שלום
אני צריך רשימה של מפקדי הפלמ"ח לאורך שנות קיומו
תודה לעוזרים

יש שם היסטוריה של הפלמ"ח דרך ביוגרפיה של יגאל אלון. חוץ מזה יש אתר לפלמ"ח . חוץ מזה זה לא
ממש רשימה היו שני מפקדים: יצחק שדה ויגאל אלון, וחוץ מזה חיפוש קצר היית עולה על זה.

אורי ברנר.
הבן של.

אביב חלדו של שפירא הוא ספר מביך למדי, כמו שהדגימה הביקורת של קדיש באחד מהגיליונות של "קתרזיס" (כתב עת חדש ומומלץ).

קראתי את הספר והוא נראה היה לי מעניין למדי ומדויק היסטורית ככל שידיעתי משגת. אשמח לדעת היכן הוא מסתמן כבעייתי

ברמות שאני מכיר [ההורים שלי] חיות הנגב - גדוד 9 בדרום.
חיים ברלב מג"ד, מולה כהן - מפקד על. שמחה שילוני מפ אגדי. שרולנה כהן מכ אגדי [עם שפם עבות]....ברן [אברהם אדן].
עוזי שרון [חולית הכריש].
ברור שביחידות אחרות היו מפקדים נערצים כיצחק רבין בהראל, רפול, דדו ואחרים שלחמו בירושלים ובמרכז.
אשאל ואקבל עוד שמות, אלו השמות שאני מכיר מידיעה אישית מקריאה ומכך שהורי סיפרו עליהם וכן פגישות של הפלמחניקים שהולכות ומתמעטות לצערי.

הגישה השלילית שלך לפלמ"ח ולצה"ל, וגישתך הימנית שמטילה בהתנתקות את האשם בכל, היא פוליטית צרה. גם שהיא מסתתרת מאחורי איצטלה של "היסטוריה צבאית" היא איננה יותר מגידוף על רקע פוליטי. הגישה הזו מכרסמת בעבודתם של בנינו שמשרתים בצבא ומביכה את מי שחשב פעם לקרוא אותך ברצינות.

השאלה היא עובדתית: רבין הודח ב-17 במאי 1948, אחרי שמונה לתפקיד ב-15 באפריל או לא הודח. השאר קשקושים בולשביקים שאין לי עניין להתעסק איתם.

אין לך שום הוכחה שרבין "הודח". לכל היותר יש לך השמצות של טבנקין אשר מהימנותו בענייני רבין מוטלת בספק. רבין הועבר לתפקיד קצין מבצעים של יגאל אלון. טבנקין, אגב, תפקד עוד פחות טוב כמג"ד בהשוואה לרבין כמח"ט ובעיקר הצטיין בחתרנות.

רבין היה מפקד נערץ.
כך גם מפקדים אחרים והדבר בא מפיהם של מי נשלחמו איתם. האם מר מילשטיין היית שם?

רבין לא מונה לקצין מבצעים של אלון אלא של הקולונל מדוד רכוס . לאחר שמרכוס מונה למפקד חזית ירושלים כשלרשותו עמדו שלוש חטיבות: הראל, יפתח ועציוני. יגאל אלון אלון מונה אז ללסגנו של מרכוס ושימש בתפקיד זה עד שמרכוס נורה על ידי לוחם פלמ"ח ונהרג יום לאחר תחילת ההפוגה. רבין מונה לקצין המבצעים של מרכוס. במלחמת העצמאות, וגם היום, תפקיד קצין מבצעים של אוגדה נמוך מתפקיד מפקד חטיבה.

אכן יוסף טבנקין היה חתרן (ומי לא?)אבל גם אלוהים לא יכול לשנות את העובדה שרבין הוחלף לאחר חודש בעוד שרוב המח"טים תפקדו במשך כל המלחמה. ואגב, רבין הודח לאחר שקיבל הלם קרב ב-20 באפריל 1948 בקרב שער הגיא ולא תפקד מאז. תסמונת פוסט טראומטית תקפה אותו לפני מלחמת ששת הימים הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש וקיבל שוקים חשמליים ולא תפק דבמשך כל מלחמת ששת הימים. היא שוב תקפה אותו ביום שאישר את הסכם אוסלו. אני מניח שקשה למאמינים (פרופסורים והדיוטות) להתמודד עם האמת וזתא הסיבה שכך אנו נראים ושצה"ל הובס במלחמת לבנון השניה

השאלה: האם היית שם אינה ראויה לתשובה מכיוון שהיא מבטאת כשל לוגי!

