האם רמת הבטיחות ורווחת החייל באימונים (ובמבצעיות) פוגמת משמעותית בתוצאות, והאם לדעתכם גם אצלנו תרגילים מפוברקים לניצחון בדומה לתרגיל המפורסם בפנטגון של גנרל ואן רייפר?

דעתי האישית היא שכן,
ההקפדה על בטיחות היא כ"כ גדולה בימינו שהתרגילים מבוצעים אשכרה בתנאי מעבדה
אני יודע שבטיחות זה חשוב מאוד, אני יודע שלשמור על חיי החיילים באימונים זה ערך עליון, אבל בסופו של דבר חשוב גם לאמן חיילים למצבים אמיתיים ככל שניתן, כדי שבמצב אמת זה לא תהיה הפעם הראשונה שהם מבצעים את התרגולת.

דבר בעייתי נוסף זה המשפכי בטיחות, הבא"ח שלנו נמצא באיזור יחסית מיושב מאוד וגם מטויל מאוד, לכן יש לנו סטריפים קטנים מאוד (לא פעם יצא לעשות תרמ"ח על סטריפ של חוליה) משפכי בטיחות מאוד קטנים, אין אפשרות לירי במא"ג, RPG זה נדיר מפאת בעיה נוספת שקיימת והיא הקצאות. אין תחמושת. לא יודע איך זה בשאר החטיבות אבל אנחנו עשינו תרגיל פרט-חוליה עם 10-15 כד' ותרמ"ח עם שני מחסניות של 20.

"בטבע הסוס הוא בלונדינית מטומטמת. גם טיפש וגם בעל נורמות מיניות מופקרות.אי לכך, אני גאה להיות חמור."

אראל סג"ל


ותודה לדורון

לגבי תרגילים מפוברקים ,אין לי מושג ,אבל ברור לי שרמת ההיסטריה סביב נושא בטיחות באימונים בהחלט פוגעת ברמה המקצועית. לדוגמא פשוטה- תרגילים "ישר על רטוב" מאד נדירים ולרוב רק ביחידות מיוחדות - לי זה תמיד הפריע כי מה הטעם לרוץ 3-4 פעמים את המסלול מרמת חוליה ועד תרג"ד , ורק אז לחזור על זה בירי כאשר אתה יודע איפה המטרות ומהיכן לירות וכ'...?
למרות שלפי הו"ב מותר לבצע תרגילי "ישר על רטוב" רוב הקודקודים מכסת"חים את עצמם ומפחדים לאשר.

במיוחד בנושא ההתמודדות עם חוסר וודאות, שהוא אחד ממרכיבי "החישול הנפשי ללחימה".
ראשית - אני חושב שהנושא של הקפדה חסרת פרופורציות על סעיפי הבטיחות באימונים - נובעת ממספר גורמים:
1. מקרים חריגים בהן חייל/חיילים נפגעו כתוצאה מהתנהלות חובבנית של מפקדים.
2. כיסוי התקשורתי הפופוליסטי בנושאים אלו.
3. מעורבותם חסרת התקדים של הורים בחיי הצבא.
4. הסתמכות על גורמים מקצועיים שאינם מבינים משמעותה של לחימה מהי.

ואתן לך כמה דוגמאות:
בנוגע לסעיף 4, כוונתי בעיקר לנושא של גרף האימונים הפיזיולוגי שמטרתו בנייה הדרגתית של כושרו של החייל תוך הימנעות מפגיעה בבריאותו. על פניו, מטרה זו נשמעת הגיונית לחלוטין. הצרה היא שזה גורם למצבים אבסורדיים בהכשרתו של החייל: חיילים בקיץ - מתאמנים מ 5:00 בבוקר עד 8:00 בבוקר, לאחר מכן יש "עומס חום" - ולכן מתבצעות פעילויות שונות הקשורות לשיעורים עיוניים, מסדרים ועוד מסדרים וכו'. החייל חוזר להתאמן ב17:00 - עד 21:00, מקבל שעת ת"ש והולך לישון (כי צריך לתת לו 6-7 שעות שינה...). יוצא שהחייל לא מתאמן כראוי חודש-חודשיים...(יותר מזאת - השעות שכתבתי - אלו שעות "ברוטו", ובפועל החייל מתאמן בקושי שעתיים...). באותו נושא - היום המ"כ, הסמל והמ"מ - מוגבלים מאוד ביכולת שלהם "לתזז" חיילים. כמה מוגבלים? 10 דקות ביום למ"כ ולסמל, 15 גג באישור מ"פ. אז עכשיו יקפצו אנשים ויגידו שאין צורך לתזז - וששימוש באמצעי זה מצביע על שליטה גרועה של המפקד בכוח, שנדרש באמצעים פיזיים להעביר את נקודותיו. מצטער - אבל חייל לומד דרך הרגליים! ואף אחד לא ישכנע אותי שסמל שמתזז חייל בזחילה פעם אחר פעם אחר פעם מכיוון שהחייל לא מוריד את התחת - ישיג את מטרותו על ידי הסבר אקדמי מנומק לגבי החשיבות של פרט קטן זה...כמו כן - החיילים יודעים שהתיזוז יגמר אוטוטו - ולכן לא מתרגשים יתר על המידה ולא מפנימים שהם צריכים לשנות את התנהגותם.
עוד דוגמא - לפחות בבאח"ים - קצב מסע מוגבל למקסימום של 6 קמ"ש (פורסם בספרות המקצועית...), וישנה הגבלה חמורה על מספר הק"ג פר משקל גוף אותם החייל יכול לסחוב. אותי זה תמיד הצחיק שבמארבים בלבנון המשקלים היו לחלוטין לא דומים למתאר האימון (ומי שסחב TAS-6, או לקח 1000 כדור בפק"ל מאג "ליתר ביטחון" - מבין על מה אני מדבר).
אז נכון - אחוז החיילים בעלי פגיעות שימוש יתר (שברי הליכה, AKP ודומיהם) ירד דרסטית מכ-30% ביחידות שדה רגילות לכ-5% בלבד הסובלים מבעיות אלו, אך בהיבט "הלוחמני" - הם לא יודעים ללכת עם משקלים, ולא יודעים איך להתמודד עם פעילות "שאינה נגמרת".
אני זוכר ויכוח סוער עם המ"פ שלי ומפקד הבא"ח בתקופתי (תא"ל יוסי בכר - קצח"ר כיום) - על ההוראה המטופשת של לתלות את הלו"ז השבועי על לוח המודעות. אני טענתי שעצם זה שחייל לא יודע מתי הוא יקום, לאן הוא יילך ומתי זה יגמר - מחשל אותו טוב יותר להתמודד במצבי קרב. דעתי לא התקבלה... ומי שזוכר את החשש התמידי בטירונות/ אימון מתקדם מ"מתי יש מסע" - מבין עד כמה זה הכרחי.
התעכבתי על סעיף 4 - כי בו התעמקתי רבות במהלך לימודיי האקדמיים.
אני אישית העליתי נקודה זו גם בפני תא"ל (מיל.) אגוזי (לא זוכר את שמו הפרטי) שבא להרצות לנו בקורס טיס. טענתי הייתה שטייס כיום בחיל האוויר פחות יוזם, פחות מוכן לקחת סיכונים ובאופן כללי טס פחות טוב מעמיתיו בשנות ה60-70 (תקופה בה תאונות בחיל האוויר היו רבות, אך תוצאות קרבות האוויר היו מדהימות). הוא טען באוזניי שאין צורך לטוס במתארים כמו פעם, ולכן אופי האימונים השתנה. אותי מאוד הצחיק (האמת היא, העציב) לקרוא הערות על חילוץ נהדר במלחמה האחרונה של מפקד טייסת ינשופים -שנחת עם הזנב בתוך שיח, כי לא היה מקום אחר - ושלא ניתן לצפות כלל שטייס בדרגות הנמוכות יותר יבצע מהלך כזה... זאת למרות שטייסים במלחמת ויטנאם לדוגמא - ביצעו דברים כאלו ואף מדהימים יותר כבדרך השיגרה... וגם טייסים בחיל האויר באותה תקופה.

לסיכום - הלוחמים היום מאומנים פחות, ומחושלים פחות להתמודד עם שדה הקרב בעקבות דברים אלו שציינתי, ושציינו לפניי.

הבעיה המגולמת בכל ההודעות למעלה היא המחסור במקצועיות - בעיקר של מפקדים.

בואו ניקח כמה מהדוגמאות להלן:
תיזוזים - תיזוזים זה האמצעי העיקרי של המפקדים בשלב הטירונות להעמיס נפשית וגופנית על הטירונים שלהם. ביצוע נכון שלהם מביא לחיזוק החיילים, שיפור הצוותיות ועוד תוספים אחרים. אבל אחרי שחייל אחד מת מעומס יתר וכמה נותרו נכים לכל החיים - הצבא, בצדק!, מוריד את הכלי הזה מסל הכלים. המפקדים פשוט לא מקצועיים מספיק.
אימונים - בכל בא"ח מתמודדים עם בעיות של שטחים קטנים מדי ומחסור בתחמושת. הפיתרון הניתן הוא תרגילים קטנים ומעט ירי. מה התוצאה? מפקדים וחיילים רגילים שלחימה מתחילה ונגמרת בגזרה בת 300 מ', הם לא לומדים להסתכל למרחק, ויש בעיה רצינית בכל הקשור לניצול נכון של תחמושת בלחימה - מי שזוכר מארבים בהם נורו מאות כדורים על 3-4 מחבלים, ומצד שני, תרגילים רטובים שלמים שקטים לחלוטין, כי החיילים ירו כל אחד 5 כדורים מהרגל...
מי זוכר גם את ההפרדה בין תנועה לתרגיל? כמה פעמים יצא לכם לתרגל התקדמות או השהיה שהן שתי צורות הקרב הנפוצות ביותר? כמה פעמים התקילו אתכם בדרך אל היעד? מסרו לכם במכוון מידע שגוי (והיעד עצמו היה 300 מטר מהנקודה המתוכננת)? כמה בלת"מים עברתם בהכשרה?
ענישה - פתרון הענישה הברור ביותר הוא שלילת חופשה. בא נניח שחייל ביצע עבירת בטיחות בגלל טעות. מה הסיכוי שהוא ידווח על זה? קלוש, כי החופשה שלו בסיכון (ואין לחוץ בית יותר גדול מטירון). אין הפרדה בכלל בין עבירות משמעת בזדון שדינן ענישה לבין טעויות של חיילים שדינן ענישה קלה ויצירתית.

כל הבעיות האלה ואחרות נובעות מעובדות מאוד פשוטות: לא לימדו את המפקדים ללמד.
לא זכור לי בקורס מ"כים או קצינים שהדריכו אותנו לגבי הפיזיולוגיה של האדם, בניית סרגל מאמצים וההבנה של המגבלות הפיזיולוגיות, לא זכור שלימדו אותנו כיצד להרים תכנית אימון עצמאית, הישגים נדרשים והתמודדות מול מגבלות של תחמושת ומרחב אימונים, גם לא זכור לי שדיברו איתנו על הפסיכולוגיה הנלוות לתהליך ההכשרה.
אל מול שני הקורסים העיקריים לפיקוד של צה"ל, עברתי עוד סדנה נסיונית בת 4 חודשים שהחטיבה הרימה. ב-4 חודשים אלה חיזקנו את המקצועיות שלנו כקצינים, אבל גם למדנו איך מאמנים - איך שומרים על גופם של החיילים בלי להוריד את עומס האימונים ואיך מתמודדים מול מגבלות הטבעיות של שטחי האימונים והתחמושת.
ההבדל בין קצינים בחטיבה שעברו את הסדנה לכאלה שלא היתה ניכרת בכל האמור לפגיעות ומקצועיות של חיילים. ב-4 החודשים הנ"ל, למדתי הרבה יותר ממה ש9 חודשי קורסים פיקודיים לימדו אותי.

הבעיה העיקרית שהבטיחות מחפה על חוסר המקצועיות - במקום ללמד את המפקדים לפקד, מכל האספקטים, פשוט מכווצים את תחומי האחריות שלהם.

לכל הבעיות שהוזכרו פתרונות פשוטים מאוד:
1. פגיעות מאמץ - בד"כ דווקא האימונים גורמים לפגיעה נמוכה יחסית. כל מי שעבר טירונות זוכר שעות אינסופיות של עמידה על הרגליים בהקשב, או תס"חים ארוכים. אלו הם שני גורמים שאחראים במידה רבה לפגיעות מאמץ. יחד עם הקפדה על שינה, אימונים מתאימים (כולל בניית שרירים) ומזון מתאים תביא לכך שהאימונים בסוף לא יפגעו. במהלך הטירונות שהעברתי רק שניים חטפו שברי מאמץ ואחד מהם היה מ"כ - רק מהקפדה לא להעמיס בשגרה ולשמור על מאמץ גבוה באימונים (כולל תיזוזים של 30-60 דקות).
2. אימונים - תרגילים רטובים הם כלי טוב לתרגל את האורגניות של הכוח אבל חסר תועלת מהבחינה הטקטית. אימונים יבשים יביאו ליכולות טקטיות טובות בהרבה של כלל המפקדים, יגבירו את היצירתיות ויסגלו ראיית שטח ריאלית. שימוש במיילס כמובן יגביר את האפקטיביות.
כאשר ניסינו את השיטה הזו - רוב השבוע תרגילים יבשים עם 1-2 תרגילים רטובים מסכמים, השגנו את שתי המטרות: החיילים והמפקדים חשבו ביצירתיות, ראו את מרחב הלחימה כולו וכך הם הגיעו לתרגילים הרטובים, יחד עם כמות תחמושת מכובדת ביותרשאיפשרה תרגיל מדמה אמיתי.

לסיכום - מי שרוצה שהבטיחות תחזור למקומה הטבעי ולא תחפה על חוסר המקצועיות צריך להתחיל ללמד מקצועיות. והחל מקורס מ"כים וקורס קצינים וכלה בהתייחסות המבזה למדי לנושא ההדרכה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

מבחינת טקטיקה/מקצועיות/חיילות קורסי הפיקוד בצה"ל מהמצחיקים בעולם

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ביטיס הבעיה העיקרית שהבטיחות מחפה על חוסר המקצועיות - במקום ללמד את המפקדים לפקד, מכל האספקטים, פשוט מכווצים את תחומי האחריות שלהם.

כל מילה אמת. צה"ל פשוט עבר מקיצוניות אחת של חופש פעולה למפקדים לעשות ככל העולה על רוחם לקיצוניות אחרת, השוללת מהם כלים חיוניים. בשני המקרים, המקצועיות של המפקדים היא נמוכה מדי.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

סיגול של גישה מקצוענית למקצועות הצבאיים השונים- ע"י היצמדות לספרות וסיכול הנפצות, ע"י חינוך מהטירונות למקצוענות (אני לא מחשיב את זה שמ"מ אומר בשיעור ערכי צה"ל שאחד הערכים הוא מקצועיות), ע"י הגדלה של מספר אנשי הקבע המנוסים בשטח בהדרכה, ע"י בניית סטנדרטים מנחים (ב"מנחים" אני מתכוון שיש להשאיר מקום למפקדים מנוסים בהערכת החיילים),ע"י "האדרת" נסיון שטח על-פני נסיון בא"ח/בה"ד, ואולי אף מעל הכל- שיפור המיון לקצונה, ישפר בצורה ניכרת את המקצועיות של מפקדים/מדריכים/חונכים.