיעות מודיעיניות בעל-פה, ברשתות FM אלחוטיות, אבל במקרים אחרים
יצאו כלי-רכב אפילו מטווח הקשר האלחוטי שלהם. זה השאיר להם אמצעי תקשורת אחד
ויחיד :דואר אלקטרוני. (נוסף על מעקב אחרי כלי-רכב, אפשרה מערכת Blue Force
Tracker בצורה מוזרה למדי - להעביר רק טקסטים כתובים בדואר אלקטרוני). לפעמים
שימשה מערכת הדואר האלקטרוני להוצאת פקודות בסיסיות ליחידות, שהיו מנותקות
מרשת הקשר מכל בחינה אחרת. “זה נועד להיות אמצעי משלים, אבל בסופו של דבר היה
שיטת הבקרה והשליטה העיקרית", אומר אואן קוט, עוזר למנהל תכנית לימודי הביטחון ב-
MIT . "היחידות יצאו מטווח ערוצי התקשורת והרשתות העיקריים שקישרו ביניהן ,שאִפשרו
לפיקוד העליון לראות היכן הן נמצאות."
הרשת של הנחתים, שהתקדמו בחזית אחרת, לא הייתה מוצלחת יותר. למעשה, בדו"ח
שפרסמו הנחתים על הלקחים שהופקו נאמר כי מפקדי דיוויזיה 1 של הנחתים לא הצליחו
ל"הוריד" תצלומי סיור אוויריים חדשים חיוניים בזמן שהתקרבו לערים ולעיירות. התצלומים
היו אצל המפקדים הבכירים, אבל המערכת שנועדה להעביר אותם לשטח כשלה. עובדה זו
יצרה "פגיעוּת קריטית במהלך הקרבות", נאמר בדו"ח. היו בעיות ברוחב הפס, בניצול
הרשת ובתהליכים שונים שגרמו למצב עניינים כזה, אבל 'השורה התחתונה' הייתה שלא
הייתה שום גישה לתצלומי ריגול חדשים במשך כל המלחמה."
למזלם של הכוחות האמריקנים, נתקלו בהתנגדות מועטה במשך כל המלחמה בעיראק.
העיראקים לא הנחיתו שום התקפה מהאוויר ושום טילי "סקאד". החיילים העיראקים
השליכו את נעליהם ואת המדים שלהם והסתלקו כשהם יחפים, כשהם מקפידים להימנע
מקשר עין עם האמריקנים. כשהם כבר נלחמו, השתמשו בנשק ובכלי-רכב נחותים .למען
האמת, כמה יחידות אמריקניות שדהרו קדימה נתקלו מפעם לפעם ב"קרבות היתקלות
קשים" - עגה מקובלת להתנגשות מפתיעה עם כוחות אויב. אבל היתקלויות כאלה
הסתיימו במהירות. "הם (הכוחות האמריקנים) הצליחו בקרבות ההיתקלות האלה", אומר
קוט, "אבל היינו רחוקים מאוד מהחזון של ידע מושלם. אפשר להיווכח בקלות שאילו עמד
מולנו אויב קשוח יותר, היינו עלולים לשלם מחיר גבוה הרבה יותר".
בעיות אלה ידועות גם בדרגים הבכירים. תת-אדמירל (דימ') סברובסקי, מנהל המשרד של
"השתנוּת הכוח" בפנטגון, מצביע על "הוכחות קיום" שהרשתות בעיראק הצליחו, בדרך
כלל. בסכסוכים קודמים, תודרכו טייסי-הקרב על מטרותיהם עוד לפני ההמראה, וחלפו
שעות בין זיהוי המטרה לבין תקיפתה בפועל. במלחמת עיראק, אומר סברובסקי, יותר
ממחצית הגיחות האוויריות יצאו לדרכן בלי שהוקצו להן מטרות. המטרות זוהו תוך כדי
הטיסה והועברו לטייסים שהיו באוויר: "הלחימה התנהלה מהר מדי, וההזדמנויות חלפו
מהר מדי .היה הכרח לפעול בסביבה מרושתת כדי שזה יצליח", אומר סברובסקי.