א. מדוע הודח/הוחלף במלחמת העצמאות, האם חוסר התפקוד שציינת היה כל כך חמור? מה קרה בקרב ההוא? ואיך התוצאות שאתה מציין לא הפריעו להמשך התקדמותו בצה"ל?
ב. מה קרה במלחמת ששת הימים (לציבור ידוע רק על התמוטטות של 24 שעות - בה שהה, ישן למעשה - בביתו, כפי שחשף עזר ויצמן ב-1974). האם אכן אושפז והדבר לא פורסם עד היום? ולכמה זמן? ומי בעצם ניהל את המלחמה?
ג. איך התבטאה הטראומה שהזכרת בענין הסכם אוסלו?

אשמח אם תוכל לפרט בכל הנקודות ולהאיר את עינינו (המסונוורות כל כך הרבה שנים ע"י הפרסומים מטעם...)

1. תשובות לכל השאלות ששאלת נמצאות בשני ספרי: 1. תיק רבין - איך תפח המיתוס (1995 הופיע חצי שנה לפני הרצח); 2. תיק רבין - מיתוס ושברו (2006 עשר שנים אחרי הרצח). שני הספרים הורחמו על ידי אמצעי התקשורת הישראלים והאקדמיה ולכן לא היגיעו לידיעת רוב הציבור ולא נכללו בשיח הישראלי. התנהגות זאת של הפרופסורים אניטה שפירא, אלון קדיש ויואב גלבר מלמדת משהו על האינטגריטי הלקוי שלהם ועל מחקריהם. תופעה זאת כלעצמה מלמדת את התרבות הבולשוויקית השוררת בישראל.

2. ב-20 באפריל 1948, חמישה ימים אחרי שמונה למח"ט הראל עלתה החטיבה לירושלים. מארב ערבי ירה על על כלי רכב. המח"ט קיבל הלם, עלה על ג'יפ וברח לקריית ענבים, הלך לישון ומאז לא תפקד. לכן הוא הודח.
3. במאי 1967 לאחר סגירת מיצרי שארם א שייח על ידי המצרים לשייט ישראל, ולאחר שבן גוריון האשים את רבין באחריות לאפשרות של בא הקץ על מדינת ישראל רבין נקלע לתסמונת פוסט טראומטית שבאה לידי ביטוי בחרדה קיצונית. הוא אושפז בבית חולים גהה, משם הועבר לבית חולים באר יעקב קיבל שוקים חשמליים בשני בתי החולים ולבסוף נשלח לוילה שרובר בירושלים הסמוכה לבית חולים לחולי נפש טלביה כדי לנוח. במלחמת ששת הימים לא היתה לו שום תרומה וזאת אחת הסיבות שנצחנו במלחמה.

כמו כל אדם אחר.
עדיין אני שואל. אם לא היית בשדה הקרב לצידו לא ראית ולא חווית. הלוחמים שהיו לצידו הם שידברו.
אגב, גם ממי שאני מכיר ויודע לא ממש העריכו אותו אבל זה כבר סיפור אחר.
הסיפור הוא שהוא בחר לגור לא בנווה מגן אלא במקום אחר והתנהגות המשפחה באופן כללי היתה אליטיסטית ומתנשאת.
סיפור אחר, כבר אמרתי?
אני מעדיף כמוך את אריה עמית ז"ל על הרבה אחרים ו'טובים'.
שבת שלום.

כל מה שאני כותב ואומר עליו על אחרים הוא פרי של מחקר. את מצאי המחקר צריך להפריך על ידי טיעונים לוגיים או עובדתיים ולא "אד הומינם"

הנה, אני אומר: רבין הוא הדבר הכי טוב שקרה לעם ישראל מאז משה רבנו. הלוואי שבנינו ילכו לאורו וכו' וכו' וכו'? זה מרגיע אותך?

עכשיו תענה לשאלה - זה משנה משהו ביחס לעובדה שרבין מונה לפיקוד על "הראל" וחודש אחר כך הועבר לתפקיד אחר, באמצע מלחמה? זה שווה בדיקה, העניין הזה? זה נותן איזו שהיא אינדיקציה שמישהו לא היה מרוצה מהתפקוד שלו? אולי הדיחו אותו? מה זה קשור לפוליטיקה ומאיפה בכלל הבאת את ההתנתקות הזאת? "ההתנתקות" אולי אשמה בהרבה דברים, אבל היא אירעה כמעט 60 שנה אחרי שכנראה הדיחו את רבין מפיקוד קרבי - וזה הנושא שבדיון.

