אומרים שרק מי שחווה על בשרו את הגהנום יוכל לנסות ולהבין אותו, ואת הגהנום שלי הבאתי על עצמי במו ידיי.

אתחיל מההתחלה.

אני בן 22 וחצי, מאזור המרכז, גולש די ותיק בפורום, ואת הסיפור הזה עליי אף אחד לא שמע או יודע במלואו.

מאז כיתה א' רציתי להיות כמו כל אחד מהילדים... ילד שיש לו חברים. הבעיה היתה נעוצה בכך שלא הייתי כזה, אתם מבינים לא הייתי כמו כולם. נולדתי בברה"מ לשעבר ועליתי לארץ בגיל 4, ובנוסף לכך הייתי גם מעט שמנמן. כמו שאתם יודעים לילדים קטנים יש נטייה להיות מרושעים ולרדת על החסרונות שלך... ולכן מיותר לציין שלא היו לי כמעט חברים באותו זמן.

בלי ברירה נאלצתי להסגר בפני אחרים, "לעטוף" את עצמי בעור של פיל ולהציג את עצמי כלפי חוץ במסכה של שקרים.

ככה זה נמשך לאורך כל היסודי והמשיך עד לתיכון. נהייתי שקרן מדופלם... אפילו אני בקושי הצלחתי להבדיל בעצמי בין השקר והאמת והתחלתי להאמין בעצמי לשקרים שלי. יש לי עדיין חברים טובים מהתיכון אבל הם לא מכירים אותי עד הסוף... הם חושבים שהם כן, אבל הם לא... וזה בגלל השקרים שלי.

התגייסתי לצה"ל ב- 2003. אימי, שהייתה הבן אדם הכי קרוב אליי, חלתה במחלה ממארת בערך באותו זמן שאני התגייסתי. לא ידעתי דבר על המחלה שלה עד שחזרתי פעם אחת לשבת הביתה מהטירונות וראיתי בטעות מסמכים רפואים שלה על השולחן. וככה נודע לי שאמא שלי, הבן אדם היחידי שאני סומך עליו במאת האחוזים, חולה בסרטן גרורתי, מצב שממנו אין חזרה.

אני עדיין לא מצליח לקלוט למה, אם זה הערך השחוק בעייני רבים שנקרא ציונות, או הצורך באדרנלין, או סתם טירוף מוחלט, אבל התנדבתי והתעקשתי לקבל כל משימה מסוכנת שהוטלה על הצוות שלי למרות שיכולתי והמפקדים לחצו עליי לקבל ת"ש 5 ולעבור לתקן עציץ במקום קרוב לבית והרבה פחות מסוכן. בעקבות אחת המשימות האלה נפצעתי בתאונה מבצעית.

הייתי מרותק במשך חודשיים לכסא גלגלים, הרופאים אומרים שרק בנס חזרתי לעמוד על הרגלים. בתקופת השיקום פגשתי בחר"פ בצריפין את הבחורה הראשונה שבאמת אהבתי. אני מאמין שרק בזכותה הצלחתי לעבור את השיקום. אבל עדיין גם לה שיקרתי בהרבה מאוד דברים.

אחרי פציעה כמו שלי, אדם שפוי היה משתחרר בו במקום, אבל אני התעקשתי לחזור ליחידה... קרעתי את עצמי בפיזיותרפיה רק כדי להוכיח לרופאים ובעיקר לעצמי שאני כשיר. ובסופו של דבר אחרי 4 חודשים מאז הפציעה חזרתי ליחידה שלי.

רצה האלוהים והגורל ואני והחברה הזאת נפרדנו. אחרי זה יצאתי אם עוד כמה בנות, לפעמים אפילו לתקופה של כמה חודשים טובים, אבל זה לא היה זה...

לפני שנה ומשהו פגשתי בחורה מדהימה שחשבתי שהיא מושלמת. זו היתה הפעם השניה שהתאהבתי ככה במישהי – עם הפרפרים בבטן והכל. הייתי מוכן לתת בשבילה את הכל. היינו חברים חצי שנה ואז נחת עליי הבום הגדול... תפסתי אותה בוגדת בי...