"אין ספק שהרישות במהלך המלחמה ביבשה לא היה מוצלח כל-כך". "ברור שהיו מקרים
שלאנשים לא היה המידע הדרוש להם" מודה סברובסקי". זה היה מבצע גדול מאוד, כך
שצריך לצפות לראות בו את הטוב, את הרע ואת המכוער". אבל הוא אומר שתהיה זו
שגיאה לנצל את הבעיות האלה כטיעון נגד הביטול ההדרגתי של השריון הכבד .טנקים
גדולים זקוקים לא רק לזמן רב ולאנרגיה מרובה כדי להיכנס לקרב, אלא גם לשיירות
הספקה גדולות יותר, שהן עצמן מועדות לפגיעה .לדברי סברובסקי, אם נמשיך להחזיק
בטנקים כבדים בקו ההגנה העיקרי, "אנחנו פשוט מעבירים את הפגיעוּת לנקודה אחרת
בשרשרת ההספקה."

"פריק" אלפא (הברנש הבקיא ביותר בטכנולוגיה)
אחדים מבין אלה המגיִנים על תיאוריית "השתנוּת הכוח" טוענים כי הבעיות שבהן נתקלו
הכוחות היו דוקטרינריות, ולא טכנולוגיות. לפי קו מחשבה זה, הרישות של המלחמה
בעיראק לא היה שלם, מפני שהוא "הולבש" בצורה הרת אסון על מערכות פיקוד ושליטה
מיושנות. המידע מהחישנים נע כלפי מעלה בשרשרת הפיקוד. המפקדים פירשו אותו
וקיבלו החלטות, ואחר כך הוציאו פקודות וניסו להוריד כלפי מטה נתונים רלוונטיים.
התוצאה: עיכובים, והגדלת ממדיהן של תקלות מסוימות בתקשורת.
יש אומרים שמוטב כי המידע וקבלת ההחלטות יזרמו אופקית. למעשה, כך התנהלה
המלחמה באפגניסטן. ב-2001 כוחות מיוחדים, שאורגנו ב"צוותי A” שמנו לא יותר משני
תריסרים של לוחמים שוטטו בהרים הקפואים ליד גבול פקיסטן כשהם רכובים על סוסים,
השמידו כוחות טליבאן וחיפשו את מנהיגי אל-קאעידה. כל הצוותים והלוחמים היו
מרושתים זה עם זה, ואיש לא היה המפקד הטקטי של פעילותם.
אבל על אף העדר גנרלים שיקבלו החלטות חשובות, לכל אחד מצוותי החיילים המרושתים
האלה היה צומת מרכזי, מין "חיה" שפעם הייתה מצויה רק במחלקות טכנולוגיית מידע של
חברות גדולות: "פריק" שניהל את זרם המידע בין הצוות שלו לצוותים האחרים. הכוחות המיוחדים של ארצות-הברית ניהלו גם דף טקטי באינטרנט,שתיאם את כל המידע שנאסף
על-ידי הצוותים. הדף הזה נוהל על-ידי "מנהל רשת" בתחום זה: ה"אבא" של כל
ה"פריקים" של אלפא.
כיצד פעל הדף הזה? ה"ניתוחים שלאחר המוות" והדיווחים על פעילות הכוחות המיוחדים
באפגניסטן סודיים יותר מאשר הדיווחים על מלחמת עיראק. אחד הדוחות על פעולה
גדולה של הכוחות המיוחדים, מבצע "אנקונדה" ניסיון לכתר את אל-קאעידה ולהשמידה,
במרס 2002 עומד להתפרסם בקרוב על-ידי האוניברסיטה לביטחון לאומי. ובכל זאת
הסיפורים דולפים לאיטם מקהילת הכוחות המיוחדים ,והם מציגים דעה שונה עד להדהים
לגבי הלחימה לעומת זו שנראתה מנקודת התצפית של מאקרון, ברמת הטנק. אחד
הדיווחים, שלא פורסם עד כה, הובא על-ידי ג'ון ארקייה, מומחה ללָחמה לא-קונוונציונלית
בבית-הספר למוסמכים של הצי במונטריי, קליפורניה.
