לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #5  
ישן 29-01-2005, 22:58
צלמית המשתמש של עידו403
  משתמש זכר עידו403 מנהל עידו403 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.01.04
הודעות: 27,888
רתק
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי אחרי לצנחנים שמתחילה ב "נגב ומאג"

כאשר חוליה מסתערת, אנחנו נרצה לחפות עליה. נוכל לעשות זאת ע"י כוח רתק שנמצא באזור, ויורה עם מקלעים.
מקלע, חוץ מהפגיעה של הכדורים שלה יותר גם אפקט של הורדת ראשים. זאת אומרת כאשר נורה צרור קצר/ארוך, הוא יגרום לצד השני להתכופף ולתפוס מחסה ובכך הכוח המסתער יוכל להסתער.

מקלע בכוח אומר גם תוספת של כוח אש משום שטווח הכדורים ארוך יותר משל רובה "רגיל" כדוגמת M-16, תבור או גליל. (מדובר על טווחים של מאות מטרים עד ק"מ+ במקלעים, כולל מק"כ 0.5).
מדובר גם על כמות תחמושת גדולה יותר- בארגזי פעולה של מקלעים יש לך מאות כדורים לעומת 29 כדורים במחסנית M-16 או 35 במחסנית גליל.

עוד משהו נוסף- מקלע יכול להפיל גם כלי טייס לא ממוגנים כמו מסוקי תובלה.

M-16/גליל/תבור הוא נשק אישי, ואילו מא"ג/נגב הם פק"לים כיתתיים/מחלקתיים (בתותחנים זה שונה מבחי"ר), זאת אומרת שלא לכל אחד יש אותם.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
לעולם אשא דגלך בגאווה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 18-11-2011, 12:51
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,318
כתבה ישנה שמצאתי על המעבר מן המא"ג לנגב בצה"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי אחרי לצנחנים שמתחילה ב "נגב ומאג"

כתבה ישנה שמצאתי על המעבר מן המא"ג לנגב בצה"ל. הכתבה ללא קישור ועל כן היא מוקלדת:

שלום לידיד\ מאת אביחי בקר
צה"ל מוציא לפנסיה את מקלע המאג הוותיק, מלך יחידות החי"ר ומקור לאגדות עם רבות. המאגיסטים מתקשים להיפרד. נוסטלגיה ישראלית

"שערותיו של כל משגיח כשרות מטעם התקינות- הפוליטית יסמרו בצדק אם יקרא שירי אהבה לכלי- משחית, בעל קוטר 7.62 מ"מ, היורה 1,200 כדור בדקה. אבל מול מבטו רווי הבוז של המבקר הנורמלי, הפוסט- ציוני, שהצליח לצאת מתוך הביצה הנוסטלגית הישראלית, ניצבת הכנות. וכאן, אין מה לעשות חברים. המקלע הבלגי (אוי לאוזניים) הוא הוא נעורינו. רצינו מאוד שאת הימים הרחוקים של סתיו 73', למשל, נזכור על פי תווית יין הבוז'ולה שמזגנו על מרפסת כלשהי הצופה לים התיכון, אבל לא יצא לנו. יצא לנו להעריץ מאגיסטים מפורסמים בהיסטוריה מתוך הכרה שזאת המציאות היחידה האפשרית. לא היה לנו ערוץ 2, וידענו שאנחנו צודקים. ידידים ותיקים, בני מחזור יקרים (נמצא כאן מישהו מנובמבר 69'?), באנו היום להיפרד מהמאג. הטקס יהיה קצר, ובוגר. מן הסתם יש מישהו שנוטש עכשיו את הדף בגועל. אל תיבוש חבר. תעשה מה שבא לך. אנחנו ממשיכים בטקס. מותר לעשן, מותר להוריד כובעים. ובכן, בימים אלה מוציא צה"ל את הכלי שלנו לפנסיה. המאג, רבותי, אגדה בחיינו, סיים השנה, למעשה, את שירותו המסור בחטיבות החי"ר הסדירות. שחקן הציר, סוס העבודה, שמשך בעול כמעט שלושים שנה, יילך וייעלם אט אט מהנוף. הצנחנים וגבעתי, גולני והנח"ל כבר החליפו אותו במקלע החדש, 'נגב'. תמה תקופה.המאג היה הרבה יותר מאשר נשק אישי. מעבר לביצועיו שזיכו אותו בתואר מלך הקרב, הוא היה מושג: אין סוף מעללים נקשרו בו, אין כלי לחימה שהביא להזדהות רגשית כה עמוקה. 'מאג זה מאג', אמרו תמיד רובאים ותיקים ותימצתו את כל התורה על רגל אחת. 'איזו עוצמה, איזה קצב אש'. בשורה התחתונה, הגב הוא זה שחרץ את גורלו לפח. המאג, שמשקלו 10.85 ק"ג, פינה את מקומו לנגב שמשקלו 7.60 ק"ג בלבד, שליש פחות. הנתונים מקבלים משנה תוקף כאשר משווים פק"ל מלא, כלי פלוס תחמושת: 23 ק"ג של הנגב, לעומת 32 ק"ג שנשא המאגיסט. מה הפלא שלרוב רק ג'מוסים מטילי אימה עמדו באתגר. המאגיסט נחשב לתופעת טבע, לפייטר מספר אחד בפלוגה, גבר בגברים. ברוב המקרים זה היה ענק שקומתו לפחות 1.90 מ', מספר נעליו היה 47 ומעלה ומוטת כתפיו כשל יודה פטיש. זה היה הטיפוס הנפוץ, המובן מאליו. לצדו התפתח זן נוסף, מרתק כשלעצמו, של דמויות צנומות להפליא, אך יחד עם זאת בעלות כושר סיבולת מעורר השתאות, יוצאי עדות תימן בעיקר.
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

'להיות מאגיסט זה הכל מתחיל בראש', מפרש את האבסורד לכאורה סמל אבינועם צדוק מסיירת גולני, מאגיסט לשעבר, מהקטנים דווקא. 'הגודל עוזר, אבל הוא אינו תנאי הכרחי'. הוא לא תיאר לעצמו שיהיה מאגיסט. 'העניין פשוט נחת עלי', הוא משחזר. 'אני זוכר בטירונות- יחידה שמפקד הצוות שלח אותי לחתום על נשק, הייתי בטוח שמחכה לי משהו קל. כשהודיעו לי מה הולכים להלביש עלי הייתי ממש בשוק. התחושה שלי היתה שאכלתי אותה, לא האמנתי שאצליח לזוז אתו. באימונים שבאו אחר כך הוכיחו לי דרך הרגליים שזה כן עובד, ועובד עשר. התחלתי להתמקצע, חצי שנה אחר כך המאג ואני היינו גוף אחד. אז נכון, הזעתי יותר, אבל זה בהחלט שווה את ההשקעה, אפילו שבדרך היו קטעים שדי נשבזתי מהסחיבה. בפשיטות, בתרגילים הארוכים בלילה, אתה מקלל למה דווקא עליך זה נפל. אתה בוכה אבל לא מוכן לחשוב אפילו לוותר עליו, מקטר, סובל ונשאר נשוי'. זה סיפור של אהבה- שנאה. 'קיימים מאגיסטים שבפירוש שונאים את המאג', אומר צדוק, 'אבל בסיפוק, בשורה התחתונה, אין לו מתחרים. באימונים החבר'ה יורים מקסימום שתי מחסניות, המאגיסט מפציץ. הכיף זה להגיע לעמדה אחרי סחיבה מתישה ואז לשפוך את זה ולקום קל. אתה הכלי המוביל של הצוות: אפילו מהבחינה הפסיכולוגית, לצאת להסתערות כשמאג מחפה עליך, רק מלשמוע ברקע את הרעש שלו, אתה כבר שקט. כשהוא מרסס האויב יחשוב פעמיים אם בכלל כדאי לו להרים את הראש. זה הפיצוי על הקושי, ככה אתה גם מקבל את הכבוד'.הכבוד שעליו מדבר צדוק הוא מלת מפתח בהבנת נפש המאגיסט, הוא המנוע המפעיל אותו. חיים מחיוט, מנהלן בחטיבת הביניים שבקרית החינוך ביהוד, גאה עד היום על שזכה להיות מאגיסט בגולני בשנים 73-'70'. ברקורד שלו מרדף אחרי אנשי מודיעין סורים ליד חושניה, שניים מארבעת הנפגעים נזקפו לזכותו.בגדוד 12 הוא הוגדר כג'ימי הנדריקס של המאג, למרות שלא היה בריון קשקשים. מחיוט, אז 61 ק"ג בלבד, היה היפוכו המוחלט של הסטריאוטיפ. רק 1.64 מ', המאג היה ארוך ממש כמותו. לפני הגיוס היה לוטש יהלומים, על הרומן שלו עם הכלי הוא מספר בערגה, כשהוא מדגים בתנועות מהוקצעות את אופן ההפעלה בלי לדלג שלב. הוא זוכר כל פין וקפיץ. האצבעות, ניכר, ממש מדגדגות לו. 'אלה דברים שאפילו עברו מאז מיליון שנה, הם עוד יושבים אצלי חזק בראש'. 'צר לי, ממש צר לי לשמוע שהוא יוצא מהשירות', הוא מבכה את המנוח. 'המאג הזה היה חלק ממני, אני יכול לומר שאפילו נקשרתי אליו נפשית. האמת היא שבהתחלה לא אהבתי את הרעיון, לשים עלי מאג זה נראה לי כמו לעג לרש, אבל בהמשך התאהבתי בו. הכלי הזה, אם אתה נקשר אליו ויודע לשחק בו, למצוא עליך את התנוחה המתאימה, אז המשקל, אתה ממש לא מרגיש אותו. הוא מפסיק להיות גורם. בשבילי הוא היה קל כמו עוזי. לאט לאט קיבלתי את הביטחון ובשלב הבא ניגנתי עליו אפילו קונצרטים'. הנגינה נחשבה אצל המאגיסטים לדרגה העליונה של השליטה בכלי, לאמנות שבמקצוע. פירושו של המונח לאמץ שיר ולטפטף אש בהתאם לקצב שלו. בנצרה של המאג קיים מצב של ירי אוטומטי בלבד. למרות זאת, יודעי חן היו מצליחים להוציא כדורים אחד אחד, כשהם עוקבים אחרי לחן שבחרו. 'אני זוכר את רפול, שהיה אז הקצח"ר, בא אלינו לתרגיל במעלה אדומים. בזמנים ההם רפול לא היה כל כך לטובת גולני ולנו היה ברור שחייבים להרשים אותו. הייתי ברתק והתחלתי לנגן לו, טח- טח- טחטחטח, טח- טח- טחטחטח. הוא לא האמין למה שהוא שומע. טח- טח- טחטחטח, מאג יורה בודדת- את זה לא היה לו בצנחנים'. 'צריך אצבעות של פסנתרן', מחיוט מסביר את הסוד. 'חייבים לעבוד עם הרבה רגש, לא סתם לסחוט את ההדק עד הסוף אלא להצליף בעדינות עם קצה קצה האצבע, ממש בכריות, ברכות, לגעת ולעזוב, במהירות מרבית, לגעת ולעזוב, יש נקודה שאתה חייב לעצור בה, אם לחצת טיפה יותר ולא באופן מבוקר שיחררת צרור. כמה שזה נשמע קל, זה בהחלט לא פשוט. דרוש הרבה ניסיון ותרגול כדי להגיע לרמה הזאת. המטרה היא שאתה תוביל את הכלי מבחינת מנת האש שאתה מעוניין בה ולא שהוא יכתיב לך את הקצב, אחרת עוד תשפוך קנה. בשביל זה צריך לאהוב את המאג, להאזין לו, ממש לחיות אותו עד הסוף. רק ככה אפשר להוציא ממנו אפקט של מאה אחוז'. זה סתם אקוסטיקה, ליגלגו בשעתם הצנחנים. אצלם, יריבים מושבעים לגולני, הסתייגו משיטת הנגינה. המאגיסטים שברתק היו מנהלים תוך כדי נגינה מין דו-שיח של ירי. זה התנהל באופן של שאלה תשובה, שאלה תשובה, כמו דיאלוג הבנג'ו בסרט 'גברים במלכודת'. 'לפעמים יצאו דברים ממש מאלפים ובשעות הלילה באימונים במדבר יהודה זה היה פשוט תענוג להאזין להד כשהוא מתגלגל בין ההרים וגם חוזר אליך', מחיוט מרשה לעצמו אפילו להתפייט. בסיירת גולני נוסח 97', הפזמון המדורג ראשון במצעד המאגיסטים הוא 'עין הנמר' מתוך 'רוקי 3'. 'מפגש בבריכות הדגים על ערכה של הנגינה, שמעבר לגימיק ולווירטואוזיות שנועדה להרשים את האלוף, מעיד אבי קליין, מפקד צוות ביחידה ומאגיסט בעבר. 'מלבד הדאווין, הנגינה היא עוד הוכחה למקצועיות, אם כי לכולם ברור שלא זה מה שיכריע את המלחמה. גם אנחנו כקצינים לא נותנים לזה להימשך יותר מדי זמן. אם מישהו נסחף מדי עם הקטע, הוא חוטף בעיטה וחדל. זה מין פורקן על המאמץ האדיר שבסחיבה'. לשורה ארוכה של מפגני יכולת מדהימים יש למאגיסט מדופלם להציע לא רק את הנגינה. השרירנים שבהם מסוגלים להרים מאג ביד אחת באמצעות אחיזה בסתרשף שבקצה הקנה, כאשר לאורך כל הדרך עד למצב מאוזן היד נותרת יציבה וישרה. ביצוע אחר שמעורר השתאות הוא להניח מטבע של חצי שקל על הכוונת הקדמית ולא להפיל אותו גם כשפותחים באש ממצב עמידה, או ירי מהמותן ביד אחת למטרת מקבץ. וישנם כמובן גם המסבנים, מאגיסט שיוצא עם תרמיל כמעט ריק כשלצורך הסוואה קצה השרשרת נשלף באלגנטיות מהפק"ל.

תזה שרק מעטים מסתייגים ממנה היא שכדי להיות מאגיסט בדם צריך להיוולד שחור. 'מלבד חריגים יחידי סגולה זה לא כלי לאשכנזים בהירים. כששם המשפחה שלך הוא מרג'ני, טובול או שרעבי, הסיכוי שישימו עליך מכשיר קשר הוא קלוש. מאגיסט זה בחור שלפני הגיוס ליכלך את הידיים בעבודה, זה אנשים שלרוב באים ממושב, מקיבוץ, או מעיירת פיתוח, שבהכשרה המוקדמת שלהם הרימו הרבה ארגזים'. בעל התיאוריה, עזרא מרג'ני מכפר גלעדי, גדל במושב מרגליות וכנער הזיע לא מעט במטעי האפרסקים. הוא הלך לגולני כי רצה קל"ב, את כל שירותו בגדוד 13 עשה בלבנון, אבל את הבית הוא ראה רק פעם בחודש. הוא מחזור מאי 82', מאגיסט בחסד על פי העדויות, חולה על ג'בלאות. המפגש איתו התקיים בבריכות הדגים של הקיבוץ, הענף שאותו אימץ מאז השתחרר. 'כמו ששאפתי להיות בגולני ככה חיכיתי להיות מאגיסט. זה לא שאילצו אותי, אני ביקשתי'. לתרגילים הוא יצא עם אלף חמש מאות כדור, מה שלא מנע ממנו לתת כתף מתחת לאלונקה כשבמסעות החבר'ה נשפכו מרוב מאמץ. בזה הוא לא היה שונה ממאגיסטים דגולים אחרים. כאילו לא סחב די, המאגיסט הוא זה שדוחף בעליות, וסוחב את הפצוע המונחת בגמר תרגיל. זה באימונים. ובאשר לקרב, מגאלרי סמעאן ועד עליי מרג'ני סבב עם מאג. בהיתקלות בג'זין הוא כבר היה סמל מחלקה. המארב כולו נרדם כשמרג'ני זיהה כמה דמויות בטווח קצר, עוד רגע עולים עליו. מרג'ני עם הגלילון פתח מיד באש ולהפתעתו הוא היה היחיד שירה והרג שלושה מחבלים. הקצין התעורר, התעשת ויצא באיגוף להסתערות. המאגיסט נתקף בהלם, התחפר בתוך האדמה ולא זז. מרג'ני תפס את המאג, שלף אותו מבין ידיו וחיפה על המ"מ שהרג את המחבל הרביעי והאחרון בחוליה. 'לא היה חסר הרבה שזה ייגמר בביזיון. זה היה אירוע קלאסי שבו בין הצלחה לכישלון ההבדל הוא דק. הלקח של מה שקרה למאגיסט הוא שבתרגילים אפשר להיות מצוין, אבל תחת אש זה לא מובן מאליו שהוא יתפקד היטב. ברגע האמת לא בהכרח הוא עומד בציפיות'. סיפורים על מאגיסטים שהכזיבו יש למכביר. עצם התואר מאגיסט אינו ערובה לתעוזה. כדי לזכות בתהילה יש לספק קבלות. עקבותיה של הפאשלה המדהימה מכולן הקשורה במאג מוליכים אל סוף שנות השישים, כשבראש מהדורות החדשות הופיעו כשגרה השמות אום שורט ואום צוץ. אחד מאותם מארבים ששכבו בבקעת הירדן, ממש על קו המים, נתקל בחוליה שבאה ממזרח. הכל פעל כשורה, כוח צה"ל הסתער כמתבקש, המאגיסט, בהתאם לתרגולת אז, לקח איתו לדרך את העוזי, כאשר את המאג, בנוסח אותם ימים, השאיר מאחור. אחד הפלשתינאים, לא ברור כיצד בדיוק, הצליח לעבור שלם בין המסתערים, הגיע למקום המרבץ שנותר ריק, חטף את המאג שנעזב וחמק בלי פגע עם שללו אל תוך החשיכה. מאז נעלמו עקבותיהם.
החממה הצפונית
לכל מאגיסט יש כתובת, אומרים. מרג'ני איבד בלבנון חבר יקר, אבי לב, שעלה על מוקש. 'הוא היה מאגיסט נהדר', הוא מספיד את הקולגה מקרית שמונה. גם אם הדברים לא מעוגנים בסטטיסטיקה רשמית, קיימות ראיות לכאורה שאחוז המאגיסטים מכלל הנפגעים עולה על שיעורם בכלל אוכלוסיית הלוחמים. 'למרות שזה נושא שמעדיפים לא לדבר עליו, לנו המאגיסטים היה ברור שהסיכויים שלנו לחזור לא הכי טובים. אלה עובדות שכולם ידעו אבל העדיפו לא לדבר עליהן. אתה הולך בחוד, אתה מסורבל יחסית לאחרים, לצלפים שיושבים בצד קל יותר לפגוע דווקא בך, המאגיסט או המפקד הם שתי המטרות העיקריות של האויב, פגיעה בהם משבשת מיד את כל המערך. הורדת מאגיסט, גמרת שמונים אחוז מעוצמת האש של הכוח'. בקרבות החרמון באוקטובר 73' המאגיסטים אזלו בזה אחר זה. כדי לירות מבעד למחסות המאגיסט חייב להתרומם גבוה יותר מכל כלי אחר, וכך התרבו ההרוגים. כשכבש כוח הקומנדו הסורי את המוצב, הוא מצא בו בין השאר לא מעט מאגים עזובים על תחמושתם. הסורים התחכמו לצה"ל, הוציאו את הכדורים הנותבים מהשרשרות וכשגולני עלו בפעם השנייה אל ההר הם נתקלו במכת אש אדירה מסוללת המאגים השבויים. עבר זמן יקר עד שהכוח שטיפס למעלה קלט מה נוחת עליו ומהיכן. זה נשמע כמו מאג אבל לא נראה כזה, מה שהגביר עוד יותר את המבוכה. אצבע הגליל היא חממה למאגיסטים. נדמה שעל כל מטר צומחת שם אגדה. סימו טובול מחולתה, עמי אבלס ממטולה, 'אם אתה מחפש מאגיסטים גזעיים אז רק גולני, כומתות אדומות חבל על הזמן. סתם בלרינות, הם הולכים עם מאג אבל בלי כדורים כי זה כבד', עוקץ עזרא מרג'ני את הצנחנים. על יוסף ישראלי מבית הלל, צנחן בנעוריו, מספרים כי הפיל בתעלה מיג עם מאג. הוא היה האטרקציה של גדוד 202, רוסי שהגיע מסין. המשפחה חיה בין קירגיזים ומונגולים בצפון מערב המדינה, בקולג'ה- אורומצ'י שעל דרך המשי, אביו אהרן היה לוחם עז בצבאו המהפכני של מאו צה טונג במאבקו נגד צ'אנג קאי שק. הוא גויס בכפייה ועד שנפצע היה מפעיל מקלע מדגם 'מקסים', הכלי הכי מתקדם בשעתו, אף שהיה מבוסס על קירור מים. כאשר הבן התגייס לצה"ל בשנת 69' הוא המשיך את המסורת וקיבל כמובן מאליו את המאג הנכסף. איתו בפלוגה שירתו דליק ווליניץ והשייט יואל סלע. ישראלי נודע כבעל כושר פראי. 'בגלל הטיפולים המאגיסט היה האחרון שהלך לישון', הוא מספר. 'ביציאה הביתה הייתי עולה על האוטובוס ונרדם בעמידה מרוב עייפות. כשהיתה לי ברירה בין לאכול ארוחה בנחת לבין להכין את המאג, העדפתי את המאג. הפיצוי הוא שבתרגילים היתה תמורה מלאה להשקעה. למקלעונים ולאף- אנים היו המון מעצורים, רק אכזבות הם גרמו. המאג לעומתם היה לגמרי אמין, אפס תקלות. הייתי היחיד שלא הפסיק לירות'. מבחן הבגרות היה בתקופת ההתשה במוצב טמפו המנותק, ששכן בלב ביצות מלח מול פורט סעיד. הדרכים היו מטווחות, על הציר היחיד לא היה אפשר לנסוע, אספקה הגיעה אך ורק ברגל, ההפגזות היו נוראיות, 'בלילה השיא חטפנו אלפיים פגזים, אם היתה הפוגה של חמש דקות בנפילות זה נחשב להפסקה ארוכה. המאג בא לידי ביטוי בשתי צורות. במארבי אש שעשינו בלילה, היינו עולים על הסוללה, יורים לצד המצרי, גולשים ומיד מסתלקים. שימוש אחר היה כאמצעי נ"מ עיקרי'. כשהיה מפקד עוצבת הגליל בא יצחק מרדכי, אז תא"ל, לביקור בבית הלל. 'איפה יוסף ישראלי שהפיל מיג עם מאג', הוא התעניין לדעת. 'יש מיתוס כזה', מאשר ישראלי בצניעות. 