התיחסתי לכתיבתו של מילשטיין בנושא אחר- שם הוא מביע את דעתו הפוליטית ולכן מאבד אצלי את כל הקרדיט של אובייקטיביות.
לגבי העובדות- כל הפרופסורים שמילשטיין קוטל- מסתמכים על עדויות כתובות (יומנים שפורסמו) ומצוטטות. בעוד שמקורותיו של שמילשטיין ל"עובדות" שהוא מכנה בשם מחקר לא ידועים. מילשטיין מתעלם מכל הישגי צה"ל שבאו לביטוי במלחמת ששת הימים שנבעו מהכנת הצבא ע"י יצחק רבין כרמטכ"ל ומשמיץ את המנוח בכל הזדמנות מבלי להסתיר את האיבה שהוא רוחש לו ולחלק הארי של הישוב בארץ שהקים את המדינה. לכן אין לי מה להתייחס לכתיבה שנובעת מאיבה וממקורות בדויים גם אם נקראים "מחקר". אנא יועיל מילשטיין לפרסם את שמות ה"מקורות" שעל פיהם הוא מפרסם "עובדות" המכפישות מעדות שמיעה (הוא הרי היה ילד במלחמת השחרור) אדם ונבחר ציבור שנרצח משום שהופנתה נגדו איבה פוליטית חסרת תקדים.

הספר בעייתי ממספר בחינות, קודם כל בשל הבחירה לכתוב רק על חצי מחייו של אלון, בטענה המוזרה שהחצי השני לא חשוב.

לגבי החצי עליו היא כן כתבה, יש מספר בעיות, שהעיקריות בהן: העדפת הדרמטי על המדויק, אי-שימוש במקורות זמינים (לעיתים תוך טענה שמקורות כאלה לא קיימים), וידע לקוי בעניינים צבאיים.

קדיש מביא במאמר הביקורת עשרות דוגמאות לליקויים כאלה ואחרים. בשבוע הבא, כשאהיה בספריה, אביא מספר ציטוטים משם.

אז מה קרה בספר זה? מה הכשל?

אגב, אני מנחש שמאיר פעיל ודאי כתב ספר על תולדות הפלמ"ח.. אני מנחש נכון?

לא מאיימים על יונה בעלה של זית

והספרים שלה קריאים ונמכרים היטב . נראה שהיא מעדיפה לפנות לקהל רחב, ולפעמים זה בא על חשבון דיוק. במקרה הזה היא כתבה על נושא שהיא לא מתמחה בו, וזה לא עזר.

הביקורת על ההתמקדות במחצית החיים הראשונה איננה רלבנטית במיוחד בעיני בהשוואה לעניין אי הדיוקים ואי הידע. שפירא איננה היסטוריונית צבאית ואיננה מתיימרת להיות כזו. היא כן מתארת היטב את דמותו של האיש על רקע התקופה. לדעתי האישית, היא מפארת את הישגיו הצבאיים של אלון במלחמת השיחרור (ואת כישוריו הצבאיים בכלל) ללא הצדקה מספקת ולכן אשמח לביקורת המלומדת על הספר שהבטחת

יגאל אלון היה דמות "יונית" על רקע "ניצים" כמו דיין.
לדעתי המוטיב העיקרי שעומד ברקע הספר "אביב חלדו" הוא ניסיון להבין איך הוחמצה ההבטחה
שהיתה גלומה בו (להשתלב בהנהגת המדינה ולהוביל קו מתון, בסגנון משה שרת).
אני לא רוצה להיכנס לעניין הביקורת על הספר (אם כי חייבים לציין שפרופ' קדיש הוא אחד המומחים הבכירים בארץ לנושא הפלמ"ח ומלחמת העצמאות).
כהוגה צבאי אלון היה פורה מאוד יחסית להרבה קצינים בכירים מאוד בני זמננו...

להלן סיכום שלי לביקורת שכתב פרופסור אלון קדיש, "הערות על ההיבטים הצבאיים בביוגרפיה של יגאל אלון", אשר הופיע בכתב העת החדש (והמומלץ) קתרסיס 4, סתיו 2005, 119 – 132.

קדיש כתב ש"מספר האי-דיוקים והטעויות בספר כה רב, עד שהוא מצריך חלוקה לסוגים ולתת-סוגים כדי לתארם".

בין השאר, קדיש מציין את הסוגים הבאים -

אי דיוקים לשם תפארת המליצה והאפקט הספרותי:
למשל משפט דרמטי שמסתיים במילים "עוד צעיר שנקבר", ואשר לא תואם לעובדות ביחס למספר מקרי המוות, או דימוי אלון לפלדה שחסר בה ברזל.

אי דיוקים היסטוריים:
טענה שהצ'יזבטרון שרו על הגנרל המקסיקני קסטניטה [כך] והתכוון לרמטכ"ל דורי, בעוד שלמעשה השיר של של רביעיית מועדון התיאטרון נוצר אחרי המלחמה.
התייחסות לפגישה שנערכה ב- 5 במאי כאילו התקיימה ב- 15 במאי, כאשר הנסיבות כבר היו שונות לחלוטין.

טעויות בנוגע לצבא הבריטי:
מונטגומרי לא היה סקוטי, היה מפקד ארמיה ולא מפקד חזית והגרמנים נעצרו עוד לפני שהגיע לצפון אפריקה.
קורס הסרג'נטים של משטרת הישובים לא הועבר על ידי ה- 14th Royal Scots , משום שהם לא היו קיימים אז.
הפלישה הגרמנית לכרתים החלה ב- 20 במאי ולכן לא היתה יכולה לעמוד ברקע ההחלטה על הקמת הפלמ"ח ב- 14 – 15 במאי.

אי הבנה בנושאים צבאיים:
שימוש לא נכון במונח "אסטרטגיה".
אי הבנה בנוגע להשפעת ה"יציאה מהגדר" וקבלת הגישה ההתקפית.
הערכה לא נכונה לגבי משמעות פעולות צבאיות שונות במלחמת העצמאות.

שגיאות במפות:
מופיעים ישובים שהוקמו רק אחרי המלחמה, כמו מצפה רמון.
לא מופיעים ישובים שדווקא כן היו קיימים, כולל כפר הולדתו של אלון מסחה.
בן שמן מופיעה כישוב ערבי (ובטקסט, מופיע שחרור המקום כאחת ממטרות מבצע "דני", למרות שלא נפל).
במבצע חורב חסרים מהלכי חטיבה 8 וחלק ממהלכי חטיבה 10.
אין תאריכים למהלכים ואין פירוט כוחות אויב.

שימוש במקורות:
אין בספר הפניה למקורות בריטיים, ראשוניים או משניים. שפירא מסתמכת על מאמר בודד של מוטי גולני [שהופיע בספר בעריכתה] (ומתארת אותו בספר כ"היסטוריונים") בנוגע ליחס הבריטים למשבר השיירות של 48, ובעקבות גולני טועה בקביעה שהבריטים לא היו מודעים למשבר. באופן דומה, היא קובעת, בהסתמך על מקורות יהודיים בלבד, שהצבא הבריטי בנגב העדיף את הערבים.
שפירא מתעלמת מהמחקר המודרני ולא עושה שימוש בעשרות ספרים שנכתבו ב- 25 השנים האחרונות, ובהם ספרים של ברזנר, גלבר, אריה יצחק, יגאל אייל, עמיצור אילן, שלומית קרן, יצחק גרינברג, יוסף הלר ועוז אלמוג. [לרשימה אפשר להוסיף ספרים רבים נוספים].
גם במקרים ששפירא מציינת שם של ספר בהערה, במקרים רבים השימוש בספר מוגבל, כפי שניתן להיווכח מטעויות של שפירא שהיו נמנעות אם היתה קוראת את הספרים שהזכירה.

מבנה הספר:
קדיש מציין ששפירא עוסקת בהרחבה בנושאים שמעניינים אותה, גם אם הם לא חיוניים לנושא הביוגרפיה, כמו למשל יחסי בן גוריון עם טבנקין, השימוש בפרשת אלטלנה בפוליטקה מאז 48, או המחלוקת על המינויים במטכ"ל בסוף ההפוגה הראשונה. לעומת זאת, אין דיון מספק בנושאים מרכזיים לחייו של אלון, כמו משטרת הישובים או הבסיס הכלכלי לפלמ"ח. שפירא סוקרת באריכות נאומים בכנס שבו דנו בנושא, אבל לא בודקת כלל את יישום ההחלטות.

לסיכום, קדיש כותב ש"מסתתר בספר הזה סיפור הרבה יותר קצר וחשוב – קורות חייו של יגאל אלון עד לפרישתו מצה"ל, המבוסס על ניירותיו האישיים הנחשפים כאן לראשונה; כל השאר מיותר".


ולמען הגילוי הנאות - למדתי אצל קדיש והוא השפיע במידה ניכרת על הגישה שלי להיסטוריה.

אין ספק שהספר הזה לבדו לא נותן תמונה מלאה (ואף מטעה פה ושם כפי שהראה קדיש) על מלחמת השיחרור ותקופת המנדט. אולם, אני מסכים לחלוטין עם הסיפא של דבריך-יש כאן תיאור מאוד מעניין של יגאל אלון הצעיר ואוסיף-גם של הרקע החברתי-פוליטי שבתוכו גדל ופעל (ובזה, בניגוד להיסטוריה צבאית, שפירא טובה מאוד).
ושוב, תודה על ההשקעה

העונג כולו שלי.

אניטה שפירא ידועה כחוקרת של תנועת העבודה ושל השנים של המדינה שבדרך, לכן טיבעי וגם הגיוני שהיא תתרכז בחלק הזה של חיו של יגאל אלון, מעבר לכך מדובר במתעדת חרוצה מאין כמוה וספריה שופכים אור חשוב על התהליכים שהביאו להקמת המדינה. יכול להיות שביקורתו של קדיש מוצדקת, אך אין בחוסר הדיוקים לפגום בחשיבות הספר, וגם במידע העשיר ששזור בו על ההתהות של מוסדות הביטחון של המדינה שבדרך

א. אבל לא בחלק הקשור לתנועת העבודה היא התרכזה בספרה על אלון.

ב.הפעילות העיקרית של אלון במחצית הראשונה של חייו היתה ביטחונית.

ג. מי שלא מתמצא בנושאים צבאיים מוטב שלא יכתוב עליהם. אם הוא כותב עליהם אל יתמר להיות מורה הלכה בנושאים היסטוריים ואקדמיים.

ד. החלק בספר הקשור למלחמת העצמאות מגלה גם אי הבנהנ וגם אי ידיעה.

ה. המקרה של אניטה שפירא וספרה על יגאל אלון מצביע על הרמה הנמוכה של האקדמיה בישראל בכלל ובייחוד בכל מה שנוגע למלחמות ישראל. מדובר בהיסטוריונים מגויסים ולא בהיסטוריונים ביקורתייים. הקשר בין דרגתם האקדמית לבין הבנתם את הנושאים שבהם הם עוסקים הוא מקרי בלבד.

כמו המחקר המונומנטלי והקשה לקריאה שלו על מלחמת העצמאות, שלא לדבר על הספר שכתב על רבין ז"ל?

מביך שהעיתונאי הזה נקרא היסטוריון צבאי.

בארבעת הכרכים שפרסמתי על מלחמת העצמאות לא מוזכרת יחידה 101 אילו פעם אחת. האם קראת אותם לפני שנכנסת למבוכה?

כל הכבוד גם שלא הזכרת את ה-101 שלא היו קיימים במלחמת השחרור. אז מה??? זה לא אומר שמה שכתבת נכון, במיוחד לאור העובדה שהתגייסת כ-10 שנים אחרי מלחמת העצמאות. לכן מעניין יותר לקרוא ספרים שכתבה אניטה שפירא. אלה לפחות מסתמכים על עובדות של אנשים שהשתתפו וכתבו יומנים ולא מדמיונם הפורה... או על סמך "מקור עיתונאי אנונימי (שלא לומר מפוברק).

שדה הקים אותו והוחלף בסוף 45 על רקע חילוקי דעות ביחס ל"תנועת המרי" על ידי יגאל אלון. רבין החליף את אלון במהלך מלחמת השחרור כנראה בתקופת ההפוגה השניה.

ראה גם פלמח בויקיפדיה.

לענין באביב חלדו, קראתי את הספר ולטעמי הנקודות שהובאו ממאמרו של קדיש אינן מהותיות לעצם הספר. כפי שנכתב לפני, הספר מתמקד בשאלה "איך האיש התפספס".

אני חושב שגם כופרים בעיקר כמילשטין ואחרים יסכימו שאלון היה המפקד הבכיר הבולט של מלחמת השחרור. לעצם הענין לא חשוב כלל האם רמת הביצועים הכללית של מפקדי הפלמח היתה גבוה או ירודה - העובדות הן הדבר החשוב.

אלון הוביל את המהלך לכיבוש כל שטחי הגליל המערבי ואגן הכנרת עד סוף מאי 48, כולל בלימת הצבאות הלבנוני והסורי. עיקר הכוח שהופעל על ידיו היתה חטיבת פלמח יפתח. באותו שלב זה היה האזור היחיד שבו היהודים דחקו את רגלי הערבים (גם העיר חיפה שוחררה אבל לא היה מדובר בסדרה של קרבות אלא במהלך אחד ומול כוחות מאד לא מאורגנים).

בשלב השלישי של מלחמת השחרור - קרבות 10 הימים - אלון הוביל את כוחות הפלמח (יפתח, הראל ) וכוחות נוספים לכיבש השפלה הפנימית (לוק, רמלה ואיזור הפרוזדור). ניתן לומר שזה היה הקרב האוגדתי הראשון של צהל

בשלב האחרון, לאחר ההפוגה השניה, אלון הוביל את המהלך המכריע לשחרור הנגב, תוך איגוף עמוק (בסיני) של רצועת עזה. אילו בן גוריון לא היה חושש בהבריטים סביר להניח שאלון היה כובש את עזה ומרש את תושביה לסיני כפי שעשה עם תושבי לוד ורמלה.

אניטה שפיראלא אוהב את הדמות של יגאל אלון פכי שהוא מצטייר באוטוביאוגרפיה שהיא כתבה עליו וזה ניכר בספר. בפרקים האחרונים הם ניסיון להסביר מדוע האיש שהיה כל כך דומיננטי ומהותי במערכה על ביסוס מדינת ישראל לא היווה מאז סיום המלחמה ועד מותו גורם משמעותי בהנהגת המדינה.

העובדות באמת לא חשובות, זה רק היסטוריה.

אני בספק גדול מאוד בעניין.

שדה לא "הוחלף" כי אם קודם לתפקיד ראש ההגנה (ולא ממש הבריק בתפקיד זה). רבין מעולם לא פיקד על הפלמ"ח. הוא היה מפקד חטיבת הראל (לזמן מוגבל) ואח"כ קצין המבצעים של יגאל אלון.

לא "ראש ההגנה" אלא "ממלא מקום רמטכ"ל ההגנה" בתקופת תנועת המרי העברי בה ההגנה אצ"ל ולח"י בצעו בישתוף פעולה פעולות טרור נגד הבריטים. את התפיקד הזה הוא מילא דווקא בהצלחה רבה. הוא התפטר מתפקידו כשבן גוריון החליט לפרוש מתנועת המרי

הכתיבה שלך מבוססת על עובדות חסרות בסיס. הפורשים היו האצל והלח"י ולא ההגנה (מה שאתה מכנה "בן גוריון"). שיתוף הפעולה של ההגנה עם הבריטים כפי שנעשה קודם ע"י ניל"י כמו הגורמים להקמת הפלמ"ח היו בגלל אינטרסים משותפים. המיוחד על רקע מלחמת העולם השנייה והרצון של ה"יישוב" להלחם בשלטון הנאצי. הבסיס הצבאי של הפלמ"ח לא היה טרור אלא העברת הפעילות לשטח האוייב הערבי ושיתוף פעולה עם הבריטים על מנת להשיג כוח (ונשק). רוב הכח הצבאי בא עם הקמת המדינה מהבריגדה מהפלמ"ח ומההגנה, שהיוו את הזרם המרכזי (והגדול מבחינת תמיכה ציבורית יהודית), ולא הם שפרשו מתנועת המרי כפי שאתה כותב- מישפרשו היו אצ"ל ולח"י.
הידע שלי מבוסס על אנשים שאני מכיר (כולל חברי ההגנה וחברי האצ"ל) וממספרים. היות והתגייסת רק ב58 (גם שזה הרבה לפני), אני מניח שהעובדות השתבשו אצלך מהבנת הנקרא או הבנת הנשמע ולא מידע אישי. כמובן שאתה יכול לסתור את מה שאני כותב- כי הנייר והאינטרנט סובלים הכל. אבל את תוצאות הבחירות הראשונות ואת המספרים של הלוחמים לא תוכל לעוות אפילו אם תגייס את כל הכשרון הספרותי והדמיון הפורים שלך.
ובקשר לשאלתך הקודמת אלי- יפה שאתה לא נותן לעובדות לבלבל אותך אבל זו הסיבה שאני לא מבזבז את הזמן לקרוא את הספרים שלך...

טוב,לי בהחלט נמאס! תשמרו על הפה שלכם!

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -