13-04-2007, 23:14
|
|
|
חבר מתאריך: 07.07.06
הודעות: 15,705
|
|
אולי כי אנו מתיחסים להיסטוריה הצבאית כלציר ההיסטורי המרכזי?
אם נבקש מחברי הפורום לצייון את שבע השנים החשובות בתולדות מדינת ישראל - סכוי גדול כי 5 מתוכן יהיו שנות מלחמה, אחת שנת השלום עם האויב הגדול ואחת שנת הרצחו של מנהיג שהיה דמות בטחונית מובהקת.
כמו שצויין- 'שנות תחזוקה' ואפילו צמיחה או ייצוב כלכלים [גולדה, פרס, נתניהו] , תנופה מדינית או עליה והתיישבות [שמיר] - אינן נצרבות בזכרון כמו מלחמה.
אם נניח לרגע בצד את הראשון שבהם והגדול מכולם אשר הוביל וצלח כמעט בכל ההקשרים שצוינו מעלה, 'זכו' רק 4 ראשי ממשלות למלחמה מלאה וממשית בתקופתם. הקשה והכואבת שבהן הייתה בתקופתה של גולדה.
לכך מתווספת העובדה כי למנהיגים בטחוניים מוענק אשראי גדול יותר וגולדה הייתה דמות פוליטית ולא בטחונית בעליל [חוץ/עבודה] ומי שמתחיל בלי יתרות עלול לגמור ב'אובר'.
מעבר לכך, גולדה הייתה האחרונה לדור זקני מפא"י. מיד לאחריה החלה השקיפות היחסית לחדור לחיינו ומאחר וב.ג/שרת/אשכול כבר לא היו עימנו - נותרה כמטרה בודדה לחיצי הבקורת של העיתונאים, ההיסטוריונים החדשים והסטיריקנים. האנשים התקשורתיים שצרבו שצרבו את הזכרון ההיסטורי באותה תקופה יכלו בהחלט בחלקם להחשב כראשוני הפוסט ציוניים וגולדה 'עם כל הצצער שבדבר' הייתה בהחלט חלק מהציונות המעשית.
אני לא מאמין, אבל סינגרתי על גולדה. לא על גולדה שלא בדקה את מוכנות הצבא ושעצמה עיניה מלראות את השחיתות של סוף ימי מפאי אלא על גולדה הצעירה והנמרצת. זו שהתרוצצה באמריקה והטיפה בעד ציונות, זו שהייתה חלק מההנהגה המדינית בראשית המדינה וכמדומני זו שהייתה אימו של הבטוח הלאומי.
|