מחר יחלו הארועים לציון יום הזכרון לשישה מליון הנספים בשואה
פורום לימודים יכנס בעקבות זאת למתכונת מיוחדת שתעודד אתכם הגולשים לספר עדויות שעליהם שמעתם מקרובי משפחה או מניצולים שהגיעו אל בית ספריכם לספר את סיפורם
תזכרו שעליכם הדור הצעיר מונחת החובה להמשך הזכרון הלאה
וזאת תהיה תרומתנו הצנועה כדי לזכור ולא לשכוח

עדותו של סבי, מרדכי/מקס לבני. סבא שלי, יוצא פראג שבצ'כוסלובקיה לשעבר, הוא ניצול שואה.

מדי יום השואה הוא מגיע לבתי ספר ברחבי הארץ ונותן עדויות. העדות האחרונה שלו, השנה, היתה בכפר החינוכי מאיר שפיה שליד זכרון יעקב. הוא חזר נרגש ואמר שהיה מדהים (אם מישהו מהתלמידים שם קורא כאן- תודה על ההקשבה, בשמו)

הוא חוגג יום הולדת 83 השנה.

להלן חלק מעדותו:

משפחתנו בגטו

הראשונה מבני המשפחה שהגיעה לגטו טרזין הייתה סבתא שנפטרה בגטו באוגוסט ,1942 כתוצאה ממחלות, רעב ויגון. אחריה הגיעו לשם יתר בני המשפחה.
אנחנו היינו האחרונים שהגענו (בתאריך 8 יולי 1943) משום שאבי ואמי הועסקו על ידי הקהילה ומיד הופרדנו. אבי נשלח לקסרקטין הגברים, אמא בקסרקטין הנשים ואילו אני ורודי גרנו בבתי נוער. הנהגת הגטו הקימה את בתי הנוער כדי שבני הנוער יקבלו תנאים מעט יותר טובים מאשר המבוגרים. היה עלינו לעבוד לכן אני עסקתי קצת בחשמלאות ורוב הזמן עבדתי בהובלת חומרי בניין. אמצעי ההובלה היו עגלות של חברה קדישא שהובאו לטרזין מכל הקהילות שחוסלו, כך הובלו מוצרי מזון, גוויות, חומרי בניין, זקנים וילדים. במקום סוסים היו קבוצות עבודה המונות 10 - 12 גברים ותפקידם היה לדחוף את העגלות. לאחר שהות בת כחודשיים בגטו החלטנו רודי אחי ואני לנסות ולשפר את תנאי החיים של ההורים. מצאנו מעין כניסה למרתף שהייתה מלאה פסולת ופינינו אותה אחרי שעות העבודה. הצלחנו למצוא גם עצים ועשינו מהם חלון, דלת, 2 מיטות ושולחן קטן. לאחר מספר שבועות הייתה ה"דירה הפרטית" מוכנה, הצלחנו להשיג אישור ולהעביר לשם את הורינו. "דירה" זו הפכה למרכז חיי המשפחה בגטו, אחד מבני דודי אף חגג בה את ארוסיו.
כאנשים צעירים ועובדים וכחברי קומונה במסגרת תנועת הנוער, קיבלנו הקצבות מזון גדולות יותר
מאשר הורינו, התחלקנו במזון וכך יכולנו לעזור להם. אבי שמר על כשרות משך כל התקופה, הוא לא נגע בבשר והחליף את המעט שהיה לו בלחם. עלינו הוא לא ניסה להשפיע, הוא ניחש שאנחנו כבר לא שומרים מצוות למרות שניסינו להסתיר זאת מההורים כדי לא לצערם.

הטרנספורטים

האווירה בגטו הייתה מושפעת ממושג אחד, טרנספורט (משלוח). כל הזמן הגיעו משלוחים מארצות
שונות ויצאו שוב משלוחים מזרחה. רוב שוכני הגטו לא ידע דבר וחצי דבר על "הפתרון הסופי". על פי השמועות החיים ב"מזרח" היו קשים יותר, אך זה היה כל מה שידענו. בגלויות שקיבלנו מחברו של רודי שנלקח באחד המשלוחים, הופיעו המילים "מוות" ו"מוות בגזים" אולם לא האמנו כי מדובר
בתאי גזים הממיתים אנשים. חשבנו כי חברו של רודי עובד במפעל לייצור גזים רעילים וכתוצאה
מהעבודה שם מתרחשות תאונות שגורמות למוות.

תנאי החיים בגטו

התנאים בגטו היו קשים מאוד, פשפשים ופרעושים שרצו בכל מקום, תנאי ההיגיינה היו ירודים ומנות המזון זעומות. קשה במיוחד היה מצבם של הקשישים הבודדים, שלא יכלו להשיג תוספות מזון, לא היה להם כוח לעמוד בתור, לעשות עסקות חליפין וכדומה. הטוב ביותר היה מצבם של העוסקים במזון כגון: טבחים, אופים, מובילי מזון, או אלה שטיפלו בגני הירק שתוצרתם יועדה לנאצים .

תנועות הנוער בגטו

פעילות תנועת הנוער בגטו הייתה בלתי חוקית, אבל אנחנו היינו אנשים צעירים וארגנו לעצמנו פעילויות. דיברנו על סוציאליזם, התווכחנו על ספרים שקראנו, חלמנו על הקיבוץ וגם התאהבנו.
הייתה לי חברה אתה ביליתי ככל שהתאפשר, ניסינו למרות התנאים הבלתי אנושיים, לחיות כרגיל.

אושוויץ - בירקנאו

לבסוף הגלו את כולנו בטרנספורטים, רודי ואני נשלחנו בטרנספורט שיצא בתאריך 28 ספטמבר .1944 המסע ארך 3 ימים במהלכם לא קיבלנו שתייה, היינו תמימים ולא ידענו במה מדובר. עברנו את המיון הראשון אך לא ידענו כי מי שלא עבר את המיון נשלח להשמדה. במחנה פגשנו קרוב משפחה רחוק שסיפר לנו את האמת על חיי המחנה והמתרחש שם. הוא המליץ לנו לנסות ולהתקבל לעבודות חוץ שיוצאות מדי פעם מן המחנה. הצלחנו להצטרף לקבוצה שכזו ונלקחנו לקאופרינג שליד מינכן.

מחנה קאופרינג

קאופרינג היה מחנה עבודה ששכן ליד יער סמוך לדכאו, היו בו אסירים יהודים ולא יהודים, ביניהם
פושעים גרמנים. בתחילה עבדנו שם כבעלי מקצוע, רודי עבד כנגר ואני כחשמלאי. רודי הועבר לאחר זמן מה מעבודת הנגרות הקלה לעבודת בניין קשה. אני נשארתי זמן רב יותר בעבודתי כחשמלאי. מנות המזון היו זעומות ונותרנו רעבים, חשתי צורך למצוא דרך להעשיר את המנות שלי. בתחילה ייצרתי קופסאות קטנות מבסיסים של נורות חשמל שרופות ומכרתי אותן לאסירים עשירים אולם הדבר פסק די מהר, כי לא נותרו אסירים עשירים. כך מצאתי דרך אחרת, בזכות עבודתי כחשמלאי הייתי רשאי לצאת ליער ולכרות עצים כדי לעשות מהם עמודי חשמל חדשים. יצאתי על פי הכללים, הלכתי ליער, כרתתי עצים ובשובי למחנה הפכתי אותם לגזירי עץ המיועדים להסקה. את גזירי העץ הייתי מביא לזקני הצריפים וכך זכיתי בתוספת המזון אותה חלקתי עם אחי ושני חברים
נוספים. לאחר זמן מה פוטרתי מעבודתי כחשמלאי ונשלחתי לעבוד בבניין. הייתה זו עבודה קשה
מאוד והתייחסו אלינו בגסות, היה עלינו לסחוב על הכתף שקי מלט במשקל של 50 ק"ג ולרוקן אותם לתוך המערבל. כשאסירים לא עמדו בעומס דחפו אותם הצידה כדי שלא יפריעו לקצב העבודה, בשעות הערב היינו צריכים לסחוב אל המחנה את המתים והפצועים.
בדצמבר 1944 חלה אחי רודי בשחפת ונפטר. במרץ 1945 הבנו כי הגרמנים יפסידו במלחמה והתאמצנו להישאר בחיים. בתאריך ה - 1 במאי ,1945 שוחררנו על ידי האמריקנים.


עוד על משפחתי (משפחת ליבן, מצד הסב) ניתן לקרוא כאן

יש הרבה ניצולי שואה ששומרים דברים בבטן וחבל
אני מבין את זה שקשה להם רגשית לשפוך הכל
ואלו האנשים שצריכים להעביר את הזכרונות הלאה כדי להבטיח שנזכור
כל הכבוד לסבא שלך שיש לו את הכוחות לספר למרות הקושי
ואני מאחל לו בריאות ואריכות ימים