כמה ימים לאחר מכן נחטפו שני חיילי צה"ל בגבול הצפון, ובעקבות זאת מלחמת לבנון השניה שבה היחידה שלי לקחה חלק פעיל. המפקד שלי לא חייב אותי לעלות ללבנון, בגלל המצב הרפואי של אמא שלי, אבל אני כמו אידיוט התנדבתי בכל זאת. ההורים שלי לא ידעו שאני יוצא לשם. אמרתי להם שאני נמצא באימון בצאלים כדי לא להדאיג אותם, אבל איפשהו אמא שלי ידעה שאני נמצא בפנים. אבא שלי סיפר לי בדיעבד שהיא לא ישנה בלילות, עמדה ליד החלון, הסתכלה החוצה וחיכתה לקצין העיר.

במהלך המלחמה נהרג מול העיניים שלי בחור מהיחידה שלי מפגיעת טיל נ"ט. ראיתי כבר מוות בעבר אבל לא כזה... ברשותכם אני אמנע בלתאר את המראה.

אחרי המלחמה יצאתי לחופשת שחרור. אבל בזמן החופשה, בגלל הלחץ שאני בטיפשותי גרמתי לה, התחיל המצב הרפואי של אמא שלי להדרדר בצורה דרסטית. חופשת שחרור כבר לא הייתה לי... הייתי ליד המיטה שלה בבית חולים.

שבועיים אחרי שהשתחררתי אמא שלי נפטרה. באותו רגע איבדתי את האדם שהייתי יכול לשתף אותו בהכל והיחיד על פני האדמה שיכול היה להבין אותי.

וככה מיד אחרי הצבא איבדתי את כל מה שהחזיק אותי על האדמה הזאת.

אם הייתי אדם סגור לפני זה, נהייתי מאז הבגידה של הבחורה הזאת, מלחמת לבנון והמוות שלי אמא שלי לאדם חסר רגשות באמת... נהייתי פשוט אדיש להכל. מצב שבו גם אם אני אשמע, אראה או ארגיש את הטרגדיה הכי גדולה או לחלופין את ההנאה הכי גדולה בעולם, ולא יהיה אכפת לי מזה בכלל! ובנוסף כ"צ'ופר" קיבלתי גם סיוטים שחוזרים מדי לילה על מה שקרה בלבנון.

חודשיים אחרי השחרור נרשמתי לקורס פסיכומטרי. בקורס פגשתי מישהי והתחלתי לצאת איתה. אנחנו יוצאים כבר ארבעה חודשים אבל מאז הסיפור הזה אני כבר לא אותו אדם. אני נהייתי אדיש להכל. ושלא תבינו אותי לא נכון הבחורה הזאת היא באמת מלאך, והייתי מאוד רוצה לאהוב אותה, אבל לא מצליח. אתם מבינים אני שוכב עם הבחורה ואומר לה שאני אוהב אותה... כשבעצם עמוק בפנים אני לא מרגיש כלפיה כלום. לא אהבה, לא חיבה, לא שנאה... כלום.

והיא רואה אותי בלילות מתעורר בזעה קרה מהסיוטים. היא רואה שמשהו מאוד לא בסדר איתי.

אתם מבינים היא שאלה אותי אתמול בלילה מה עובר עליי, ואני אמרתי לה זה שום דבר... הכל בסדר... כשבעצם הכל רחוק מלהיות בסדר.

אני לא יכול לחיות יותר ככה בלי לספר... אני לא יכול לשקר לה יותר... אני לא יכול להמשיך לשקר לעצמי יותר...

תודה על ההקשבה ומצטער על האורך אבל באמת הייתי חייב לפרוק את זה.

שלכם,
whiterider

מה שעברת זה באמת גיהינום.
אני אנסה לעזור במה שאני חושבת, ואני מבקשת סליחה מראש אם אפגע בך. אלו נקודות מאוד רגישות, ואין יל דרך לדעת אם אני דורכת על אחת מהן.

יש לך התמחות מאז גיל 4 בהגנה עצמית ע"י שקרים, כדי שלא תחווה את הנידוי החברתי. אח"כ הגיעה כהות הרגשות כדי לא לחוות את הפגיעות הנוראיות של הבגידה המוות - גם של האמא, גם של החברים, הזוועות הנוראות שראית. אין אדם שפוי שהיה יכול הישאר שפוי אחרי כל הדברים שראית וחווית, וכדי לשרוד ולהציל את עצמך את חייב לשקר ולא להרגיש כלום. אנא, כבד את עצמך על כך, על היכולת שלך להציל את עצמך ואת שפיות דעתך.

אתה מרגיש שאתה חייב לפרוק ואתה לא יכול להמשיך לשקר.
אם היית רוצה לספר לחברה שלך אני הייתי חושבת שכדאי לעשות את זה בצורה של "לחבר שלי מהיחידה (אני לא רוצה לחשוף את שמו) יש חברה והוא לא מרגיש כלפיה וכו' וכו'" מה היא היתה מייעצת לאותו חבר לעשות?
בצורה כזו גם התחלת לספר ולפרוק, וגם זה לא אתה, וגם תוכל לקבל את ההבנה שלה, ולא את הכעס שלה. אתה במצב מאוד מוגן בצורה כזו.

אמא שלך היתה האדם היחיד שסיפרת לו את האמת. אני לא יודעת אם אתה מדבר איתה לפעמים אחרי שמתה. זה מאוד עוזר. לא חייבים ללכת לקבר כדי לדבר. אפשר להיות בחדר לבד ולהתחיל לדבר בקול, כאילו היא היתה שם. אני לא יודעת אם אתה מאמין בהישארות הנשמה אחרי המוות, אבל גם אם לא - זה מאוד יעזור לך.

אם תרצה אנשים אחרים לפרוק את האמת שלך בלי שאף אחד יידע מי אתה - תוכל לכתוב את כל החוויות האלה ביומן אישי, או לכתוב את כל החוויות בפורומים אחרים. יש פורום בנענע שאני ממליצה לעשות את זה דרכו והוא: "מכתב שלא נשלח".

אני מאוד מבקשת סליחה אם פגעתי בך כהוא זה. המטרה שלי שאתה תתחיל לדבר ולספר את האמת שלך בפני עצמך, כדי שתוכל לפרוק. לשם כך אתה זקוק למרחבים מוגנים "ביטחונית". מוגנים מאוד מאוד. אבל אסור שתאבד את האינטרקציה עם אנשים כשאתה פורק. לא טוב לבד. זה מסוכן. אנשים יחזירו אותך אל הקרקע. לכן השתדלתי לחשוב על מרחבים הכי מוגנים שעלו בדעתי. לדבר עם אדם זה לא תמיד עוזר, כי תמיד שמים מסיכה. זה ממש אוטומטי. לא ניראה לי שתיפתח לגמרי בפני אדם, וגם לא בפני פסיכולוג.

לגבי הסיוטים אני לא יודעת איך לעזור. יש לי רעיון, אבל אני מפחדת לומר אותו, כי מדובר בנושאים כל כך רגישים ובזוועות וכאן אני באמת חוששת לפגוע קשות.
מה שנאי כן יודעת בקשר לסיוטים זה מהרופאים שלי לדיקור ולצמחים: כרופא הצמחים שלי בדק את הדופק שלי פעם, הוא שאל אם יש לי סיוטים. עד כמה שהבנתי ברפואה הסינית סיוטים קשור לכליות, אבל אל תתפוס אותי במילה. בכל מקרה מה שהבנתי שזה ניתן לטיפול באמצעות דיקור. לפחות להקל. מהניסיון שלי: בזמנו לא היו לי סיוטים, אבל רק כמה ימים אח"כ הבנתי למה הוא מתכוון. התחילו להיות לי חלומות אינטנסיביים כאלה, ואח"כ הם התחילו להעלות פחדים, וזה לא בא בבת אחת, אלא זה בהדרגה. בכל מקרה הכוונה שלי היא שניתן להקל על הסיוטים ועל המצב הנפשי באמצעות דיקור. אם תרצה אשלח לך בפרטי טלפון של רופא הדיקור שלי. הוא גר בראשון לציון, אבל מטפל גם בסתריה (ליד רחובות) והוא מתמחה בחרדות. הוא יודע לא לשאול שאלות. אני לא הלכתי אליו בשביל חרדות (למרות שהיו לי מלא), אלא בשביל דברים אחרים, ועם הזמן נעלם (לא לגמרי) הפחד מאונס. זה היה חזק אצלי. לי קשה לצאת עם מישהו לפגישה עיוורת ושלא ינקץ לי כל הזמן בראש החשש לאונס. עם הטיפולים זה נירגע וראיתי את הבחורים בצורה הרבה יותר נורמלית והרבה פחות חששתי.

