15-12-2006, 09:31
|
|
|
חבר מתאריך: 29.03.05
הודעות: 88
|
|
סיפור קטן
ביומיים האחרונים היינו בשטח בסדרת ק"ס (קצין סוללה, רכוב ע"ג נגמ"ש ומשימתו לתכנן את מרחב הפריסה, לנווט אליו, לשלט את הדרך ולסייר את המרחב - על קצה המזלג, אם תרצו ארחיב אבל זה לא קשור לנושא).
כבר יום לפני כן בבסיס הרגשתי לא טוב כל כך, נזלת וטיפה שיעול. באותו הבוקר שירדנו לשטח ממש קמתי חולה, אבל מכיוון שהסטים מסמיכים אז לא רציתי לפספס את הירידה לשטח. במהלך היום בשטח הרגשתי כבר ממש לא טוב, כאבי ראש ושיעול דלקתי, אבל בגלל שאני מטבעי במצב רוח טוב מרומם בד"כ אז המשכתי להיות אנרגטי ושמח כמה שרק יכולתי.
אבל מה, ברגע שהרגשתי כבר שאני לא יכול יותר, הגעתי למצב שאני לא מצליח להסתכל על המפה בכלל, ביקשתי להעלות לבסיס לראות רופא כי אני כבר לא יעיל בשטח יותר.
ומה התגובה שאני מקבל מהאחראי? "הוא לא נראה לי חולה".
התשובה הזאת הרתיחה אותי, והיא הבסיס לכל הרשלנות שיש למפקדים בצה"ל, שאחראים על חייהם של החיילים שלהם. אני לא קראתי את התחקיר של המקרה האחרון ואני מניח שגם לא אדע בדיוק מה היה שם, אבל מקרים דומים שקרו בשנים האחרונות פשוט בלתי נסבלים לפי דעתי. יש אטימות גדולה וחוסר רגישות כלפי מצבם של אנשים. אני בכלל לא מדבר על כך שאותו נער בן 17 שמת עשה בדיקות אק"ג לפני שהתחיל להתאמן בכושר קרבי, כדרוש בחוק מארגון שעוסק בזה. אבל איך נותנים למישהו שאומר שהוא לא מרגיש טוב לצאת לאימון? ואיך לא מפתחים אצלם את המודעות העצמית של לדעת מתי אתה יכול לעשות את זה ומתי עדיף לשבת בצד, ושום דבר לא יקרה אם תפספס אימון אחד, או אם לא תטפס על ההר בעומס חום 3 או תצלול 20 דקות מתחת למים.
אז בחזרה לסיפורי, כן אני התעקשתי לעלות לבסיס, והתעקשתי עוד פעם, ובסוף עליתי וישנתי 12 שעות כמו מלך וקמתי בריא יותר.
בסופו של דבר כל בן אדם יודע מה הכי טוב בשבילו ואיך הוא מרגיש ושום מסגרת לא צריכה לעקר את זה.
|