האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

הלאומיות הגרמנית התפתחה לפני מדינת הלאום הגרמנית ושזו הוקמה, אוסטריה מכל מני סיבות נשארה מחוץ לרייך הגרמני. אחרי מלחמת העולם הראשונה נחתם הסכם איחוד בין הממשלות הרפובליקיות של אוסטריה וגרמניה אולם בלחץ המדינות המנצחות האיחוד סוכל וכל איחוד עתידי נאסר בהסכם סן ז'רמן.

הראשונים שהעלו את הרעיון שאוסטריה היא לאום עצמי מהלאום הגרמני היו הפשיסטים האוסטרים ששלטו באוסטריה בין השנים 1933-38, אולם רעיונותיהם לא זכו לפופולריות וכשהיטלר סיפח את אוסטריה לרייך הגרמני הוא זכה לתמיכה גורפת במהלך.

אחרי מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית קוממו מחדש את הרפובליקה האוסטרית כמדינה ניטראלית והרעיון שאוסטריה היא לאום נפרד לחלוטין מן הלאום הגרמני צבר פופולריות גדולה ונהיה מקובל בהיסטוריוגרפיה האוסטרית עד כדי תיאור שלטון גרמניה הנאצית כ"כיבוש".

מדינות היא שרירותית לחלוטין .

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

וזה בהחלט היה נכון בעבר, אין ספק שמבחינה תרבותית האוסטרים קשורים קשר קרוב לגרמנים (במיוחד לבווארים) אולם התפתחות לאומית היא לא משהו כקורה בין לילה ולמרות הדמיון הרב בין שתי התרבויות העובדה שהיום להיסטוריה יש זהות לאומית מוצקת מגדירה את יחסיהם עם הגרמנית כתרבות אחות או כשני העמים החולקים תרבות משותפת (כמו לדוגמא העמים האנגלו-סכסים).

הם הצליחו לשכנע את העולם שבטהובן אוסטרי והיטלר גרמני.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

רק היום ראיתי את האשכול הזה. בהתייחסות למצב כיום הרי שמאז 1945 מדובר בשני עמים שונים לגמרי.

הדבר משתקף בייחוד בתרבות הפופולרית הגרמנית. הגרמנים רואים באוסטרים את הכבשה השחורה של העמים דוברי הגרמנית ומרבים ללעוג להם.
דוגמה לבדיחה אנטי-אוסטרית: "בלונדינית מהגרת מגרמניה לאוסטריה. איזו תופעה זהה מתרחשת בשתי המדינות? ממוצא ה-IQ עולה".
גם ההבדל בשפה תורם לחוסר החיבה של הגרמנים. כידוע, לאוסטרים דיאלקט יחודי, אשר דומה לדיאלקט הבווארי, אבל שונה מהגרמנית הסטנדרטית ומהדיאלקטים של שאר חלקי גרמניה. בשעה שהבווארים עוד איכשהו מוכנים לקבל את השכנים ממזרח, בגלל הדמיון בין הגרמנית האוסטרית לבווארית שאר הגרמנים נוטים להשליך על האוסטרים את כל הדעות השליליות שיש להם על הבווארים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Fox450 "בלונדינית מהגרת מגרמניה לאוסטריה. איזו תופעה זהה מתרחשת בשתי המדינות? ממוצא ה-IQ עולה".

גזע האדונים הארי מספר בדיחות על בלונדינים? אני מכיר לפחות אוסטרי אחד שהיה טורף איזה שטיח מרוב עצבים

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

אלא כיחסים שגרתיים בין מדינה לאומית גדולה ומורכבת, ובין שכנתה - לרוב "לשעבר פרובינציה שלה" - החולקת עמה לשון ותרבות קרובה עד זהה. הבדיחות (הקו המנחה בהן), הדעות בהקשר לתרבות והשוני התרבותי, ועוד ניואנסים רבים אחרים, קיימים באופן זהה בין צרפת לבלגיה, ארגנטינה ואורוגוואי ואני מאמין שבין עוד כמה מדינות שאני לא מכיר. הגישה לפיה השכן הקטן יותר (ולרוב גם זה שנראה נחמד יותר, יעיל יותר ומקובל יותר) הוא "מרובע", "סתום" ומנוון, קיימת גם בשני צמדי המדינות הנ"ל.

אגב: בדרום אמריקה זוכה ארגנטינה למעמד בתרבות הפופולרית דומה משהו לזה של גרמניה באירופה של היום: כבדהו וחשדהו. בדיחה נפוצה מאוד אומרת כי "ארגנטינה הייתה יכולה להיות גן העדן המושלם אילו רק לא היו בה ארגנטינאים".

.

רגע אחד, כל זה עוד לפני שנכנסנו ליריבויות הפנים גרמניות. מנסיון אישי אני יכול לספר שלא רצוי לומר שלום בבווארית/אוסטרית כשנמצאים בברלין ושלא רצוי להריע לביירן מינכן כרואים משחק מחוץ לבוואריה. התגובות מצד הסובבים עשויות להיות קשות.
כמובן שכל זה נובע מן המבנה המדיני והטרום מדיני ההיסטורי של גרמניה. למשל המילה הפרוסית למקק במאות ה-18-19 היתה "שוואבי". באופן כללי הפרוסים לא אהבו אף אחד, ואף אחד לא אהב את הפרוסים.
עד כמה שידוע לי האיבה הכללית לאוסטריה היא התפתחות מאוחרת יחסית, אבל אם מתאמצים ניתן למצוא את מקורותיה בזרמי התנועה הלאומית הגרמנית של המאה ה-19, אשר דגלו ב"פתרון הקטן" - כלומר מדינה גרמנית ללא אוסטריה.

ככה כונה היטלר כמה פעמים בידי גנרלים שלו, כאשר היו מאוד מתוסכלים ממנו. הגישה, ההתנהגות והמבטא שלו, נחשבו כאוסטריים-מזעזעים מצד אחד, אולם גם רכים, גנטלמניים ואפילו "רומנטיים"! מצד שני.

"אנשי החצר" של היטלר - שהיו בהם לא מעט בווארים ואוסטרים - כאשר (גם בזמן המלחמה וגם אחריה) העידו עליהם אנשי חצר אחרים שרצו להציג אותם באור לא חיובי, תוארו לא פעם לגנאי בסמיכות לציון חבל המוצא שלהם. אריך קמפקה, הנהג של היטלר ואחד העדים לשריפת גופתו, מתואר (גם אצל אנגלו סאכסיים שראיינו אותו!) כ"בווארי גס רוח, עילג וסתום". הרמן פיגליין, נציגו של הימלר ברייכקאנצריה, מי שהיה נשוי לאחותה של אווה בראון ונחשב לאופורטוניסט מושבע (וגם זכה להיות מוצא להורג לכאורה על עריקה מהבונקר בימי המלחמה האחרונים), מכונה "אדם גס רוח לחלוטין, אנאלפבת ובעל מבטע מינכנאי מזעזע". אווה בראון היא "נערה מינכנאית פשוטה" (=סתומה)... אני מכיר עוד המוני דוגמאות - כולן מפי נאצים שבאו מחבלי גרמניה הצפוניים יותר ואשר נטרו טינה לאוסטרים והבווארים... לדעתי חלק מהטינה הזאת היא בכך שנראה היה להם שבסיבוכים שבהם הושקעה גרמניה, היה חלק גדול לאוסטרים ובווארים (ביחס לאחוז שלהם באוכלוסיה) בעוד שדווקא שני החבלים האלה סבלו הכי פחות מנוראות המלחמה והכיבוש שאחריה (נפלו בעיקר לידי האמריקאים (מזרח אוסטריה לידי הרוסים, אבל הם נהגו באוסטרים - משום מה - יחסית בכבוד...) ועוד הפכו (בוואריה) למרכז מנהלתי אמריקאי על כל "תרבות הפראוליין" הידועה לשימצה.

באחד הספרים הפופולריים (אני חושב שאצל ביוור) מצטטים את היינץ גודריאן בימי המלחמה האחרונים כשהוא משוכנע שהאדישות של היטלר וכמה מקציניו לאסון העובר על מזרח הרייך ופרוסיה (מולדתו ומקום מגוריו של גודריאן) מקורה בכך שחבלי מולדתם כלל לא היו בסכנה.

.

מעניין שגם שירר, אחד הכותבים המצליחים ביותר על הרייך השלישי, הרבה להשתמש בסמיכות המציינת את מוצאם של אישים רבים ברייך השלישי. רצוי רק לציין שבחלק מהמקרים אותן סמיכויות יצרו רושם שגוי על האדם. הדוגמה הקלאסית הוא זאפ דיטריך (זאפ=יוזף בבווארית), אשר תואר תמיד כאחד האנשים הברוטאליים ביותר ברייך השלישי תוך ציון אופיו הבווארי. מחקר מודרני הראה שרוב הסיפורים עליו היו אגדות ושהוא היה בעל אופי נוח ואהוב מאוד על חייליו. כמו כן, לקראת סוף המלחמה הוא היה אחד הגנרלים הבודדים שקראו תיגר על מנהיגותו הצבאית של היטלר.
מסיבות שונות אני מתעניין מאוד בשוואביה, ונתקלתי כבר מספר פעמים בביוגרפיות של אישים שונים שנולדו שם (בייחוד מילך, היינקל ורומל), בהן הועלתה ההשארה שמוצאם מחבל ארץ פרימיטיבי דחף אותם להישגים גדולים.

(למרות שחייבים לסייג את ההצהרה בכך שלא זאת בלבד שהוא "שירת" בגרמניה הנאצית שנים, אלא שהוא היה בן לדור של עיתונאים שלא היו דומים לאלה של ימינו). הספר של שירר סובל מאותה בעיה של הסרט "רשימת שינדלר" - מצד אחד הוא מציג את האירועים באור נכון ומפורט ובו בזמן בשפה קולחת, קריאה והכי חשוב: בשפות רבות. מצד שני הוא נתפס כמין תנ"ך של הרייך השלישי (למרות שגם הביוגרפיה הדו כרכית של קרשאו והספרים של ביוור לקחו ממנו נתח: האחרונים גם סובלים מאותה בעיה של שירר להלן) ורבים וטובים (ובעיקר דורות של עיתונאים, פוליטיקאים והיסטוריונים בכריכה רכה (כמו מיכאל סגור בכל נושא מעבר לתחום התמחותו האקדמי המוצהר) "נפלו" בה: הוא מציג את האירועים באור שהוא רוצה, מבליט אירועים מסויימים ומסתיר אחרים - הכל בהתאם להשקפתו, רוח הזמן, מה שרצה המו"ל או פשוט מה שהוא יודע!

את קרבות נורמנדי או הקרב על הבליטה: שניהם זניחים מבחינה צבאית ברמה הגבוהה - הוא מתאר בפירוט. למבצעים הסובייטים האדירים כמו בגרטיון או "ויסלה-אודר" הוא מתאר בשורה קצרה, משהו בסגנון "אופנסיבות הקיץ של הרוסים דחקו את הוורמאכט אחורה".... בקיצור: הוא מציג לפעמים תמונה לא נכונה של האירועים כפי שהם נתפסים אצל הקורא.

בכל מקרה, חזרה לעניין (אני מעריך שהרוב כאן העמיק מעבר לשירר את ביוור): שירר סולד מהנאצים ובו זמנית נגוע בתאוריה הרומנטית הרואה בקושרי יולי גיבורי על ואנשי תרבות. הניתוחים שלו בהתאם...

מה חשבו על ספ דיטריך, ניתן לדעת כבר מההספדים ומידת ההשתתפות בלוויתו. בכל מקרה מכיוון שהאיש היה גנרל בוואפן SS, ועוד אחד שלא צמח מתוך הצבא הסדיר, חרצו את גורלו בעיני הקוראים.

.

הבעיה עם זאפ דיטריך היתה חברותו המאוד מוקדמת במפלגה וב-SS, אופיו הבווארי ההמוני וכן היכרותו הקרובה עם היטלר בשנים אלה. כמו כן, לא שכחו לו את חלקו ב"ליל הסכינים הארוכות". לכך נוספו מאוחר יותר איכויותיו הבינוניות ומטה כמפקד מסגרות גדולות (אך לא כמנהיג לוחמים).

לגבי שירר, למרות שהוא כבר מזמן לא עדכני, ספרו עדיין מהווה קריאה בסיסית מצויינת. בל נשכח שמקורותיו העיקריים היו מסמכי נירנברג, אשר עדיין מהווים אוצר בלום של מידע. את קרשו לא הייתי שם בקטגוריה שלו ושל ביוור. הבעיה העיקרית עם ביוור הוא סגנון מעט מנופח וכמוכן התרגום המזעזע של ספריו לעברית.
המלחמה במזרח זכתה למרבה האירוניה למלוא ההכרה רק בגרמניה. הכתיבה ההיסטורית של המערכה בברה"מ היתה מלאה במלל אידיאולוגי וכללה שימוש במתודולוגיות עלובות ולכן לא נחשבה. במערב לא ראו צורך להבליט את חלקם של הסובייטים.
לגרמנים לעומת זאת היה חשוב להדגיש מי הביס אותם באמת ובכך לחזק את מעמדם במערב בתקופת המלחמה הקרה. עוד לפני תום המלחמה הקרה צצה ה"המאפיה השמאלנית" במשרד לחקר היסטוריה צבאית והחלה לכתוב בצורה מדעית ומודרנית את תולדות המלחמה במזרח.
בהרצאות שאני מעביר מדי פעם על הנושא אני מדגיש תמיד שלדעתי הגרמנים הפסידו את המלחמה בחורף 1941/42 - דעה המשתקפת בחלק גדול מהמחקרים הגרמניים העדכניים.
עד כאן. סטינו כבר מספיק מנושא האשכול...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי g.l.s.h אגב: בדרום אמריקה זוכה ארגנטינה למעמד בתרבות הפופולרית דומה משהו לזה של גרמניה באירופה של היום: כבדהו וחשדהו. בדיחה נפוצה מאוד אומרת כי "ארגנטינה הייתה יכולה להיות גן העדן המושלם אילו רק לא היו בה ארגנטינאים".

אני, כמובן, התבדחתי.
לגבי ארגנטינה, מנסיוני הדל אני יכול להבין איך הגיעו למשפט הזה (שנאמר גם בהקשר של צרפת, אגב).
שבת שלום!

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il