מקווה שעזרתי, או שלפחות המילים שלי עזרו במשהו.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

קשה...
לעבור את כל זה לבד זה לא עצד נכון.
אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. וגם תחשוב על לספר לחברה הנוכחית שלך(אם אתה בוטח בה וסומך עליה למרות שאתה לא אוהב אותה) את כל זה. ותנסה שהיא תבין אותך.
תנסה להיפתח אל אבא שלך. או לפחות להיות במחיצתו יותר זמן, לפני שתאבד גם אותו טרם הזמן חס וחלילה.
בהצלחה ותנסה להישאר חזק!

טוב אני הנסה להתחיל.
קשה לי מאוד למצוא את דברי אחרי סיפור כזה.
נראה על פי הרשומים שעברת הרבה בחיים אם אימא ,בצבא ,חברים וכלל....
אני הנסה להתחיל אם הצבא כי זה נושא שאני קצת מבין.

ידוע לך שלא תוכל לחיות כך בלי לספר לאף אחד בלי לשתף אף אחד.
אתה יותר מידי סגור אם הנושאים בחיים שלך.
ואם זאת אני מציע שתלך לטיפול פסיכולוגי ,רואים שיש לך הרבה על הלב כעס ,בלבול ,חרדה
ורגשות נוספות שאתה אפילו לא יודע איך לפרש אותם.
אני רוצה לספר לך מה קרה לאבי אחרי המלחמה.
אבא שלי שירת במלחמת לבנון הראשונה כחייל בצנחים ומישם הועבר לטכני מוטס.
את הסיפורים שהיו לו בלב לא שמעתי מעולם ,הוא לא שיתף שבהם לא את אימו ולא ולא את אשתו.
לפני בערך 5 שנים בגיל המעבר של אבי פתאום ביום בהיר אחד בגיל 40
הוא קיבל מכת חרדה ,מן דג'וו של כול הדברים שקרו לו בצבא
אבי כתוצאה מן החרדה לא היה יכול לתפקד שלא נאמר שבקושי הוא יצא מן הבית במשך חצי שנה.
הוא היה בוכה וזאת הפעם הראשונה שאני ראיתי את אבא שלי בוכה מול הפנים שלי.
לא ממש ידעתי מה לעשות. אחרי תקופה מסוימת שבה בני המשפחה הקרובה ניסו לעזור
ולא הצליחו אבי פנה לטיפול פסיכולוגי הוא התחיל לדבר על המראות הקשים שנאלץ
לעבור בשירותו בצבא ,על חבריו שנהרגו ,על הטעונות שקרו שבו הטייס התבלבל
ובטעות פגע בטנק צה"לי טיל נ"ט ואז כשהתברר התאונה הם היו צריכים לאסוף את ההרוגים.
אחרי שנתיים שבו אבי לקח כדורים נגד דיכאון ,והלך לטיפול פסיכולוגי אפשר להגיד
שהוא עומד על הרגליים ומתפקד כרגיל.
אני מספר לך את הסיפור מכיוון שאנשי צבא נוטים לחסום את ריגשתם וכתוצאה מכך הבעיות לא נעלמות
אלא הם נמצאות בתוך הנפש ומתי שהוא יכול להיות בגיל 40,50 הם יחזרו ויותר חזק מיא פעם.
לכן עליך ללכת לטיפול מקצועי שיוכל לעזור לך.

ננסה לעבור לאימך.
אני יודע שהנושא קשה ולא קל אבל שוב אתה חייב לפתוח את הנושא לשתף את הרגשות שלך
אם אנשים לך לאבא שלך ספר לו מה אתה מרגיש ,לך לחברים ספר להם מה עובר עליך.
אתה חייב לפרוק מהנפש שלך את הסבל הרב שגררת אם השנים.
בנוסף אני ממליץ לך ללכת לפסיכולוג.
זה שתלך לפסיכולוג יוכל לעזור לך להשתקם. פסיכולוג לא אומר שאתה משוגע
פסיכולוג נועד בשביל לעזור לך לפתור את הבעיות שלך אם עצמך.
לכולנו יש בעיות אבל יש בעיות שדורשות טיפול מעמיק ויסודי יותר.


אם החברה שלך
אני באמת מאמין שכתוצאה מכול הבלבול הגדול שאתה עובר נהייתה אפאטי (חיי בעולם משלו)
אתה לא יכול להרגיש רגשות בגלל שאת כול האנרגיה שלך אתה מקדיש
לחסימה של הרגשות שאתה רוצה להדחיק. לכן שוב תיפתח ספר לחברה שלך
על המלחמות ,על מה שעובר עליך ,על המחשבות שלך אם היא באמת אוהבת אותך
היא תתמוך בך ואם היא תעזוב תדע שהיא לא הבחורה שחיפשת.
קום על רגלייך ותתחיל בתהליך ,הוא לא יבוא אם לא תפעל.
עצם זה שפתחת כאן את הנושא לדיון זה כבר צעד קטן שעשית
עכשיו למען החיים שלך למען אבא שלך ולמען האנשים שאתה אוהב
קום תשתקם ותחזור להיות שוב האדם השמח האוהב שכולם אהבו.
המסע שלך עכשיו הוא להשתקם להציב יעד וללכת בעקבותיו אתה מסוגל אני יודע את זה.
אתה עוד תצא מן המסע הזה. אם תצטרך עזרה כולנו כאן נשמח לעזור.
תאמין בעצמך וצא תתכנן איך אתה יוצא מן המצב הזה. אתה חזק יותר

ג'יימס אלן
"אדם נבנה או נהרס בידי עצמו. במאגר תחמושת המחשבות הוא מייצר את הנשק שבאמצעותו הוא משמיד את עצמו."

"מה שאנו עושים בחיים מהדד לנצח נצחים"

קראתי את הדברים שלך אין לי מילים כואב מאוד.
אני חושב שאתה בן אדם מאוד חזק נפשית, המון אנשים לא היו מצליחים ככה להחזיק את עצמם לנשוך את השפתיים ולשרוד.
אני חושב שכדאי לך לחשוב על טיפול פסיכולוגי/נפשי כלשהו אפילו לנסות לדרוש סוג של טיפול כזה מהצבא.
אני מאחל לך המון בהצלחה.

מצטרפת לעוד כמה שפה בהצעה לגשת לפסיכולוג.

אני גם מציעה לך שאם הבחנת מה הבעיה כאן, נסה להלחם בה. נסה לשתף יותר אנשים ברגשות שלך.. לאט לאט תנסה להפתח יותר. תדבר עם חברה שלך על מה שעברת.. נסה להמעיט בשקרים עד שתצא לחלוטין מזה. אם יש לך המון דברים על הראש, תנסה להוריד אותם, צא לנופש, תסדר את המחשבות שלך.


אין טעם להשאר במצבים תקועים. אם אתה רוצה לצת מזה, תלחם בזה בהדרגה ובמתינות. בהצלחה



נ.ב.
ממש לא קשור לנושא, אבל אתה צופה מהצד בפורום, נכון?

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

תראה, שלא תבין לא נכון, אתה איש מאוד אמיץ וחזק
אנשים במצב שלך כבר מזמן היו עולים למעלה...
אני מקווה שמעכשיו הדברים רק ילכו וישתפרו.
שהגהנות יקפא והחיים שלך יפרחו. לאט לאט.
לדעתי אם אתה לא רוצה לאבד את החברה תן לה לקרוא את מה שכתבת פה
או שתכתוב לה מכתב - זה יעזור לך מאוד להתבטא.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מריאל אמא שלך היתה האדם היחיד שסיפרת לו את האמת. אני לא יודעת אם אתה מדבר איתה לפעמים אחרי שמתה. זה מאוד עוזר. לא חייבים ללכת לקבר כדי לדבר. אפשר להיות בחדר לבד ולהתחיל לדבר בקול, כאילו היא היתה שם. אני לא יודעת אם אתה מאמין בהישארות הנשמה אחרי המוות, אבל גם אם לא - זה מאוד יעזור לך.

קודם כל אני רוצה לחזק את מריאל בקטע הזה. תנסה, זה יכול לעזור.

תיגש לפסיכולוג, או כמו שאמרו פה, אחד מהצבא אולי...הבנתי שיש שירות כזה לחיילים מהמלחמה. אני אישית חושב שרק זה יכול לעזור לך. אין שום בושה ללכת לפסיכולוג, שתדע לך. ושהמחשבה הזאת של מבוכה או בושה לא תמנע ממך ללכת למומחה במקצוע - הרבה אנשים חושבים שזה "יותר מידי" ללכת לפסיכולוג ושרק "מטורפים" הולכים אליהם. הגישה הזאת לא נכונה. במצב קריטי, רגיש וקיצוני כמו שלך אני חושב שהדרך לחיים טובים יותר / נורמלים יותר היא לראות איש מקצוע. זה יעזור לך בכל הנושאים שרשמת פה.

העצה האחרונה שאני יכול להציע לך זה להתקרב לאבא שלך. נכון לעכשיו (תקן אותי אם אני טועה) הוא הבנאדם הקרוב היחידי שיש לך מאז שאמך נפטרה. נסה להתקרב אליו. אולי תוכל להשתמש בו כ"תחליף" לאמא - מבחינת החברות הפתוחה שהייתה לכם (חס וחלילה אני לא אומר שאפשר להחליף אותה- אבל רק מהצד של השיחות והכל...). הוא יכול להכניס הרבה אושר לחיים שלך, ואתה לשלו. אני אישית מאוד התקרבתי להורים שלי ואחותי הקטנה מאז שהכלב שלי נפטר..לפני כמעט 10 שבועות. הכלב הזה היה הדבר הכי קרוב אליי ואני לא מתבייש להגיד שאהבתי אותו יותר מהאחים שלי באותה תקופה - והדבר היחידי הטוב שיצא מהמוות שלו זה שהתקרבתי יותר למשפחה שלי. אני בטוח שאבא שלך יהיה מאושר אם תנסה לחזק את הקשר איתו ולהתקרב יותר, כי סה"כ, שניכם איבדתם מישהי חשובה ביותר בחיים שלכם, וגם לו קשה...יהיה יותר קל על שניכם אם תתקרבו.

שיהיה לך המון בהצלחה, וחסר לך אם אתה לא מעדכן..בריצינות.

R.I.P.

עם כל הקושי שבדבר - מעכשיו אתה מסתכל קדימה, אל העתיד, חי את הווה, ומנסה, כמה שפחות להתרכז בעבר. אני לא אומרת לשכוח את העבר, חס וחלילה, זה בלתי אפשרי וכמובן גם לא כדאי, אבל כן מומלץ להתרכז כמה שיותר בהווה ובעתיד. אם עד עכשיו שיקרת, והרבה, אז מעכשיו אין יותר שקרים. תנסה להיות כמה שיותר אמיתי - עם עצמך ועם אחרים. תהיה מי שאתה, ואל תתחבא מאחורי מסכת שקרים, זה לא טוב לא לך ולא לאנשים שאיתם אתה בקשר.
כשאתה נמצא בקשר זוגי, אמון הוא הדבר החשוב ביותר, ולכן אתה חייב לסמוך על חברה שלך, ואם וכאשר אתה מחליט שאתה מתכוון לעבור איתה עכשיו כברת דרך, ואתם שניים - כלומר, אתה לא לבד עכשיו, יש איתך מישהי שאכפת לה ממך ואתה חשוב לה - סמוך עליה, תן לה להרגיש שאתה מרגיש איתה בנוח ואתה יכול לשתף אותה בכל הדברים אשר עברת. אתה לא חייב לשתף אותה בהכל ישר על ההתחלה, אבל אתה כן יכול להתחיל בשיתוף לאט לאט ובהדרגה, עד שתרגיש שאתה נפתח לגמרי.
אתה עברת הרבה בחיים, ואיך שאני רואה את זה , לא נשברת, וכל הכבוד לך! באמת כל הכבוד.
לכן, מכך אני מסיקה שאתה בנאדם חזק, שורד, שלא מוותר לעצמו בקלות, ולכן, עם כל הכח הזה שיש בך, אתה תתחיל לחיות את החיים שלך בצורה שונה, אחרת - עם ראיה שונה וכמובן הרגלים שונים (לא לשקר יותר...), אם בשביל זה תצטרך עזרה, למשל ייעוץ, אז תצטרך! אין כל בושה בלבקש עזרה כשבאמת זקוקים לה, ואתה, גם אם לא תודה בכך זקוק לה, משום שאתה חייב להיפתח לאנשים, חייב להוציא את כל מה שאתה שומר בפנים - החוצה. זה יקל עליך, ותרגיש חופשי יותר.
אתה לא חייב לפנות לעזרה מקצועית (פסיכולוג למשל), אבל כן רצוי מאוד ומומלץ לפנות למישהו, כל אחד שתרגשי איתו בנוח על מנת לספר לו ולשתף אותו בכל מה שעובר ועבר עליך.
מה עם אבא שלך? אתם בקשר טוב? אולי תנסה להתקרב אליו יותר, בהדרגה, בכל זאת, הוא משפחה ומשפחה הם האנשים הקרובים אלינו ביותר (ברוב המקרים...) וספר לו את כל מה שאתה מרגיש, אחרי הכל, הוא יבין אותך יותר טוב מכולם, וזאת מכיוון שאת כל מה שאתה עברת - הוא עבר יחד איתך, ולכן איתו יהיה יותר קל לדבר.
שיהיה לך בהצלחה, ואם תצטרך אוזן קשבת, אני כאן בשבילך...

אנו לא בוחרים את המצב בו אנו נתונים, אך אנו בוחרים כיצד להתמודד איתו.

זאת שאתה יוצא איתה היום מכירה אותך בזכת מה שיצא לה להכיר ממך ובזכות מה שסיפרת לה
לכן אני חושב שלמרות הקושי שלך להפתח ובהעדר אנשים אחרים שיכולים לשמוע את מה שאתה מרגיש, תספר לה הכל
אין לך במה להתבייש אלא להפך, להיות גאה בעצמך שהגעת לאן שרצית לאחר מאבקים קשים שהצלחת לגבור עליהם

רגשות זה דבר עדין מאוד. לחשוף אותן - בפני עצמך ובפני אחרים זה דבר מסוכן מאוד, כי בלי משים אנשים עלולים להרוס שטחים עדינים ועצומים. התגובות שלהם - או שהן צפויות, וזא לא מכניסים אף אחד, או שהן בלתי צפויות אחרי שהכנסנו אותם לפרטים הכי רגישים.
זה ידוע שחיות הן אדירות בתחום הזה. מספרים להן מה שלא מספרים לאף אחד אחר. הן מצויינות בטיפול ברגשות - גם כאלה שידועים לאדם, גם כאלה שלא, הן עוזרות לתת לנו לחזור ולהרגיש רגשות, להיות אמיתיים עם הרגשות שלנו. קראתי אתמול בעיתון "זמנים מודרניים" - מוסף של ידיעות אחרונות, שיש כיום פינות ליטוף טיפוליות המיועדות במיוחד לילדים בעלי בעיות התנהגויות. החל מילדים בעלי רקע אלים במשפחה, וכלה באוטיסטים.
אם אתה חושש לדבר עם אנשים או עם פסיכולוג או עם אבא שלך, ואתה מרגיש שאינך רוצה לחשוף את עצמך בפניהם, הייתי מציעה שתגדל חית מחמד כלשהי - כלב, חתול, עכבר, אוגר, דגים, נחש - כל חיה שאצה אוהב. הן מחזירות אהבה ללא תנאים, מקבלות אותך כמו שאתה ובהחלט עוזרות לך לחוש רגשות. הן הפסיכולוג היישומי הכי טוב שיש. האהבה ללא תנאי היא זו המרפאת. לא כל אדם יכול להעניק אותה. אבל להם יש אותה, והם מעניקים אותה, ללא תנאי.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...