היום ניתקלתי בקטע שהביע אותי לפתוח האשכול הזה.

"כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר בעל החוטם מתבקש בעל החוטם מתבקש שמע רבן גמליאל אזל טשא מינייהו אזל לגביה בצנעא א"ל אי מצילנא לך מייתית לי לעלמא דאתי א"ל הן א"ל אשתבע לי אשתבע ליה סליק לאיגרא נפיל ומית וגמירי דכי גזרי גזירתא ומית חד מינייהו מבטלי לגזרתייהו יצתה בת קול ואמרה אדון זה מזומן לחיי העולם הבא" (תלמוד בבלי, תענית כט, א)

עכשיו אתם שואלים את עמכם למה מכנים את רבן גמליאל בעל החותם? זאת בעצם בדיחה מצד הרומאית, תוארו הרשמי של גמליאל היה נשיא (בתעתיק לטיני nasi) שבלטינית מדובר בהטייה בדאטיבוס של המלה nasus (אף בלטינית) כך שאם אומרים לדוגמא "הנשיא גמליאל" משמעות המשפט בלטינית יהיה "גמליאל בעל החוטם/האף".

אשמח אם תוכלו לפרסם עוד מקרים של הומור במקורות מן העת העתיקה.

Alas, poor Yorick! I knew him, Horatio: a fellow of infinite jest, of most excellent fancy

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא

[ובמילים אחרות - 'לא כל יום פורים']

רבה ורב זירה 'תפשו ראש' ושתו כהוגן בסעודת פורים. בהיותו מבוסם ונתון תחת השפעת אלכוהול קם רבה ושחט את רב זירא. [מרשי טוען כי לא זכורים לו פרטי הארוע. כמו כן ההגנה מבקשת לערער על קבילות בדיקת רמת האלכוהול בדם]. למחרת התפללו בעבור רב זירה, הנ"ל קם לתחיה והתיק נסגר מחוסר אשמה.

שנה אח"כ פנה רבה לרב זירה ידידו ואמר לו - מה דעתך לקפוץ לפאב הקרוב ולתפוש ראש גם השנה? [עננה כיסתה את פניו של רב זירה והוא מישש בדאגה את צווארו] ענה לו רב זירה - לא בכל שעה ושעה מתרחש נס [לא כל יום פורים...]