'ככה אומרים עלי. הייתי לבד בעמדה בקיפוד הכי צפוני של טמפו כשפתאום הופיעו שני מיג 17 מדרום לצפון, ירו טיל על מיכלית והדליקו אותה. הם באו נמוך, אולי 50 מטר מעלי, הם גם טסו מאוד לאט, ככה שאין פה שום קונץ. באבן אפשר היה להוריד אותם. התרגולת היתה לפתוח באש צפופה לפניהם ואז לתת למטוס להיכנס לתוך המסך. זה בדיוק מה שעשיתי. מהמוצב השכן דיווחו שזיהו נותבים נכנסים לתוך המטוס, אני עצמי לא ראיתי אותו נופל, אבל ברדיו הודיעו שהיתה תקיפה ושאחד המטוסים נפגע. אני לא בטוח שממש הפלתי, זה מקרה גבולי, אבל בינתיים נוצרה כבר ההילה. החליטו בשבילי, אני מבחינתי לא שותף ליצירה של האגדה עלי'. זאת לא היתה הפעם היחידה שבה נתקל במטוסים. מעט אחרי אותו מקרה הוא נקלע לתקיפה של מיג 21. 'היינו על הציר, הם באו בצלילה, כולם ברחו, נשארנו על הכביש רק אני ויניב המ"מ. הרמתי את המאג כדי לירות, אבל בגלל זווית ההגבהה השרשרת הסתבכה לי. המיגים שראו שאנחנו לא יורים ויתרו לנו והסתלקו גם הם בלי לירות'. ישראלי מגדל עכשיו פומלות, אשכוליות אדומות ופקאנים, אך את עיקר פרנסתו מוצא מהשכרת חדרי נופש. ביתו מצוי בלב הפסטורליה, ממש על שפת החצבני, לא לחינם מכונה המקום בפי הטיילים גן עדן. 'אני לא מאמין שייפרדו כל כך מהר מהמאג. לכלי הזה אין תחליף ולא רק בגלל הנוסטלגיה. כבר היו בצה"ל אמצעים שהתלהבו מהם בהתחלה ואחר כך נרגעו, אני מעריך שגם פה זה יקרה'.
כלי קטן ועדין
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תנאי הזירה בלבנון, סלעי ענק וצמחייה עבותה, הם שעמדו ברקע ההחלטה לעזוב את המאג ולאמץ את הנגב. המאג נמצא בלתי יעיל לתנאים שהכתיב אופי המערכה. למרג'ני יש הסבר ססגוני משלו לגורמים שדחפו לדעתו להסבה. 'הבעיה היא שעכשיו החיילים יותר חלשים. הדור הזה הוא לא חורני כמו פעם. זה לא שהכתפיים שלהם פחות רחבות משלי, הם פשוט מפונקים מאיתנו'. במקום בשר אוכלים קרואסונים, תורם פרשן גלילי אחר זווית מפתיעה משלו. הפרידה מהמאג היתה בלתי נמנעת. בגלל הכובד ותנאי השטח הקשים המאגיסט לא לגמרי מרוכז בהליכה, עסוק יותר מדי במשקל, ובמקרה של היתקלות התגובה מתמהמהת. את מקומו של המאג בחוד ירשו כפתרון ביניים, ה- RPD מתוצרת ברית המועצות והמינימי מבית FN בלגיה. יתרונם שהיו קלים ממנו. המאג, שבהדרגה נסוג מהחוד לאחור, איבד ממעמדו ככינור ראשון בבט"ש. מה שהיה נכון לצה"ל של 1967, המועד בו נראו בשטח טיפין טיפין המאגים הראשונים, כבר לא תופס בהווה. רשמית נכנס המאג לשירות בשנת 69'. משה קליסקי הוא האחראי מטעם היצרן, תע"ש, על הטמעת הנגב בצה"ל. כבעל עניין הוא נשמע נלהב בדיווחיו על קבלת הפנים שזכה לה המקלע החדש ביחידות. האב- טיפוס יצא לאור כבר בשנת 88'. צה"ל, שדרש אין סוף מקצי שיפורים לכלי, העביר את ההצעה שבעה מדורי גיהנום, ההתמודדות בין הנגב למינימי היתה צמודה וההכרעה התעכבה עד קו הסיום ממש. לנגב היו במשך הפיתוח עליות ומורדות, יש אפילו רמזים כי ההחלטה שנפלה לבסוף לא היתה עניינית לגמרי, והושפעה מרצון להגן על תוצרת הארץ. במפקדת קצין חימוש ראשי הודפים את הטענות ומצביעים על דוחות משווים המאשרים את העדיפות הבולטת של הנגב על המינימי. היחידה שהשיקה את המקלע החדש היתה סיירת אגוז, שקיבלה שישה עשר כלים מעודפיה של עיסקה בין תע"ש לצבא אסטוניה. גירסה עדכנית ומשופרת נכנסה עתה לשירות בכל המערך של החי"ר. צה"ל הזמין אלפיים ובינתיים כבר סופקו תשע מאות עשרים ושניים, במחיר שמונת אלפים דולר למקלע. נציג הקצח"ר מדווח על שביעות רצון. 'בשלבים הראשונים היו הסתייגויות מהנגב בגלל שמועות שהתפשטו בצה"ל על הרבה בעיות שהתגלו בו בתקופת הפיתוח. נוצרה אפילו סטיגמה נגדו. התחלנו את ההסבה בפלס"ר צנחנים ושם היה הכי קשה לשכנע, כיוון שהם בהחלט היו מרוצים מהמינימי. אחרי שהם ירו במטווח הם כבר נפתחו וההתנגדות נשברה. מכאן והלאה חיכו לנו בזרועות פתוחות'. לעומת הקליבר של המאג, 7.62 מ"מ, הקליבר של הנגב הוא 5.56 מ"מ, מה שמביא להאחדה של כל סוגי התחמושת בחי"ר. לנגב יש בנצרה מצב של ירי 'בודדת', למטרות צליפה, אפשר לירות בו גם מחסניות רגילות של M-16 במקרה שמתגלה תקלה בשרשרת. לאלירן מדרר מהצנחנים, שחווה קו ראשון בלבנון בלי המאג, יש רק שבחים על הנגב. 'למאגיסט אין מה לעשות בהרים האלה בין הסלעים. פעם כשהיינו מטפסים עדיף היה להשאיר אותו למטה למרגלות הגבעה עם ספר תנ"ך, שיתפלל עלינו, מעבר לזה לא היתה בו הרבה תועלת במקרה של היתקלות מטווח קצר. למאג אין תגובה מהירה. הנגב לעומתו הוא קטן, קומפקטי, נוח, אתה תופס אותו ביד אחת, פותח זוויות, מתגלגל, בסוג כזה של תוואי שטח הרריים הוא הרבה יותר שימושי. רק מה, מרוב שהוא עדין, כשחוזרים מפעילות אי אפשר לזרוק אותו מעליך כמו שעשינו עם המאג, שהוא הרבה יותר מסיווי'. המסע אחרון עם המאג של סמל נתנאל מלר מהמסייעת של גדוד הצנחנים אפעה זכור לו כאירוע חגיגי. מלר מסכים עם מדרר, גם לדעתו הנגב עדיף, מניסיונו הוא גם יותר בטיחותי, אבל, הוא חש חובה לציין, משהו בסיסי שברוח הדברים הלך כאן לאיבוד. 'כשאתה יורה במאג אתה הרבה יותר נהנה מאשר ירי בנגב, זה עניין של תחושה. בנגב העוצמה היא לא אותה עוצמה, אתה כמעט לא מרים אבק, הנתונים על הנייר אמנם דומים, אבל בשטח חסר האפקט המאיים'. 'גם אם יוכיחו לי שהביצועים של הנגב זהים למאג', מתעקש אבינועם צדוק מסיירת גולני, 'את האפקט שהיה למאג לא יקחו ממנו אף פעם. לא סתם הוא נשאר בצה"ל עוד מששת הימים. לוחם שיהיה נגביסט, בחיים לא יקבל את אותה תהילה שחולקים למאגיסט. המאגיסט היה אלוהים. הנגב יהיה עוד כלי במחלקה, כמו הררנ"ט, כמו המרגמה, בלי שום ייחוד משלו. הקטע הזה הלך לאיבוד וחבל'. למאג שהיה כלי מוביל נותרו עכשיו רק משימות ברתק הגדודי. גיוס נובמבר 96' של הצנחנים וגבעתי היו המחזורים הראשונים שנולדו ישר אל תוך הנגב. זה דור שלא ידע את המאג. המפקדים, לעומת זאת, בשלב הקליטה היו טועים מדי פעם בלשונם. 'תביא את המאג', הם היו קוראים ומתכוונים לנגב. 'לנגב', אומר גדעון איתמר, מ"פ מגדוד פתן, 'ברור שאין ההילה של המאג, אבל לנו כמפקדים הוא פתח אפשרויות תמרון שלא היו לנו קודם. אנחנו לא זקוקים יותר לגורילות דווקא כדי לסחוב את המקלע, מעכשיו אפשר ללכת גם על אנשים חושבים, איכותיים, כאלה שהמעלות שלהם לא נגמרות בזה שהם סבלים מעולים'. 'כלי כלי', מעידים הנגביסטים הטריים מגדוד הצנחנים פתן, ברק ניסגודה מחולון ושלומי גולובאייב המכונה וייטקונג. הם את המאג לא חוו ולפיכך הם חפים מסנטימנטים. מורשתו ההיסטורית העשירה לא עושה עליהם כל רושם. 'זה יורה אחול שרמוטה', הם נדלקו על הנגב כבר ממבט ראשון. 'אז מה אם זה לא מאג. הנגבים נוצצים, יפים, עוד לא שחוקים, הרגע הם יצאו מפס הייצור וכל זה ממכר לאללה'." (מתוך עיתון "הארץ")

ועוד כתבה
מָא"ג\ מאת משה (בוגי) יעלון

"כשקיבלתי את המא"ג כלוחם בנח"ל המוצנח, הוחמאתי, חשבתי שמעריכים אותי כחייל טוב וחזק. אחר כך בא האתגר הגדול. בהתחלה הגוף שלי עוד לא היה בנוי לשאת את משקל המקלע והידיים עוד לא היו בנויות לתפעל אותו. באימונים ובמסעות הסתכלתי על החברים- חלקם עם עוזי , חלקם עם מקלעון ורק אני עם חתיכת כלי כבד. בסוף התרגלתי והוא ישב לי על הכתפיים כמו חלק מהגוף. התפתחה בינינו מערכת יחסים- אני טיפלתי בו והוא גמל לי וירה בלי מעצורים. בפעולה הראשונה שלי איתו רדפנו אחרי מחבלים שלושים ק"מ לתוך ירדן, כשהגענו למגע יריתי הרבה עם המא"ג. בהסתערות נהרג חברי ובן הגרעין שלי דודי קימלפלד. הרומן ביני לבין המא"ג נמשך עוד שנים אחר כך. אם יניחו לי היום אחד בידיים, אתפעל אותו בקלות." (רב- אלוף (מיל') משה (בוגי) יעלון, המשנה לראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגים. שירת בצה"ל שלושים ושבע שנה, "סיפורים מהקיטבג", "במחנה", 28.09.2011)
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 18-11-2011 בשעה 12:57.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 18-11-2011, 16:40
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,318
בתגובה להודעה מספר 8 שנכתבה על ידי סיגו שמתחילה ב "מוציאים את המא"ג מהשירות?!..."

ברור ברור
הכתבה נכתבה כנראה לקראת שנת 2000. כאני התגייסתי ב2000 לצנחנים בכל מחלקה היה מא"ג
וכישוריו של המא"גיסט כמקלען נותרו כשהיו. מניסיוני הדל המא"גיסטים היו תמיד קיצוניים בגודלם (גדולים או קטנים מאוד) ותמיד "שחורים" אם לא מתוקף העדה אז בוודאי במנטליות (אף כי רא"ל יעלון לפי מה שקראתי מעולם לא נחשב ל"שחור" בימיו בצנחנים).
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #11  
ישן 18-11-2011, 17:00
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,318
בתגובה להודעה מספר 10 שנכתבה על ידי golani_2 שמתחילה ב "עדיין יש מאג בכל מחלקה."

וטוב שכך. כמו שנאמר בכתבה מא"ג זה מא"ג, והאפקט שלא גם ברמת האש וגם ברמה הפסיכולוגית על האויב הוא ייחודי וקריטי ללחימה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 15-03-2014, 11:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,318
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבה ישנה שמצאתי על המעבר מן המא"ג לנגב בצה"ל"

הערת אגב: המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך - 05.09.1997. אביחי בקר זכה בעקבות זאת לפרס פרלמן.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 16-03-2014, 13:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,318
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבה ישנה שמצאתי על המעבר מן המא"ג לנגב בצה"ל"

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 07-02-2016, 11:21
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,318
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי אחרי לצנחנים שמתחילה ב "נגב ומאג"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...07/37490680.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
שלום לידיד

צה"ל מוציא לפנסיה את מקלע המאג הוותיק, מלך יחידות החי"ר ומקור לאגדות עם רבות. המאגיסטים מתקשים להיפרד. נוסטלגיה ישראלית
  • אביחי בקר
  • 05.09.1997
שערותיו של כל משגיח כשרות מטעם התקינות-הפוליטית יסמרו בצדק אם יקרא שירי אהבה לכלי-משחית, בעל קוטר 7.62 מ"מ, היורה 1,200 כדור בדקה. אבל מול מבטו רווי הבוז של המבקר הנורמלי, הפוסט-ציוני, שהצליח לצאת מתוך הביצה הנוסטלגית הישראלית, ניצבת הכנות. וכאן, אין מה לעשות חברים. המקלע הבלגי (אוי לאוזניים) הוא הוא נעורינו.
רצינו מאוד שאת הימים הרחוקים של סתיו 73', למשל, נזכור על פי תווית יין הבוז'ולה שמזגנו על מרפסת כלשהי הצופה לים התיכון, אבל לא יצא לנו. יצא לנו להעריץ מאגיסטים מפורסמים בהיסטוריה מתוך הכרה שזאת המציאות היחידה האפשרית. לא היה לנו ערוץ 2, וידענו שאנחנו צודקים.
ידידים ותיקים, בני מחזור יקרים (נמצא כאן מישהו מנובמבר 69'?), באנו היום להיפרד מהמאג. הטקס יהיה קצר, ובוגר. מן הסתם יש מישהו שנוטש עכשיו את הדף בגועל. אל תיבוש חבר. תעשה מה שבא לך. אנחנו ממשיכים בטקס. מותר לעשן, מותר להוריד כובעים.
ובכן, בימים אלה מוציא צה"ל את הכלי שלנו לפנסיה. המאג, רבותי, אגדה בחיינו, סיים השנה, למעשה, את שירותו המסור בחטיבות החי"ר הסדירות. שחקן הציר, סוס העבודה, שמשך בעול כמעט 30 שנה, יילך וייעלם אט אט מהנוף.
הצנחנים וגבעתי, גולני והנח"ל כבר החליפו אותו במקלע החדש, "נגב". תמה תקופה.
המאג היה הרבה יותר מאשר נשק אישי. מעבר לביצועיו שזיכו אותו בתואר מלך הקרב, הוא היה מושג: אין סוף מעללים נקשרו בו, אין כלי לחימה שהביא להזדהות רגשית כה עמוקה. "מאג זה מאג", אמרו תמיד רובאים ותיקים ותימצתו את כל התורה על רגל אחת. "איזו עוצמה, איזה קצב אש".
בשורה התחתונה, הגב הוא זה שחרץ את גורלו לפח. המאג, שמשקלו 10.58 ק"ג, פינה את מקומו לנגב שמשקלו 7.60 ק"ג בלבד, שליש פחות. הנתונים מקבלים משנה תוקף כאשר משווים פק"ל מלא, כלי פלוס תחמושת: 23 ק"ג של הנגב, לעומת 32 ק"ג שנשא המאגיסט. מה הפלא שלרוב רק ג'מוסים מטילי אימה עמדו באתגר.
המאגיסט נחשב לתופעת טבע, לפייטר מספר 1 בפלוגה, גבר בגברים. ברוב המקרים זה היה ענק שקומתו לפחות 1.90 מ', מספר נעליו היה 47 ומעלה ומוטת כתפיו כשל יודה פטיש. זה היה הטיפוס הנפוץ, המובן מאליו. לצדו התפתח זן נוסף, מרתק כשלעצמו, של דמויות צנומות להפליא, אך יחד עם זאת בעלות כושר סיבולת מעורר השתאות, יוצאי עדות תימן בעיקר. "להיות מאגיסט זה הכל מתחיל בראש", מפרש את האבסורד לכאורה סמל אבינועם צדוק מסיירת גולני, מאגיסט לשעבר, מהקטנים דווקא. "הגודל עוזר, אבל הוא אינו תנאי הכרחי".
הוא לא תיאר לעצמו שיהיה מאגיסט. "העניין פשוט נחת עלי", הוא משחזר. "אני זוכר בטירונות-יחידה שמפקד הצוות שלח אותי לחתום על נשק, הייתי בטוח שמחכה לי משהו קל. כשהודיעו לי מה הולכים להלביש עלי הייתי ממש בשוק. התחושה שלי היתה שאכלתי אותה, לא האמנתי שאצליח לזוז אתו. באימונים שבאו אחר כך הוכיחו לי דרך הרגליים שזה כן עובד, ועובד עשר. התחלתי להתמקצע, חצי שנה אחר כך המאג ואני היינו גוף אחד. אז נכון, הזעתי יותר, אבל זה בהחלט שווה את ההשקעה, אפילו שבדרך היו קטעים שדי נשבזתי מהסחיבה. בפשיטות, בתרגילים הארוכים בלילה, אתה מקלל למה דווקא עליך זה נפל. אתה בוכה אבל לא מוכן לחשוב אפילו לוותר עליו, מקטר, סובל ונשאר נשוי".
זה סיפור של אהבה-שנאה. "קיימים מאגיסטים שבפירוש שונאים את המאג", אומר צדוק, "אבל בסיפוק, בשורה התחתונה, אין לו מתחרים. באימונים החבר'ה יורים מקסימום שתי מחסניות, המאגיסט מפציץ. הכיף זה להגיע לעמדה אחרי סחיבה מתישה ואז לשפוך את זה ולקום קל. אתה הכלי המוביל של הצוות: אפילו מהבחינה הפסיכולוגית, לצאת להסתערות כשמאג מחפה עליך, רק מלשמוע ברקע את הרעש שלו, אתה כבר שקט. כשהוא מרסס האויב יחשוב פעמיים אם בכלל כדאי לו להרים את הראש. זה הפיצוי על הקושי, ככה אתה גם מקבל את הכבוד".
הכבוד שעליו מדבר צדוק הוא מלת מפתח בהבנת נפש המאגיסט, הוא המנוע המפעיל אותו. חיים מחיוט, מנהלן בחטיבת הביניים שבקרית החינוך ביהוד, גאה
ברקורד שלו מרדף ' עד היום על שזכה להיות מאגיסט בגולני בשנים 73'-70'. ברקורד שלו מרדף אחרי אנשי מודיעין סורים ליד חושניה, שניים מארבעת הנפגעים נזקפו לזכותו.
בגדוד 12 הוא הוגדר כג'ימי הנדריקס של המאג, למרות שלא היה בריון קשקשים. מחיוט, אז 61 ק"ג בלבד, היה היפוכו המוחלט של הסטריאוטיפ. רק 1.64 מ', המאג היה ארוך ממש כמותו. לפני הגיוס היה לוטש יהלומים, על הרומן שלו עם הכלי הוא מספר בערגה, כשהוא מדגים בתנועות מהוקצעות את אופן ההפעלה בלי לדלג שלב. הוא זוכר כל פין וקפיץ. האצבעות, ניכר, ממש מדגדגות לו. "אלה דברים שאפילו עברו מאז מיליון שנה, הם עוד יושבים אצלי חזק בראש".
"צר לי, ממש צר לי לשמוע שהוא יוצא מהשירות", הוא מבכה את המנוח. "המאג הזה היה חלק ממני, אני יכול לומר שאפילו נקשרתי אליו נפשית. האמת היא שבהתחלה לא אהבתי את הרעיון, לשים עלי מאג זה נראה לי כמו לעג לרש, אבל בהמשך התאהבתי בו. הכלי הזה, אם אתה נקשר אליו ויודע לשחק בו, למצוא עליך את התנוחה המתאימה, אז המשקל, אתה ממש לא מרגיש אותו. הוא מפסיק להיות גורם. בשבילי הוא היה קל כמו עוזי. לאט לאט קיבלתי את הביטחון ובשלב הבא ניגנתי עליו אפילו קונצרטים".
הנגינה נחשבה אצל המאגיסטים לדרגה העליונה של השליטה בכלי, לאמנות שבמקצוע. פירושו של המונח לאמץ שיר ולטפטף אש בהתאם לקצב שלו. בנצרה של המאג קיים מצב של ירי אוטומטי בלבד. למרות זאת, יודעי חן היו מצליחים להוציא כדורים אחד אחד, כשהם עוקבים אחרי לחן שבחרו. "אני זוכר את רפול, שהיה אז הקצח"ר, בא אלינו לתרגיל במעלה אדומים. בזמנים ההם רפול לא היה כל כך לטובת גולני ולנו היה ברור שחייבים להרשים אותו. הייתי ברתק והתחלתי לנגן לו, טח-טח-טחטחטח, טח-טח-טחטחטח. הוא לא האמין למה שהוא שומע. טח-טח-טחטחטח, מאג יורה בודדת
את זה לא היה לו בצנחנים".
"צריך אצבעות של פסנתרן", מחיוט מסביר את הסוד. "חייבים לעבוד עם הרבה רגש, לא סתם לסחוט את ההדק עד הסוף אלא להצליף בעדינות עם קצה קצה האצבע, ממש בכריות, ברכות, לגעת ולעזוב, במהירות מרבית, לגעת ולעזוב, יש נקודה שאתה חייב לעצור בה, אם לחצת טיפה יותר ולא באופן מבוקר שיחררת צרור. כמה שזה נשמע קל, זה בהחלט לא פשוט. דרוש הרבה ניסיון ותרגול כדי להגיע לרמה הזאת. המטרה היא שאתה תוביל את הכלי מבחינת מנת האש שאתה מעוניין בה ולא שהוא יכתיב לך את הקצב, אחרת עוד תשפוך קנה. בשביל זה צריך לאהוב את המאג, להאזין לו, ממש לחיות אותו עד הסוף. רק ככה אפשר להוציא ממנו אפקט של 100 אחוז". זה סתם אקוסטיקה, ליגלגו בשעתם הצנחנים. אצלם, יריבים מושבעים לגולני, הסתייגו משיטת הנגינה.
המאגיסטים שברתק היו מנהלים תוך כדי נגינה מין דו-שיח של ירי. זה התנהל באופן של שאלה תשובה, שאלה תשובה, כמו דיאלוג הבנג'ו בסרט "גברים במלכודת". "לפעמים יצאו דברים ממש מאלפים ובשעות הלילה באימונים במדבר יהודה זה היה פשוט תענוג להאזין להד כשהוא מתגלגל בין ההרים וגם חוזר אליך", מחיוט מרשה לעצמו אפילו להתפייט. בסיירת גולני נוסח 97', הפזמון המדורג ראשון במצעד המאגיסטים הוא "עין הנמר" מתוך "רוקי 3."

מפגש בבריכות הדגים
על ערכה של הנגינה, שמעבר לגימיק ולווירטואוזיות שנועדה להרשים את האלוף, מעיד אבי קליין, מפקד צוות ביחידה ומאגיסט בעבר. "מלבד הדאווין, הנגינה היא עוד הוכחה למקצועיות, אם כי לכולם ברור שלא זה מה שיכריע את המלחמה. גם אנחנו כקצינים לא נותנים לזה להימשך יותר מדי זמן. אם מישהו נסחף מדי עם הקטע, הוא חוטף בעיטה וחדל. זה מין פורקן על המאמץ האדיר שבסחיבה".
לשורה ארוכה של מפגני יכולת מדהימים יש למאגיסט מדופלם להציע לא רק את הנגינה. השרירנים שבהם מסוגלים להרים מאג ביד אחת באמצעות אחיזה בסתרשף שבקצה הקנה, כאשר לאורך כל הדרך עד למצב מאוזן היד נותרת יציבה וישרה. ביצוע אחר שמעורר השתאות הוא להניח מטבע של חצי שקל על הכוונת הקדמית ולא להפיל אותו גם כשפותחים באש ממצב עמידה, או ירי מהמותן ביד אחת למטרת מקבץ. וישנם כמובן גם המסבנים, מאגיסט שיוצא עם תרמיל כמעט ריק כשלצורך הסוואה קצה השרשרת נשלף באלגנטיות מהפק"ל.
תזה שרק מעטים מסתייגים ממנה היא שכדי להיות מאגיסט בדם צריך להיוולד שחור. "מלבד חריגים יחידי סגולה זה לא כלי לאשכנזים בהירים. כששם המשפחה שלך הוא מרג'ני, טובול או שרעבי, הסיכוי שישימו עליך מכשיר קשר הוא קלוש. מאגיסט זה בחור שלפני הגיוס ליכלך את הידיים בעבודה, זה אנשים שלרוב באים ממושב, מקיבוץ, או מעיירת פיתוח, שבהכשרה המוקדמת שלהם הרימו הרבה ארגזים".
בעל התיאוריה, עזרא מרג'ני מכפר גלעדי, גדל במושב מרגליות וכנער הזיע לא מעט במטעי האפרסקים. הוא הלך לגולני כי רצה קל"ב, את כל שירותו בגדוד 13 עשה בלבנון, אבל את הבית הוא ראה רק פעם בחודש. הוא מחזור מא 82', מאגיסט בחסד על פי העדויות, חולה על ג'בלאות. המפגש איתו התקיים בבריכות הדגים של הקיבוץ, הענף שאותו אימץ מאז השתחרר. "כמו ששאפתי להיות בגולני ככה חיכיתי להיות מאגיסט. זה לא שאילצו אותי, אני ביקשתי". לתרגילים הוא יצא עם 1,500 כדור, מה שלא מנע ממנו לתת כתף מתחת לאלונקה כשבמסעות החבר'ה נשפכו מרוב מאמץ. בזה הוא לא היה שונה ממאגיסטים דגולים אחרים. כאילו לא סחב די, המאגיסט הוא זה שדוחף בעליות, וסוחב את הפצוע המונחת בגמר תרגיל.
זה באימונים. ובאשר לקרב, מגאלרי סמעאן ועד עליי מרג'ני סבב עם מאג. בהיתקלות בג'זין הוא כבר היה סמל מחלקה. המארב כולו נרדם כשמרג'ני זיהה כמה דמויות בטווח קצר, עוד רגע עולים עליו. מרג'ני עם הגלילון פתח מיד באש ולהפתעתו הוא היה היחיד שירה והרג שלושה מחבלים. הקצין התעורר, התעשת ויצא באיגוף להסתערות. המאגיסט נתקף בהלם, התחפר בתוך האדמה ולא זז. מרג'ני תפס את המאג, שלף אותו מבין ידיו וחיפה על המ"מ שהרג את המחבל הרביעי והאחרון בחוליה. "לא היה חסר הרבה שזה ייגמר בביזיון. זה היה אירוע קלאסי שבו בין הצלחה לכישלון ההבדל הוא דק. הלקח של מה שקרה למאגיסט הוא שבתרגילים אפשר להיות מצוין, אבל תחת אש זה לא מובן מאליו שהוא יתפקד היטב. ברגע האמת לא בהכרח הוא עומד בציפיות".
סיפורים על מאגיסטים שהכזיבו יש למכביר. עצם התואר מאגיסט אינו ערובה לתעוזה. כדי לזכות בתהילה יש לספק קבלות.
עקבותיה של הפאשלה המדהימה מכולן הקשורה במאג מוליכים אל סוף שנות ה-60' כשבראש מהדורות החדשות הופיעו כשגרה השמות אום שורט ואום צוץ. אחד מאותם מארבים ששכבו בבקעת הירדן, ממש על קו המים, נתקל בחוליה שבאה ממזרח. הכל פעל כשורה, כוח צה"ל הסתער כמתבקש, המאגיסט, בהתאם לתרגולת אז, לקח איתו לדרך את העוזי, כאשר את המאג, בנוסח אותם ימים, השאיר מאחור. אחד הפלשתינאים, לא ברור כיצד בדיוק, הצליח לעבור שלם בין המסתערים, הגיע למקום המרבץ שנותר ריק, חטף את המאג שנעזב וחמק בלי פגע עם שללו אל תוך החשיכה. מאז נעלמו עקבותיהם.
החממה הצפונית
לכל מאגיסט יש כתובת, אומרים. מרג'ני איבד בלבנון חבר יקר, אבי לב, שעלה על מוקש. "הוא היה מאגיסט נהדר", הוא מספיד את הקולגה מקרית שמונה. גם אם הדברים לא מעוגנים בסטטיסטיקה רשמית, קיימות ראיות לכאורה שאחוז המאגיסטים מכלל הנפגעים עולה על שיעורם בכלל אוכלוסיית הלוחמים. "למרות שזה נושא שמעדיפים לא לדבר עליו, לנו המאגיסטים היה ברור שהסיכויים שלנו לחזור לא הכי טובים. אלה עובדות שכולם ידעו אבל העדיפו לא לדבר עליהן. אתה הולך בחוד, אתה מסורבל יחסית לאחרים, לצלפים שיושבים בצד קל יותר לפגוע דווקא בך, המאגיסט או המפקד הם שתי המטרות העיקריות של האויב, פגיעה בהם משבשת מיד את כל המערך. הורדת מאגיסט, גמרת 80 אחוז מעוצמת האש של הכוח".
בקרבות החרמון באוקטובר 73' המאגיסטים אזלו בזה אחר זה. כדי לירות מבעד למחסות המאגיסט חייב להתרומם גבוה יותר מכל כלי אחר, וכך התרבו ההרוגים. כשכבש כוח הקומנדו הסורי את המוצב, הוא מצא בו בין השאר לא מעט מאגים עזובים על תחמושתם. הסורים התחכמו לצה"ל, הוציאו את הכדורים הנותבים מהשרשרות וכשגולני עלו בפעם השנייה אל ההר הם נתקלו במכת אש אדירה מסוללת המאגים השבויים. עבר זמן יקר עד שהכוח שטיפס למעלה קלט מה נוחת עליו ומהיכן. זה נשמע כמו מאג אבל לא נראה כזה, מה שהגביר עוד יותר את המבוכה.
אצבע הגליל היא חממה למאגיסטים. נדמה שעל כל מטר צומחת שם אגדה. סימו טובול מחולתה, עמי אבלס ממטולה, "אם אתה מחפש מאגיסטים גזעיים אז רק גולני, כומתות אדומות חבל על הזמן. סתם בלרינות, הם הולכים עם מאג אבל בלי כדורים כי זה כבד", עוקץ עזרא מרג'ני את הצנחנים.
על יוסף ישראלי מבית הלל, צנחן בנעוריו, מספרים כי הפיל בתעלה מיג עם מאג. הוא היה האטרקציה של גדוד 202 , רוסי שהגיע מסין. המשפחה חיה בין קירגיזים ומונגולים בצפון מערב המדינה, בקולג'ה-אורומצ'י שעל דרך המשי, אביו אהרן היה לוחם עז בצבאו המהפכני של מאו צה טונג במאבקו נגד צ'אנג קאי שק. הוא גויס בכפייה ועד שנפצע היה מפעיל מקלע מדגם "מקסים", הכלי הכי מתקדם בשעתו, אף שהיה מבוסס על קירור מים. כאשר הבן התגייס לצה"ל בשנת 69' הוא המשיך את המסורת וקיבל כמובן מאליו את המאג הנכסף.
איתו בפלוגה שירתו דליק ווליניץ והשייט יואל סלע. ישראלי נודע כבעל כושר פראי. "בגלל הטיפולים המאגיסט היה האחרון שהלך לישון", הוא מספר. "ביציאה הביתה הייתי עולה על האוטובוס ונרדם בעמידה מרוב עייפות. כשהיתה לי ברירה בין לאכול ארוחה בנחת לבין להכין את המאג, העדפתי את המאג. הפיצוי הוא שבתרגילים היתה תמורה מלאה להשקעה. למקלעונים ולאף-אנים היו המון מעצורים, רק אכזבות הם גרמו. המאג לעומתם היה לגמרי אמין, אפס תקלות. הייתי היחיד שלא הפסיק לירות".
מבחן הבגרות היה בתקופת ההתשה במוצב טמפו המנותק, ששכן בלב ביצות מלח מול פורט סעיד. הדרכים היו מטווחות, על הציר היחיד לא היה אפשר לנסוע, אספקה הגיעה אך ורק ברגל, ההפגזות היו נוראיות, "בלילה השיא חטפנו 2,000 פגזים, אם היתה הפוגה של חמש דקות בנפילות זה נחשב להפסקה ארוכה. המאג בא לידי ביטוי בשתי צורות. במארבי אש שעשינו בלילה, היינו עולים על הסוללה, יורים לצד המצרי, גולשים ומיד מסתלקים. שימוש אחר היה כאמצעי נ"מ עיקרי".
כשהיה מפקד עוצבת הגליל בא יצחק מרדכי, אז תא"ל, לביקור בבית הלל. "איפה יוסף ישראלי שהפיל מיג עם מאג", הוא התעניין לדעת. "יש מיתוס כזה", מאשר ישראלי בצניעות. "ככה אומרים עלי. הייתי לבד בעמדה בקיפוד הכי צפוני של טמפו כשפתאום הופיעו שני מיג 17 מדרום לצפון, ירו טיל על מיכלית והדליקו אותה. הם באו נמוך, אולי 50 מטר מעלי, הם גם טסו מאוד לאט, ככה שאין פה שום קונץ. באבן אפשר היה להוריד אותם. התרגולת היתה לפתוח באש צפופה לפניהם ואז לתת למטוס להיכנס לתוך המסך. זה בדיוק מה שעשיתי. מהמוצב השכן דיווחו שזיהו נותבים נכנסים לתוך המטוס, אני עצמי לא ראיתי אותו נופל, אבל ברדיו הודיעו שהיתה תקיפה ושאחד המטוסים נפגע. אני לא בטוח שממש הפלתי, זה מקרה גבולי, אבל בינתיים נוצרה כבר ההילה. החליטו בשבילי, אני מבחינתי לא שותף ליצירה של האגדה עלי".
זאת לא היתה הפעם היחידה שבה נתקל במטוסים. מעט אחרי אותו מקרה הוא נקלע לתקיפה של מיג 21. "היינו על הציר, הם באו בצלילה, כולם ברחו, נשארנו על הכביש רק אני ויניב המ"מ. הרמתי את המאג כדי לירות, אבל בגלל זווית ההגבהה השרשרת הסתבכה לי. המיגים שראו שאנחנו לא יורים ויתרו לנו והסתלקו גם הם בלי לירות".
ישראלי מגדל עכשיו פומלות, אשכוליות אדומות ופקאנים, אך את עיקר פרנסתו מוצא מהשכרת חדרי נופש. ביתו מצוי בלב הפסטורליה, ממש על שפת החצבני, לא לחינם מכונה המקום בפי הטיילים גן עדן. "אני לא מאמין שייפרדו כל כך מהר מהמאג. לכלי הזה אין תחליף ולא רק בגלל הנוסטלגיה. כבר היו בצה"ל אמצעים שהתלהבו מהם בהתחלה ואחר כך נרגעו, אני מעריך שגם פה זה יקרה".
כלי קטן ועדין
תנאי הזירה בלבנון, סלעי ענק וצמחייה עבותה, הם שעמדו ברקע ההחלטה לעזוב את המאג ולאמץ את הנגב. המאג נמצא בלתי יעיל לתנאים שהכתיב אופי המערכה. למרג'ני יש הסבר ססגוני משלו לגורמים שדחפו לדעתו להסבה. "הבעיה היא שעכשיו החיילים יותר חלשים. הדור הזה הוא לא חורני כמו פעם. זה לא שהכתפיים שלהם פחות רחבות משלי, הם פשוט מפונקים מאיתנו". במקום בשר אוכלים קרואסונים, תורם פרשן גלילי אחר זווית מפתיעה משלו.
הפרידה מהמאג היתה בלתי נמנעת. בגלל הכובד ותנאי השטח הקשים המאגיסט לא לגמרי מרוכז בהליכה, עסוק יותר מדי במשקל, ובמקרה של היתקלות התגובה מתמהמהת. את מקומו של המאג בחוד ירשו כפתרון ביניים, ה-RPD
מתוצרת ברית המועצות והמינימי מבית FN בלגיה. יתרונם שהיו קלים ממנו. המאג, שבהדרגה נסוג מהחוד לאחור, איבד ממעמדו ככינור ראשון בבט"ש. מה שהיה נכון לצה"ל של 1967, המועד בו נראו בשטח טיפין טיפין המאגים הראשונים, כבר לא תופס בהווה. רשמית נכנס המאג לשירות בשנת 69'.
משה קליסקי הוא האחראי מטעם היצרן, תע"ש, על הטמעת הנגב בצה"ל. כבעל עניין הוא נשמע נלהב בדיווחיו על קבלת הפנים שזכה לה המקלע החדש ביחידות. האב-טיפוס יצא לאור כבר בשנת 88'. צה"ל, שדרש אין סוף מקצי שיפורים לכלי, העביר את ההצעה שבעה מדורי גיהנום, ההתמודדות בין הנגב למינימי היתה צמודה וההכרעה התעכבה עד קו הסיום ממש. לנגב היו במשך הפיתוח עליות ומורדות, יש אפילו רמזים כי ההחלטה שנפלה לבסוף לא היתה עניינית לגמרי, והושפעה מרצון להגן על תוצרת הארץ. במפקדת קצין חימוש ראשי הודפים את הטענות ומצביעים על דוחות משווים המאשרים את העדיפות הבולטת של הנגב על המינימי.
היחידה שהשיקה את המקלע החדש היתה סיירת אגוז, שקיבלה 16 כלים מעודפיה של עיסקה בין תע"ש לצבא אסטוניה. גירסה עדכנית ומשופרת נכנסה עתה לשירות בכל המערך של החי"ר. צה"ל הזמין 2,000 ובינתיים כבר סופקו 922, במחיר 8,000 דולר למקלע. נציג הקצח"ר מדווח על שביעות רצון. "בשלבים הראשונים היו הסתייגויות מהנגב בגלל שמועות שהתפשטו בצה"ל על הרבה בעיות שהתגלו בו בתקופת הפיתוח. נוצרה אפילו סטיגמה נגדו. התחלנו את ההסבה בפלס"ר צנחנים ושם היה הכי קשה לשכנע, כיוון שהם בהחלט היו מרוצים מהמינימי. אחרי שהם ירו במטווח הם כבר נפתחו וההתנגדות נשברה. מכאן והלאה חיכו לנו בזרועות פתוחות".
לעומת הקליבר של המאג, 7.62 מ"מ, הקליבר של הנגב הוא 5.56 מ"מ, מה שמביא להאחדה של כל סוגי התחמושת בחי"ר. לנגב יש בנצרה מצב של ירי "בודדת,
למטרות צליפה, אפשר לירות בו גם מחסניות רגילות של 16-M במקרה שמתגלה תקלה בשרשרת.
לאלירן מדרר מהצנחנים, שחווה קו ראשון בלבנון בלי המאג, יש רק שבחים על הנגב. "למאגיסט אין מה לעשות בהרים האלה בין הסלעים. פעם כשהיינו מטפסים עדיף היה להשאיר אותו למטה למרגלות הגבעה עם ספר תנ"ך, שיתפלל עלינו, מעבר לזה לא היתה בו הרבה תועלת במקרה של היתקלות מטווח קצר. למאג אין תגובה מהירה. הנגב לעומתו הוא קטן, קומפקטי, נוח, אתה תופס אותו ביד אחת, פותח זוויות, מתגלגל, בסוג כזה של תוואי שטח הרריים הוא הרבה יותר שימושי. רק מה, מרוב שהוא עדין, כשחוזרים מפעילות אי אפשר לזרוק אותו מעליך כמו שעשינו עם המאג, שהוא הרבה יותר מסיווי".
המסע אחרון עם המאג של סמל נתנאל מלר מהמסייעת של גדוד הצנחנים אפעה זכור לו כאירוע חגיגי. מלר מסכים עם מדרר, גם לדעתו הנגב עדיף, מניסיונו הוא גם יותר בטיחותי, אבל, הוא חש חובה לציין, משהו בסיסי שברוח הדברים הלך כאן לאיבוד. "כשאתה יורה במאג אתה הרבה יותר נהנה מאשר ירי בנגב, זה עניין של תחושה. בנגב העוצמה היא לא אותה עוצמה, אתה כמעט לא מרים אבק, הנתונים על הנייר אמנם דומים, אבל בשטח חסר האפקט המאיים".
"גם אם יוכיחו לי שהביצועים של הנגב זהים למאג", מתעקש אבינועם צדוק מסיירת גולני, "את האפקט שהיה למאג לא יקחו ממנו אף פעם. לא סתם הוא נשאר בצה"ל עוד מששת הימים. לוחם שיהיה נגביסט, בחיים לא יקבל את אותה תהילה שחולקים למאגיסט. המאגיסט היה אלוהים. הנגב יהיה עוד כלי במחלקה, כמו הררנ"ט, כמו המרגמה, בלי שום ייחוד משלו. הקטע הזה הלך לאיבוד וחבל". למאג שהיה כלי מוביל נותרו עכשיו רק משימות ברתק הגדודי.
גיוס נובמבר 96' של הצנחנים וגבעתי היו המחזורים הראשונים שנולדו ישר אל תוך הנגב. זה דור שלא ידע את המאג. המפקדים, לעומת זאת, בשלב הקליטה היו טועים מדי פעם בלשונם. "תביא את המאג", הם היו קוראים ומתכוונים לנגב.
"לנגב", אומר גדעון איתמר, מ"פ מגדוד פתן, "ברור שאין ההילה של המאג, אבל לנו כמפקדים הוא פתח אפשרויות תמרון שלא היו לנו קודם. אנחנו לא זקוקים יותר לגורילות דווקא כדי לסחוב את המקלע, מעכשיו אפשר ללכת גם על אנשים חושבים, איכותיים, כאלה שהמעלות שלהם לא נגמרות בזה שהם סבלים מעולים".
"כלי כלי", מעידים הנגביסטים הטריים מגדוד הצנחנים פתן, ברק ניסגודה מחולון ושלומי גולובאייב המכונה וייטקונג. הם את המאג לא חוו ולפיכך הם חפים מסנטימנטים. מורשתו ההיסטורית העשירה לא עושה עליהם כל רושם. "זה יורה אחול שרמוטה", הם נדלקו על הנגב כבר ממבט ראשון. "אז מה אם זה לא מאג. הנגבים נוצצים, יפים, עוד לא שחוקים, הרגע הם יצאו מפס הייצור וכל זה ממכר לאללה".

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 07-02-2016 בשעה 11:36.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 16:49

הדף נוצר ב 0.46 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2021 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר