|
אני כבר ממש לא יודע למי להאמין
רועי תודה על התשובה... אני בררתי קצת ברשת ועפ"י המאמר המצורף בכל זאת הוושו הגיע לשאולין כאומנות הלחימה המקורית.....אז איך אפשר לדעת מה באמת נכון?
המאמר לקוח מהאתר הבא:
http://www.israel-kungfu.com/default.asp
מיתוסים של אומנויות לחימה סיניות.
סטניסלב ברזניק, 2002
הקדמה של מאטיס אברמוביץ', מדריך לאומנויות לחימה סיניות, מתרגם המאמר.
במאמר זה מובאים דעות שלא תמיד תואמות את הדעה האישית שלי. אני רואה את עולם אומנויות הלחימה כמתפתח בצורה מתמדת (לא קפוא כלל בעבר המפואר) וכשואף להיות על קצה עליון של הישגי הידע, הרוח והיכולת הפיסית. קידום התפתחות בתחום התרבותי והמדעי הביא להופעה של סגנונות חדשים בוו-שו סיני – זרם הסגנונות התחרותיים המודרניים. זו התפתחות חיובית. העולם התרבותי המודרני נותן אפשרות מיוחדת להחלפת הניסיון בין בתי ספר שונים ובדיקה והבררה של שיטות אימון וטכניקות לוחמה. אפשרות זו היא ספורט. בעבר כדי לדעת אם אתה טוב הייתה חייב לעתים להרוג ולפצוע. היום בתוך העידן הספורטיבי, האלימות נסוגה למסגרות בלתי פוגעות. כן, היום בתחרות טאו-לו אתה נזקק ברוחניות ועבודה אנרגטית פנימית כדי לבצע תרגיל מרשים ויפה ולא כדי לבצע תרגיל פוגע והורג. האם זה לא ניצחון של ציוויליזציה? לכן במקומו של המחבר לא הייתי ממהר לצאת נגד הסגנונות התחרותיים המודרניים, אלא משתדל להכיר אותם קצת יותר טוב, להכיר אותם מבפנים. אבל, לגבי מספר מיתוסים אחרים אני בהחלט מסכים עם מר ברזניק וחושב לנכון לנתח ולהוציא אותם לאור, לאור המחשבה הצלולה והשקולה.
סביב אומנויות לחימה סיניות קיימים מיתוסים רבים. אנשים רבים לעתים מאמינים להם, מתייחסים אליהם כאל אמת מפני שאינם מכירים את המצב האמיתי בתחום. דעות מטעות אלה צרובות בתודעת הרוב כל כך עמוק שכל ניסיון לתקן אותם מתנגש בהתנגדות נחרצת: “ מה פתאום? כל אחד יודע שזה לא נכון!" ובכל זאת ננסה לעסוק בעניין הקשה הזה.
מיתוס מס' 1. וו-שו (או-שו) – זה התעמלות סינית.
קיימת אמירה: "נא לא לבלבל קראטה עם הספורט האופנתי, בעל אותו שם". אותו דבר ניתן לומר גם על וו-שו. בתרגום הישיר משמעות המילה "אומנויות לחימה", זה הוא שם כללי לכל אומנויות הלחימה בסין. אומנם במאה ה-20 ממשל סיני החליט לבנות ענפי ספורט חדשים על בסיס וו-שו. כך בין השאר נוצר סוג של התעמלות אומנותית אשר נקראה בצורה רשמית "תחרויות בביצוע תבניות וו-שו". התעמלות וו-שו זאת התחילו ללמד בבתי ספר ולפרסם במדינה ובעולם כולו. כך נוצרה דעה שוו-שו היא התעמלות בלבד. האמת היא שבין הוו-שו האמיתית לוו-שו תחרותית אין שום דבר משותף, אלה שתי תופעות שונות, שנקראו באות שם, מכאן נובע הבלבול.
מיתוס 2. קיימות שתי אומנויות לחימה סיניות שונות – "וו-שו" ו-"קונג פו".
מונח קונג פו – זה ביטוי עגום מערבי של מילה סינית "גונפו". כך קראו בסין לכל סוג של עיסוק בו אפשר היה להתמחות ולהתקדם. זה אומר שמונח "גונפו" אפשר לייחס לאומנויות לחימה, אבל ניתן גם להשתמש בו בתחום הבישול ואפייה, בתחום הרישום והציור, וגם בתחום השירה בציבור. מונח "וו-שו" משמעותו אומנויות לחימה בדיוק. עם כך, קונג פו ו-וו שו אלה הם פשוט שמות מקובלים היום של אותה תופעה.
מיתוס 3. באומנויות לחימה עסקו רק צדיקים חכמים.
הפרכה נאיבית והומוריסטית של טענה זו היא הפנייה דווקא לסרטי אקשן קונג פו קלאסיים של הונג קונג. שם לצורך הניצחון על רשע בודד היו צריכים להתאחד בדרך כלל כמה (כמות מאחד עד חמש) לוחמים "טובים", וגם אז זה הולך להם בקושי.
אבל אם לעבור לטון רציני יותר, צריך לברר קודם כל למה אנשים בעבר הרחוק עסקו באומנויות לחימה? לא בשביל ניצחונות בתחרויות ספורטיביים, שפשוט לא היו אז. וגם לא בשביל קידום הבריאות (נטיות אלה הופיעו רק בשלהי המאה ה19). אנשים עסקו באומנויות לחימה מפני שזה היה נחוץ להם להישרדות בסביבה. אחרת אף אחד לא היה מבזבז זמן אליהם – החיים היו קשים, לא היו תוכניות של תמיכה חברתית ורווחה, לפרנס את עצמם היה מאוד- מאוד קשה.
אילו שכבות של אוכלוסייה עסקו באומנויות לחימה?
חלקית – צבא, אבל רק חלקית. בנושא הצבא חייבים לקחת בחשבון תקופה ומיקום. מצד אחד קציני המטה הרוסי שביקרו בחצי השני של המאה ה-19 בצפון סין השאירו תיאורים רבים של אימוני וו-שו בצבא הסיני. אבל מהצד השני ידועים מקרים במהלך ההיסטוריה הסינית כאשר שורות הצבא היו ממלאים באסירים ופושעים, היו שולחים לגיוס בתור ענישה, ברור שחיילים כאלה לא למדו שום דבר רציני. בלי פעילות אמיתית הצבא גם היה נרקב, כך תיאר את התהליך בצבא המובחר של "שמונה דגלים" סופר סיני ידוע בשם לאו שה בנובלה "תחת הדגלים האדומים" בתקופת שושלת צין.
מי מבין האזרחים עסק באומנויות הלחימה? אלה שחייהם היום יומיים היו כרוכים בלחימה. תושבי אזורי הגבול, אלה שהיו חייבים לבקר באזורים עם סיכון גבוה לתקיפת השודדים – שומרי שיירות מסחר. השודדים עצמם, שוטרים, שומרי ראש.
קשה לצפות מבריונים כמו שודדי מדבר או שומרים, או משכירי חרב מאזורי הגבול שיהיו צדיקים חכמים ממש. כל התרבות הקונפוציאנית נגועה ביחס מזלזל כלפי הלוחמים והחיילים המקצועיים. אמירות רבות מעולם וו-שו מעידות על כך שאמני לוחמה ניתן לפגוש בשני צדי הגבול בין הטוב והרע. בין האזרחים הנאמנים ובין הפושעים. סגנונות מסוימים כלל אינם מסתירים עובדה שבדורות המאסטרים שלהם היו גם שודדים ופורעים, ואף מכלילים אותם לשושלת הרשמית של השיטה. כך, אחד הענפים של סגנון גמל שלמה החל מפושע מפורסם. אצל שודד רחוב החל ללמוד את מיומנות הקרב מאסטר אגדי לו דקוואן, שהשעיר מורשת עשירה בסגנונות רבים, בין השאר גם בסגנון פקווא ג'אן. אין צורך לשכתב היסטוריה מחדש, החיים מאופיינים בצד הבהיר והצד האפל. אפשר למצוא דברים חיוביים גם אצל דמויות שליליות.
מיתוס 4. באומנויות לחימה עסקו בעיקר במנזרים ובעיקר נזירים.
מנזר מאז ולתמיד, בכל מדינה בעולם ובכל דת היה מקום בו אנשים התבודדו לצורכי הפעילות הדתית. אם בסרטי הוליווד או הונג קונג מנזר כלשהו מתואר כאקדמיה לקונג פו – זה רק פרי דמיון של יוצרי הסרט. במציאות אפילו במנזר מפורסם סונשאן שאולין לא כולם היו עוסקים באומנויות לחימה. הרי סונשאן – זה אזור די מרוחק ומבודד, בו היו מתמקמים אנשי פשע רבים ולא פעם המנזר היה מותקף – זאת הסיבה שהם החזיקו שמירה, כוחות ההגנה. נזירים לוחמים מתוך הכוחות האלה היו עוסקים באומנויות לחימה. צריך לציין שבשמירה היו עוסקים לעתים נזירים שגם לפני הצטרפותם למנזר היו עוסקים בלוחמה (לדוגמה משתתפי ההתנגדות הנרדפת לשלטון שהסתתרו מפני הממשל). היסטורית המנזר כוללת דוגמאות רבות כאשר רמת האומנות הייתה גוברת לאחר הזרמת ה-"דם הטרי" לשורות הנזירים מתוך סגנונות לוחמה חילוניים. כך היה בתקופת שושלת סון, כאשר טסוא-יואן בנה מערכת למידה של חמשת השלבים ו-"72 תרגילים" המפורסמים שלו. כך היה בתקופת שושלת יואן, כאשר ראש מנזרים אסף 18 מומחים חילוניים מפורסמים שהעשירו את שיטת המנזר.
מיתוס 5. היה סגנון ספציפי שלמדו במנזר סונשאן שאולין.
האמת היא ששיטת שאולין זה לא סגנון אחד, אלה אוסף של סגנונות. תמיד היו מאסטרים רבים בקוטלי המנזר. כל אחד מהם היה מלמד קבוצת תלמידים מסוימת, כל אחד היה מלמד את שלו ובדרך משלו. כתוצאה אין אפשרות לדבר על סגנון ספציפי אחד. ברור שתוך שנים רבות של חיים משותפים ולימוד מקביל היה חילוף של טכניקות, יצרו גם מין תקנים, עקרונות משותפים, אבל לאולם לא שמו מטרה להביא הכל למחנה אחיד לתקנון מלא של הוראה. לכן היום אלה שעוסקים ב-וו-שו שאולין חייבים לציין באיזה מהסגנונות של המנזר הם עוסקים. אין אפשרות לעסוק בכל הסגנונות בבת אחת.
מיתוס 6. היו שני מנזרי שאולין – צפוני ודרומי. את הדרומי השמידו מנג'ורים עבור הפעילות האנטי-שלטונית. ואז מחמשת הנזירים ששרדו נוצרו סגנונות דרומיים של וו-שו.
אין כל ספק בקיום המנזר הצפוני (שאולין על הר סונשאן באזור דנפן מחוז חנאן) – הוא קיים גם היום, אבל עם הדרומי הכל לא כל כך פשוט. חוקר ידוע של וו-שו בשם טאן חאו ממוסד מרכזי לחקר גושו בנאנקין בחצי הראשון של המאה ה-20 הקדיש לשאלה זאת מחקר מיוחד. הוא נסע למחוז פוז'אן, שם לפי האגדה היה ממוקם המנזר, ודבר ראשון מצא שסימני דרך שונים, הרים וכ''ו, אשר היו נמצאים לפי הסיפורים בקרבת המנזר, במציאות נמצאים במרחק של מאות קילומטרים ולעתים אף במחוזות שונים. חקר המסמכים של המחוז בהם צוינו בתי מקדש שאי פעם היו באזור לא גילה אף בית מקדש בשם דומה לשאולין. אבל יחד עם זאת ניתן היה לגלות דמיון רב בין מאורעות האגדה של שאולין הדרומי עם נובלה עתיקה "ואן נאן צין", בה תואר מסע סודי של קיסר מנג'ורי והשמדת מנזר שאולין הדרומי. על בסיס מחקרו טאן חאו עשה מסכנה חד-משמעית – לא היה אף פעם מנזר כזה "שאולין דרומי", וכל הסיפור האגדי הזה זה בעצם תיאור הנובלה העתיקה מימי המאה ה-18 שעברו מפה לאוזן בקרב העם ובסופו של דבר התקבל בטעות כאמיתי.
מיתוס 7. קיימת הפרדה עתיקה ומוצדקת של וו-שו לסגנונות "פנימיים" ו-"חיצוניים".
מונח "נייג'אצואן" – "אגרוף המשפחה הפנימית" – מוזכר ב-"כתובת על הקבר של ואן ג'ן-נאן" משנת 1699. אומנם שם הכוונה כלל לא על טאי צ'י צ'ואן, סינג-יי צואן או פאקואג'אן (פקואג'אן עוד לא קיים אז), אלא על סגנון ספציפי עם שם נייג'אצואן, סגנון שנעלם נכון להיום.
אחוד של שלושה סגנונות המוזכרים תחת מונח אחד נייג'אצואן נוצר בגבול המאות 19-20, כאשר מאסטר סינג-יי צואן סון לוטנג יחד עם כמה מומחים אחרים מבייג'ין התחברו ופתחו אולם אימונים בו לימדו טאי צ'י, סינג-יי, פאקוא. האולם הזה נקרא "אולם המשפחה הפנימית". בהתחלה הם היו ארבעה, מאסטרים שהחליטה לאחד את הידע שלהם בסגנון אחד, אבל מומחה של סגנון צפון-מזרחי טונביי צואן בשם ג'אן צה רב עם סון לוטנג ועזב את הקבוצה. כך נשארו שם מאסטרים של שלושה סגנונות. אנשים חסרי ידע התחילו לקרוא לסגנונות האלה "סגנונות פנימיים". ספרי סון לוטנג בהם הוא כתב שעיקר התוכן בסגנונות טאי צ'י, סינג-יי, פאקוא הוא אותו דבר (כמו בעצם גם לכל הסגנונות האחרים) רק העמיקו את הבלבול. אנשים החלו להביע דעות לפיהם סון לוטנג טען שהסגנונות האלה הם פנימיים. יחד עם זאת אלה שמחזיקים בדעה זו לא קרו את עבודותיו של סון לוטנג בעצמם. כך, באחד המאמרים שלו משנת 1929 כותב סון לוטנג הקדיש את החלק הראשון של הכתבה לצורך להוקיע את אלה שמנסים לחלק סגנונות לפנימיים וחיצוניים. ובשאר שלושת רבעי הכתבה הוא מתאר שיחתו עם מאסטר זקן סון שיז'ון, אשר הביע אותם מחשבות בדיוק על כך ש-"פנימיים" או "חיצוניים" הם לא הסגנונות, אלא צורות ודרכים לעיבוד המאומנות, ובכל סגנון יכולים להיות דרכים חיצוניים ופנימיים לאימון שמאומנויות.
אבל כל המאמצים היו לשב. בתרבות הסינית "פנימי" תמיד מוערך גבוה יותר מה-"חיצוני". לכן, לפי השכל הסיני סגנונות "פנימיים" מראש טובים יותר. יחד עם זאת, האם סגנון כלשהו מוכן להודות שהוא פחות טוב מאחרים?! שימו לב, חלוקה לסגנונות פנימיים וחיצוניים נוצרת קודם כל בקרב המתאמנים העוסקים בסגנונות שקוראים לעצמם "פנימיים". מתאמנים בסגנונות "חיצוניים" אינם מגדירים את עצמם בדרך הזאת – הרי זה אומר כאילו להודות במצב הנחות של סגנונם. בדרך כלל כל הניסיונות למסד את החלוקה לפנימיים וחיצוניים הבליטו את חוסר הכרות של המחלקים עם הסגנונות "החיצוניים" (כמו שהם חשבו). ברור, שבשביל חלוקה אובייקטיבית באמת דרושה הכרות מועמקת עם כמה עשרות סגנונות של וו-שו סיני לפחות – זה מעבר ליכולתו של כל בן-אדם רגיל. אנשי חזון כמו סון לוטנג הכירו באמת סגנונות וו-שו רבים ולא תמכו ברעיון כזה של חלוקה. עם כל זה, חלוקת סגנונות ל-"פנימיים" ו-"חיצוניים" – היא מהלך פרסומי, המתקבל ע''י השכל הלא ביקורתי כאמת שאוששה ע''י מישהו.
מיתוס 8. וו-שו מורכב בעיקר מסגנונות משחק.
מיתוס זה מופרך בקלות לאחר עיון בכל מדריך סגנונות סיניים רציני (דוגמה: המילון הגדול ווו-שו סיני. של מה סיאנדה.) בעזרת בניית רשימה של סגנונות וזיהוי מתוכם של אחוז סגנונות המשחק. אם נמצא כמה עשרות של סגנונות שונים, סגנונות משחק מתוכם יהיו פחות מעשרה. מיתוס על משחק בתוך וו-שו סיני נוצר על בסיס סרטי אומנויות לחימה של הונג-קונג ותחרויות בסין.
מטרת העסקות באומנויות לחימה מהתחלה הייתה ניצחון בקרב. לכן, תנועות בסגנון נבחרו במבחן יעילות קרבית ולא מתוך דמיון למשהו, מה שלא יהיה. חלק מהמהלכים באמת ניתן היה לתאר בדרך ההשוואה לתנועות חיה כלשהי, אבל השוואה זאת נוצרה בעיקר בשביל הקלת ההבנה ולא שיחקה תפקיד מרכזי. כך, יוצר סגנון גמל שלמה העמיד בראש הסגנון את עקרון ההתקפה והגנה המתמשכות בשתי ידיים ביחד. הוא השווה את התפיסות בכפות הידיים המשמשים את הלוחם בסגנון עם דרך בה החרק הידוע תופס ואוחז בדברים. אבל זחילה אטית של החרק אינה מתאימה ללוחמה, יוצר הסגנון לא נבלם בעובדה זו והכליל בחופשיות את המעברים המהירים והשווה אותם הפעם לא לגמל שלמה, אלא לקוף. בסינג-יי צואן מהלכים בסיסיים מסוימים משווים עם תנועת חיות שונות – דוב, נחש, תנין וכ''ו. והשוואה תמיד מתייחסת לסוג מסוים אחד של תנועות ומהלכים. בסגנון הטיגריס הנפוץ במחוז פוג'אן נלקח כבסיס הלהט ההתקפי העצמתי ולא ריצה על ארבע או נשיכות. בסגנונות מסוימים תבניות הקשורות לנפילות ואקרובאטיקה נקראו תבניות "השיכור". בימי הביניים כאשר וו-שו של מנזר שאולין עבר קיטלוג והסדרה ע''י טסואיואן וחבריו, הם חילקו את התרגילים לחמש קבוצות וקראו לכל קבוצה בשם חיה, בטענה שהתנועות בקבוצה מזכירות את תנועות החיה.
במאה העשרים על אומנויות לחימה החלו לדון אלה שלו התאמנו בהם והכיוון השתנה. מעכשיו התחילו לצאת מתוך הצד החיצוני ולא מהתוכן הפנימי של הסגנון. שמעו בהונג-קונג שבשאולין היו חמישה סגנונות החיות וצילמו סרטים על "חמשת החיות של שאולין". היה צורך לצלם עוד ואז המציאו "סגנון השיכור". וזה עוד המשיך ל-"סגנון הנחש", "סגנון היושן", "סגנון של צורות השחמט"... בסין הגדולה הלכו בדרך דומה, אומנם שם הקו המנחה היה יצירת יופי של תחרויות ספורטיביים. הוצאו הצד הלוחמני מסגנון "ציפורני נשר" והוסיפו תנועות המחקות הציפור המסתובבת בשמיים. מטחי מכות ישירות של סגנון גמל שלמה החליפו בתנודות הגוף בעמידה נמוכה, המחקים את התנהגות החרק, היושב על ענף. רצו ליצור רושם נוסף, אז הזכירו בנובלה "מסע אל המערב" והמציאו סידרת תבניות "קוף עם מקל". פקידי ספורט היו ממציאים עצי הדורות לסגנונות חדשים. וסגנון "חרב השיכור" מיחס עכשיו למחבר שירים עתיק לי בו, הוא אהב להתאמן עם חרב כשהיה שיכור (אף אחד אינו יודע מה הוא היה עושה אז, ספק אם לימד מישהו). מצאו גם היזכר של "סגנון הקוף" בכתבים עתיקים היסטוריים (על כך, שבעותקים עתיקים אלה מוזכרים סגנונות אמיתיים אחרים הקיימים עד היום ואינם קשורים להופעות בתחרויות היום, מעדיפים לשתוק), ובכלל הם משתדלים להצדיק את שכרם בכל דרך.
מיתוס 9. סגנונות טאי צ'י צ'ואן ופאקואג'אן הם סגנונות טאויסטיים.
מיתוס על כך שטאי צ'י הוא סגנון טאויסטי כנראה נובע מאגדה על ג'אן סאנפן. בכלל היום קיימות שתי גרסאות של הקמת טאי צ'י צ'ואן. הגרסה הרשמית היום טוענת שזה הוא סגנון של משפחת צ'ן מכפר צ'נ-טסיא-גואו אזור ונסאן, מחוז חנאן. פיתח אותו או צ'ן בו, שבגללו במאה 14 עברה המשפחה לכפר (עד אז הם גרו ב-דוחואישו אזור חונדון מחוז שאנסי), או צ'ן ואנטין (טסואוטין) שחי במאה 17. בכל מקרה בגרסה של משפחת צ'ן אין שום ריח של טאויזם. חברי משפחת צ'ן היו אנשים רגילים לכל דבר. גרסה מתחרה לוקחת אותנו או לאיש בשם חאן גוניוה, שחי בתקופת השושלות הדרומית והצפונית (מאה 6), או למישהו בשם ג'אן סאנפן מהרי וודאנג. ניתוח הגרסה הזאת עשה בשנות ה-30 של המאה ה-20 מאסטר מפורסם של טאי צ'י צ'ואן בשם וו טונאן, תלמידיו ממשיכים את המחקר עד היום. נפנה מבט קרוב לעבודה זאת.
הם מצאו שסגנון שיצר חאן גוניוה נאבד עוד בימי הביניים ואין זה נכון לקשר אותו לטאי צ'י צ'ואן הידוע היום. אנשים שענו לשם ג'אן סאנפן היו שניים בהיסטוריית סין. שמותם היו נרשמים בסימניות שונות, הם חיו בתקופות שונות ואין שום אזכור במסמכים היסטוריים על קשרם של שני המתבודדים הטאויסטיים האלה עם אומנויות לחימה כלשהן. ג'אן סאנפן שגר בתקופת שושלת סון הדרומית נחשב לנציג הסגנון שנקרא בצורה שרירותית "הענף הדרומי של טאי צ'י צ'ואן". בסגנון זה כנראה עסקו אנשים מוזכרים בכתובים היסטוריים כמו ואן ג'ן-נאן, ג'אן סונסי. סגנון זה נעלם היום ולא ידוע שם דבר בטוח לגביו. הגרסה הנפוצה היום של סגנון טאי צ'י צ'ואן ניתן לקרוא "הענף הצפוני של טאי צ'י צ'ואן". ניתן לעקוב אחריה חזרה עד אותו ג'אן סאנפן אשר חי בתקופת מעבר בין שושלת יואן לשושלת מין. הוא יצר "טאי צ'י צ'ואן של 13 תבניות" על בסיס התורה הניו-קונפוציאנית של "הגבול הגדול" ו-"עיבוד הגבול הגדול" של טאויזם. לכן אף בגרסה הזאת בסיס טאי צ'י צ'ואן אינו טאויסטי נקי, וגם ממשיכי דרכו של טאי צ'י צ'ואן אינם היו טאויסטיים. ואין שום בסיס לחשב את טאי צ'י צ'ואן כסגנון טאויסטי.
גרסה על כך שפאקואג'אן הוא סגנון טאויסטי יוצאת כנראה מתוך אגדה שאב הסגנון דון חאיצ'ואן למד אצל איזשהו טאויסט על הר טסו-חוא-שאנג במחוז אנחוי וגם בגלל הקישור המקובל של שמונה טריגרמות לספר אי-טסין, המיוחס לספרות טאויסטית. שום טענה כאן אינה עומדת במבחן.
קודם כל, ספר אי-טסין הוא לא מתייחס לספרות טאויסטית. מסורת סינית מצביעה על יצירת הרעיון של טריגרמות ע''י קיסר ראשון פו-סי. תורה מובנת ושלמה של טריגרמות תוארה לראשונה בחלק המלבה לאי-טסין המיוחס לקונפוציוס. אי-טסין עומד במקום הראשון בין ספרי הקלאסיים של תורה קונפוציאנית, נכנס לחמשת הספרים התקניים ולשלוש-עשרה הספרים הרשמיים של תורה קונפוציאנית.
שנית, שמונה טריגרמות בתוך הסגנון לא בהכרח מצביעות על קשר עם אי-טסין. שימוש בטריגרמות מאוד נפוץ בסין ביחס למצבי חיים שונים. מציירים אותן בדרך כלל במעגל ולכן שימוש במושג שמונה טריגרמות יכול היה להצביע פשוט על "כל כיווני אוויר", או "תנוע במעגלים". כך בסגנון דרומי ידוע הונג-טסה-צואן (הונגאר) קיימת סידרת תבניות עם מקל "פאקוא גון" (מקל של שמונה טריגרמות), הנקראת כך בגלל הביצוע של תרגילים בתוכה לכל שמונה כיווני האוויר הקיימים. אחת הגרסאות לגבי המצאת השם של סגנון פאקואג'אן טוענת שמאסטר דון חאיצ'ואן קרא לו כך מפני שרצה להדגיש צורה מעגלית בעיקר של תנועותיו.
שלישית, אי אפשר לדעת כלל איפה ואצל מי למד דון חאיצ'ואן. ידוע רק שברוח התקופה הוא טייל במחוזות שונים ורבים בחיפושיו אחרי מאסטרים הנמנעים מהופעות פומביות וניסה לקלוט מהם את כל הידע היעיל. הוא למד את האמצעים הטאויסטיים לפיתוח עצמי, אבל כמו כן לקח גם דרכים בודהיסטיות לשיפור הגוף והנפש. הוא חקר גם מתודות אישיות של אנשים פרטיים שאינם מיוחסים לאף דת או פילוסופיה. חקר שיטות לוחמה שונות ורבות. למדו אצלו אנשים שונים, גם מנג'ורים ומונגולים שהיו רחוקים מלהיות טאויסטיים. ידוע גם שברוח התקופה הוא לימד את תלמידו סגנון אחד מסוים, אלא אימן אותו להלחם ולצאת בחיים מהקרב, תוך התבוססות על כישורים ספציפיים של אותו אדם. תלמידו ין פו כבר היה מדריך למשמר הקיסרי והיה לו ידע באומנויות לחימה, צ'ן טינחוה היה הלוחם הטוב באזור שלו וכ''ו. כך, כאשר התלמידים המשיכו ללמד אחרים וכל אחד העביר את הידע שרכש בעצמו נוצרו זרמים שונים של פאקואג'אן. כך, אין בסיס לטעונה שפאקואג'אן זהו סגנון טאויסטי.
מיתוס 10. ג'קי צ'אן שולט בכל הסגנונות של וו-שו.
ג'קי צ'אן למד בבי''ס תיאטרלי, שם לימדו לו תרגילים של לוחמה על במה. הוא כלל לא למד אומנויות לחימה. למי שיש ספק יכול לפנות לספר אוטוביוגראפי "I am Jackie Chang". כל מה שהוא מדגים בסרטיו – תיאטרון ופעלולים. סגנונות מסוימים הוא המציא במיוחד לסרטים.
מיתוס 11. ברוס לי הוא הלוחם הטוב ביותר של כל האומות והזמנים.
דמותו של ברוס לי מנופחת יותר מדי. ביקורת שקולה של ההיסטוריה האישית שלו מגלה ש-"קרבות רחוב רבים בילדות" זה סך הכל ריבי ילדים רגילים, שני צעירים בני 20 הלכו קצת מכות בארה''ב וזה נקרא "קרב עם נציג המאגרים הסיניים באמריקה שהתנגדו לכוונת ברוס לי ללמד את הסודות של אומנויות לחימה סיניות לבני הלאומים הלא סיניים" (וונג ג'ק מאן – היריב של ברוס חי עד היום, הוא טוען שאף פעם לא נבחר לנציג של מישהו, פשוט ברוס הכריז ברבים שהוא לוחם עד כדי כך טוב שמוכן לנצח כל אחד בארה''ב, ומי שלא מאמין שינסה את כוחו נגדו. וונג יצא לנסות את ברוס. רק אשתו של ברוס מפרשת את התוצאה כניצחון של ברוס, לדעת כל הנוכחים הקרב הסתיים בשוויון, היא גם עיוותה את מהלך הקרב בספרה, כדי להציג את בעלה באור חיובי יותר). אינה עומדת בביקורת גם טענה שברוס שלט בשלמות בסגנון יונצ'ון (לפי טענות של אלה שלמדו אתו, הוא היה כמובן לא מהחלשים, אבל אף פעם לא נחשב עם התלמידים הראשונים. חברו חואן צ'ונג-לאנג שהביא אותו לבית ספרו של מורה יא ואן תמיד היה מתגבר על ברוס בקרבות אימון בשיעורים, כך היה גם לאחר מכן בביקורים של ברוס בהונג קונג), כך גם לגבי טענה שברוס למד סגנונות רבים (ידוע רק שהוא לקח כמה שיעורי סגנון גמל שלמה אצל מורה אחד בהונג קונג, אבל הקלטה קיימת של הדגמות הסגנון ע''י ברוס לי מעוררת חיוך אירוני על פני המומחים). כולם מסכימים שברוס לי היה בעל כישורים פיזיים מרשימים, אבל הוא לא יחיד כזה ובודאי לא בסין. פשוט בשנות ה-60 היה נדרש לסינים גיבור לאומי וברוס לי הפך לכזה, פורסם ע''י יחסי ציבור, עיתונות ותעשיית הסרטים. חוץ מזה הוא היה ראשון שפירסם וו-שו בארצות הברית, אמריקאים תמיד מבלבלים בעיות של עצמם עם בעיות גלובליות (איך איזה בחור סיני ממחוז חאביי או חיילונג-ז'אן יכול להיחשב כלוחם טוב אם הוא לא השתתף באליפות החוף המערבי בסאן-פרנציסקו? הוא אף פעם לא שמע על אליפות כזאת, אין לו כסף להגיע?? זה סתם תירוצים, כל אחד יודע שהלוחמים האמיתיים הם רק אלה שהיו באליפות הזאת!), כך בהדרגה דעה אמריקאית השתלטה על הספרות הפופולארית בתור נקודת מבט אובייקטיבית.
מיתוס 12. טאי צ'י צ'ואן – זה התעמלות בריאותית שאין לה קשר לאומנויות לחימה.
כדי להבין סיבה להיווצרות דעה מטעת זו כדאי להכיר את היסטוריית ההתפשטות של השיטה.
יש מספר רב של סיפורים על יצירת הסגנון. אבל כולם מתכנסים בניקודה היסטורית אחת: בחצי הראשון של המאה ה-19 יאנג פוקוי בכינוי לוצ'אן למד בכפר צ'ן-טסה-גואו באיזור ואנסאן מחוז חנאן מנציגי משפחת צ'ן אומנות לחימה הנקראת טאי צ'י צ'ואן. בעזרת השיטה הזאת הוא הפך ללוחם חזק כל כך שקיבל כינוי יאנג אודי – "יאנג שאין לו יריבים".
אכן, במאה ה-19 טאי צ'י צ'ואן נחשבה לאומנות לחימה רצינית. מה קרה הלאה?
מכפרם של משפחת צ'ן חזר יאנג לוצ'אן למולדתו לאיזור יונאן באותו מחוז. שם הוא לימד מקומי בשם או חצין בכינוי יויסאן. לאחר מכן קרה משהו ויאנג לוצ'ן בעזרתם של אנשי משפחת או עבר לבייג'ין. שמועות מספרות שיכול להיות שיאנג הרג מישהו והיה צריך לחפש חסות עליונה. האח הגדול של או חצין היה פקיד חשוב במשרד העונשין (אחד המשרדים החשובים), אח אחר ניהל אחד האזורים במדינה. לכן הקשרים היו גבוהים, יאנג לוצ'ן החל להדריך בחצר הקיסרי. סיפורים אחרים טוענים שחברים של או חצין התלהבו ממאומנות שלו והציעו לאחיו להעביר אותו ללמד בבירה, אבל חצין היה קשור בטיפול באמו והציע במקומו את יאנג לוצ'אן.
יאנג הסתובב בחצר הקיסרי לא רק בקרב הלוחמים ושומרים (שמתבע הדברים היו לקוחותיו העיקריים), אלא גם בשורות האצולה ופקידים בכירים. הוא היה צריך להתאים את ההוראה לדרישותיהם. להם אימונים קשים של אומנות לחימה לא היו נדרשים, הם שמעו שעיסוק בשיטות אימון של אומנויות לחימה משפר בריאות ומאריך את החיים – זה מה שהם חיפשו. יאנג הצליח לספק את כולם. היו לו שלושה בנים – אותם הוא לימד לפי תוכנית מלאה וגידל ממשיכי דרכו אמיתיים. למאנג'ורים ממשמר הקיסרי נתן באותה מידה בה הם היו מסוגלים לקלוט – מהם בהמשך נוצרו זרמים חדשים של טאי צ'י צ'ואן. לקהל הפקידים והאצולה הוא פישט את התנועות ויצר גרסה בריאותית של טאי צ'י צ'ואן.
לאחר מהפכה של 1911 ונפילת השלטון הקיסרי על גל העלייה של מודעות לאומית אצל הסינים גבר העניין כלפי אומנויות לחימה מסורתיים. ב- 1916 סוי ג'ונשן הקים התאחדות לחקר התרבות הפעילות הפיזית בביג'ין. אחד המרכיבים העיקריים של תכנית העבודה בהתאחדות היה טאי צ'י צ'ואן. כך החלה התפשטות מסיבית של הסגנון. ודרך ההפצה הייתה באותן הדרכים: מי שהיה מסיגל למד אומנות לחימה, אחרים למדו לשפר את בריאותם. ב-1928 הסתיימה מלחמה האזרחית בסין. נאנקין הפכה לבירת הרפובליקה הסינית. מורים רבים הוזמנו ללמד באזורים דרומיים, בנאנקין, שאנגחאי וערים אחרות.
לאחר עליה לשלטון של המפלגה הקומוניסטית והקמת הרפובליקה העממית של סין, הממשל החדש עמד בפני המטלה של לקיחת השליטה האידיאולוגית בתחום אומנויות הלחימה במדינה. וכידי מצד אחד לתת למשתוקקים "להוציא עשן", מצד אחר להעסיק אנשים רבים המכירים את טאי צ'י צ'ואן, מצד שלישי לתת לאנשים אפשרות לשפר את בריאותם (זה היה חשוב - לעשות את זה בעזרת השיטות המקוריות, המקומיות, העממיות), בשנות ה-50 של המאה הקודמת פותחה מערכת של 24 תבניות של טאי צ'י צ'ואן. כבסיס נלקחה גרסה של תרגילים שהעביר מאסטר יאנג צ'נפו בהיותו בגיל מתקדם מאוד – ז''א מראש הושם דגש על תנועות ללא תוכן לוחמתי אלא רק עם משמעות בריאותית. הגרסה הזאת הוחדרה ברבים וזה מה שעושים מיליוני סינים היום כל בוקר ברחבי המדינה וזה מה רואים מבקרים ממערב, זה מה שפורסם והופץ בכל העולם בספרים וחוברות וזה מה שלפעמים מבלבלים עם אומנות לחימה באותו שם טאי צ'י צ'ואן. על רקע זה של מתאמנים לבריאות ועל רקע של דור שלם של מאמנים שאינם מכירים (רבים גם לא מעוניינים להכיר) שום דבר אחר, קשה לראות את אלה העוסקים עד היום בטאי צ'י צ'ואן כאומנות לחימה.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israel-kungfu.com/images/home.gif]
חזרה
All rights reserved © Long Dao
|
ראשי
צ'אט
05-02-2007, 07:20
מצב כלאיים
