שלום, אני חדשה בפורום, בת 14 עוד מעט ואוהבת מאד לכתוב
לא אכביר במילים- הנה קטע שכתבתי:

זה לא שהיא לא רצתה, היא לא יכלה.
שניהם בהו זה בפרצופה של זו למשך שעות.
פשוט ישבו שם,
ניזונים מהשתיקה.
דוק של לחלוחית כיסה אותה.
זה שלא שהיא לא רצתה, היא לא יכלה.
אצבע נעלמת החזירה למקום שערה סוררת שנחה בשלווה על מצחה.
היא לא יכלה להביט אל תוך עיניו, הן היו כחולות מדי.
כחולות כמו ים מטלטל ספינה לכאן ולכאן,
כחולות כשמיים המשתקפים על הים.
היא כמו ים, חסרת יציבות, חסרת צבע- השמיים הכחולים הם אלו שנותנים לה צבע ועומק.
היא לא יכלה להביט אל תוך עיניו הכחולות.
הביטה בשפתיים הסדוקות מעט, ננשכות פה ושם נשיכות חינניות על ידיו, היא הביטה בלחיים המחוספסות, אדומות מהקור,היא לא יכולה להביט אל תוך עיניו,
אל תוך העומק המפחיד,
אל תוך הרוך,
אל תוך היציבות.
היא רצתה, רצתה כל כך להביט ולדעת שתכול עיניו לא כחול מדי- אבל היא לא יכלה...
עמוק מדי,
כחול מדי.
זה לא שהיא לא רצתה-
היא לא יכלה-
להתאהב.


אשמח לביקורת בונה.

ברוכה הבאה לפורום!

אז ככה...

לא אהבתי את היצירה בעיקר בגלל החזרות. 4 פעמים את חוזרת על "זה לא שהיא לא רצתה, היא לא יכלה" ולדעתי זה לא טוב. כמו שנאמר פעם - אפשר לומר הרבה יותר בפחות. יש תחושה שרצית "למלא" קצת את היצירה והחזרה הזו גורעת.

שוב - החזרה על הכחול. יותר מדי לטעמי.

רציתי להראות לך יצירה של מישהי פה בשם יונית, יצירה שמתארת לילה לבן (יונית - אשמח אם תעלי אותה לפה) שהיא כ"כ קצרה, אבל יש בה עולם ומלואו. יצירה גאונית.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי G_W למשך שעות.

זה צריך להיות במשך ולא למשך.

-------------------------------------------

זהו בערך מה שיש לי לומר, ושוב - ברוכה הבאה! ותמשיכי לשתף.

אני אישית מעריצה את יונית
אני חושבת שאתה צודק בנקודה של המשפט שחוזר על עצמו, אבל כל העניין בשיר זה הכחול.
בכל מקרה,תודה על ההארות..


עריכה: שיפצתי אותו קצת- ככה יותר טוב?

זה לא שהיא לא רצתה, היא לא יכלה.
שניהם בהו זה בפרצופה של זו במשך שעות.
פשוט ישבו שם,
ניזונים מהשתיקה.
דוק של לחלוחית כיסה אותה.
אצבע נעלמת החזירה למקום שערה סוררת שנחה בשלווה על מצחה.
היא לא יכלה להביט אל תוך עיניו, הן היו כחולות מדי.
כחולות כמו ים מטלטל ספינה לכאן ולכאן, כשמיים המשתקפים על הים.
היא כמו מים, חסרת יציבות, חסרת צבע- השמיים הכחולים הם אלו שנותנים לה צבע ועומק.
היא לא יכלה להביט אל תוך עיניו.
הביטה בשפתיים הסדוקות מעט, ננשכות פה ושם נשיכות חינניות על ידיו, היא הביטה בלחיים המחוספסות, אדומות מהקור,היא לא יכולה להביט אל תוך עיניו,
אל תוך העומק המפחיד,
אל תוך הרוך,
אלתוך היציבות.
היא רצתה, רצתה כל כך להביט ולדעת שתכול עיניו לא כחול מדי- אבל היא לא יכלה...
עמוק מדי,
כחול מדי.
זה לא שהיא לא רצתה-
היא לא יכלה-
להתאהב.

טוב שציינת את גילך, כי זה פקטור חשוב כשהולכים לנתח יצירה.
אני חושבת שהכתיבה היא יפה. מצא חן בעיניי השילוב של שיר בסיפור, שמתאים לנושא, ואפילו ריגש אותי.
תמשיכי לכתוב ואל תפסיקי לעולם. כי אם זה מצוי בך, ונראה שכן, אז זהו צורך לעולמי עד.
בהצלחה ובברכה

באמת

האמת?
אני דווקא דיי אהבתי את הניסוח הראשון. לא את השני..

כן, פקטור הגיל באמת די חשוב ותופס כאן אבל אהבתי בכל זאת...

אז ברוכה הבאה ועבודה פורייה ומתגמלת

אשאיר את המקור...
ותודה על קבלת הפנים

שלום לך,
וברוכה הבאה !!!


רואים דרך סגנון הכתיבה, ייחודיות. והתחברתי לקודמי שכתב על כישרון.
ואני חושבת שעם הזמן, ועם החוויות של החיים את תפתחי, תגדלי, ותתעצמי - וכך גם הכתיבה שלך.

אהבתי במיוחד איך שחיברת את הסוף.
המטאפורות מקשטות יפה את הרעיון.

המשיכי לשתף !

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אני אנצל את זה שיש אשכול שלי ואשתף את הפורום בעוד שיר-הנה:



כאב הבא מן הלב,
מטפס במעלה הצוואר,
משאיר את הגרון נפוח וצורב.
עובר דרך השפתיים,
הנרטטות למגעו,
נלחמות ללא הצלחה
והוא ממשיך במסעו.
הנחיריים מתרחבים ונלחמים,
שלא תיוותר עוד צלקת בֶשביל הפנים.
הוא מגיע לעיניים ומטפס בפראות,
ובאופן בלתי נמנע, מגיחה הרטיבות.
הכאב מותך לכדי מים, והמרירות היא למלח.
השפתיים עודנן נרעדות והגרון עוד נפוח.
וכעת הסתיים המסע, לבטח,
אך הלב עוד מדמם ופתוח.
והדליחות הלחה מן העין משתחררת,
במורד הלחי הסמוקה היא זורמת.
פוגעת בשפתיים, מתיזה מליחות,
והלשון טועמת את אותה העכירות.
לא נפרץ פה סכר, ולא מעיין.
רק דמעה, בודדה, של כאב עקשן.