האירוע התרחש בלילה צונן בסוף הסתיו של שנת 2001 . חורבות מגדלי התאומים
בניו-יורק עדיין העלו עשן. טייס של חיל-האוויר האמריקני שהיה בדרכו מאוזבקיסטן הבחין
באורות מנצנצים בהרים שמתחתיו, ליד הגבול עם פקיסטן. הוא שיער שהאורות הם
השתקפות של אורות מואפלים של משאיות הנעות בכבדות בדרך לא דרך ושידר את מה
שראה ל"אבא" של הרשת. ה"אבא" העביר את הידיעה ברשת מאובטחת הנגישה לכוחות
המיוחדים באזור. צוות אחד הודיע שהוא נמצא בקרבת מקום ויבדוק מה קורה שם. לאחר
מכן דיווח הצוות שזיהה שיירה של משאיות הנושאות לוחמי טליבאן, ושאל באלחוט אם יש
מפציצים כלשהם בטווח. מטוס אחד של הצי היה לא רחוק משם, ובתוך דקות הפציץ את
החוד של השיירה ואת המאסף שלה, וחסם כל אפשרות בריחה. זמן קצר לאחר מכן הופיע
במקום מסוק קרב והשמיד את השדרה הפגועה של הטליבאן.
פרשה זו, כפי שהיא מסופרת על-ידי ארקייה, מציגה מה אפשרי. "זה נקרא רישות. זוהי
ההשתנוּת הצבאית בהתגלמותה", אומר ארקייה. חלק מהבעיות בעיראק נבעו מתוך ניסיון
לקחת את השיטפון הזה של המידע שהושג בזכות טכנולוגיות מידע מתקדמות ולנסות
לדחוס אותו דרך ה'ארובות' הקיימות של המבנה המדרגי, בעוד שבאפגניסטן נקטנו גישה
גמישה יותר. זוהי מלחמה המתנהלת מדקה לדקה, וטכנולוגיות הרישות מאפשרות לנו
לנהל מלחמה מדקה לדקה בסיכויי הצלחה גדולים". במקרה זה, הכוחות בשטח אספו
מידע, שיתפו בו את האחרים, קיבלו החלטות והורו על הנחתת מהלומות.

רשת מול פעילות חתרנית?
ייתכן שהאופטימיסטים בפנטגון צודקים .אולי הצלחתם של ה- Blue Force Tracker , של
הסתערות הכוחות המיוחדים על שיירת הטליבאן ושל מבצעי חיל-האוויר בעיראק מבשרים בדייקנות את ההשתנוּת הספרתית של המלחמה במלואה. אבל בעיני משקיפים רבים
שיבוש התקשורת בין היחידות הקרקעיות העיקריות בעיראק לא היה סימן מבשר טובות
כלל וכלל. גם אם מתרחשת פה 'מהפכה בעניינים צבאיים', והיא נשענת על טכנולוגיות
המאפשרות לרַשת חישנים ולעבד מידע ביתר מהירות ולהפיץ אותו במהירות בצורה נוחה
לעיכול, עדיין אנו רק מגרדים את הציפוי שלה" אומר קוט מ- MIT . "אם תבחנו את
הביצועים של מרכיבים רבים במאמץ הראשון שנעשה בכיוון זה, יתברר לכם שהביצועים
מלאי טלאים". וחוץ מזה, אסור לשכוח את עניין הטרור והפעילות החתרנית. אף אם
הפנטגון ישנה את צורת ניהול המלחמה, גם משמעות המילה "מלחמה", כשלעצמה,
עוברת שינוי. מספר האמריקנים שנהרגו בהתקפות של 11 בספטמבר גדול יותר ממספרם
של אלה שנהרגו לאחר מכן באפגניסטן ובעיראק, והפעילות החתרנית המתחוללת בעיראק
מעוררת ספק במשמעות הניצחון הצבאי בעיראק.
המלחמות העתידיות ייערכו בשטחים בנויים על-ידי קנאים שאינם מתנהגים לפי הכללים
הישנים וישתמשו בטכנולוגיות "מפגרות" אין להניח שהם "יסתדרו בשורה" כמטרות נוחות,
שארצות-הברית תוכל לגלות אותן ולהשמידן. לאמיתו של דבר, הסיבה העיקרית למותם
של חיילים אמריקנים בעיראק של ימינו היא פצצות מאולתרות המכוונות כלפי רכב כדוגמת
האמר החולף בקרבת מקום.
ארקייה אומר שיהיה ניתן להפעיל טכנולוגיית רישות מסוימת - והיא אף מופעלת נגד
הפעילות החתרנית בעיראק. האסטרטגיות הננקטות בפועל נשמרות אמנם בסוד ,אבל
טקטיקות כלליות ידועות לנו. ניתן לעקוב אחר כלי-רכב חשודים ולברר מה הקשר בינם לבין
אנשים ומקומות אחרים. מל"טים קטנים יכולים לספק צילומי וידיאו של בניינים בשטח בנוי
לא פחות מאשר משדות-קרב מדבריים. חישנים יכולים לסייע לאיתורו של צלף על-ידי
מדידת ה"חתימה" האקוסטית של הכדור. מתקני חסימה יכולים לחסום, לעתים, הפעלה
אלחוטית של מטעני צד. אבל יש להניח ש"לחישות" מהסוג הישן יגברו על
הטכנולוגיה:הרשתות שלנו עדיין אינן רגישות דיין כדי להתמודד עם אויבים
לא-קונוונציונליים. "כל מה שהרשת עושה הוא להפיץ מידע לכאן ולשם, אבל המפתח
לניצחון הוא המידע עצמו", אומר לורן תומפסון ,סמנכ"ל התפעול במכון לקסינגטון, מאגר
חשיבה בארלינגטון,וירג'יניה. "קצת קשה להפיק לקחים משמעותיים מניהול מלחמה
מרושתת כשיש לך עסק עם איומים צנועים כאלה."
בלִיל "הניתוחים שלאחר המוות" של המלחמות באפגניסטן ובעיראק כולל סיפורים רבים,
אבל דבר אחד ברור :מארקון מעולם לא ידע מה מתקרב אל היעד שלו “אפרסק". החישנים
והתקשורת המתקדמים - מרכיבי הלָחמה המרושתת העתידית שתוכננו עבור קרבות לא-קונוונציונליים קשים - לא השכילו לדווח לו על התקפה כבדה קונוונציונלית מאוד. "אני
משוכנע שמשמר הרפובליקה העיראקי לא עשה שום דבר מיוחד כדי להסתיר את כוונותיו
או את תנועתו. הם תקפו בכוח גדול והשתמשו בטקטיקות המזוהות יותר עם הצבא האדום
במלחמת-העולם השנייה", אומר מארקון.
וכך, בצומת חיוני במרחב (גשר חשוב על הפרת) ובזמן (בוקרו של היום שבו השתלט
הצבא האמריקני על נמל-התעופה של בגדד), התברר למארקון מה ניצב מולו רק כאשר
נפתחה האש. ב 3- באפריל, בשעות הבוקר המוקדמות, דווקא האימונים בסגנון הישן,
עָצמת האש העדיפה, הציוד המעולה יותר, הסיוע האווירי ושלומיאליות האויב, הם
שהנחילו לכוחות האמריקנים ניצחון מוחץ. "מראה המחיר בחיי אדם ששילמו העיראקים
עבור ההסתערות הזאת וכלי-הרכב הבוערים, שנגלו לעיני באותו הבוקר, כשהשמש זרחה,
הם דבר שלעולם לא יימחה מזכרוני", אומר מארקון . "זה היה מחזה מבעית. אתה
מסתכל לאורך הדרך המובילה לבגדד, ובמרחק של 2-3 קילומטרים אינך יכול לצעוד בלי
לדרוך על חלקי גופות."
ובכל זאת, בלחימה הזאת ליד הגשר נפצעו רק שמונה חיילים אמריקנים, ואיש מהם לא
היה פצוע קשה. הטנקים האמריקנים יכלו לספוג פגיעה ישירה מפגזים עיראקיים ,אבל
כלי-רכב עיראקיים שנפגעו מפגז אמריקני "התלקחו כמו זיקוקין די-נור", אומר מארקון.
גורדון ,שישב במשרדו במשרדי ראנד, מציג את הדברים בצורה בוטה: "אילו שלח הצבא
סטרייקרים בראש הטור, הרבה חבר'ה היו נהרגים". מה שהגן על אנשיו של מארקון ליד
היעד "אפרסק" לא היה השריון של המידע, אלא השריון עצמו.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל