האיש של הלחם, לא היה לו שם... הוא תמיד ישב שם, מאחורי החלון זכוכית של חנות הלחמים במרכז של העיר... הוא ישב והסתכל על המשקל, כאילו הוא מדבר איתו והוא מנסה להבין מה הוא אומר. הוא תמיד היה עצוב, האיש של הלחם... כאילו קרה משהו שגנב לו את כל השמחה מהחיים. אבל הוא היה איש טוב. הוא ישב שם תמיד, נראה עצוב, מדבר עם המשקל... גם ילדים לא היו לו. הוא תמיד היה שם לבד, אף אחד לא בא לבקר אותו, וכשנכנס לחנות לקוח, הוא קם לכבודו, הוציא ביראת כבוד כפפת ניילון מהקופסא כדי לא לזהם את הלחם החדש שהגיע הבוקר. היה מחייך, חיוך עייף כזה, ושואל בחמימות "איזה לחם היית רוצה בבקשה, אדוני?" ותמיד היה את הלחם שהלקוח רצה. וכל אחד שיצא מהחנות שלו, אמר לו "תרגיש טוב, אדוני, ותודה רבה!" והוא היה מחייך, טיפה יותר. האיש של הלחם היה מסור מאוד לעבודה שלו שהוא השתדל מאוד להביא את הלחמים כל בוקר, טריים מהמאפיה, וסידר אותם שעות כדי שיעמדו בדיוק בזוית הנכונה. תמיד היה ריח של לחם חדש בחנות של הלחמים. ריח של בצק מוחמץ, ריח נפלא כזה. גם לאיש של הלחם היה ריח כזה. פעם אפילו הוא החליט לשנות קצת את החנות ולהוסיף לחמים חדשים. אבל למרות כל מה שהוא עשה והשקיע ואהב בחנות שלו, שהייתה כל עולמו, הוא עדיין תמיד נראה עצוב, כאילו הוא חולה במחלה שהוא לא יכול לחייך חיוך אמיתי יותר אף-פעם, חיוך מהלב.

יום אחד כשהאיש של הלחם בא לחנות שלו, בעל המרכז עמד שם. הוא בהה בחזית החנות כאילו לא היה כלום מאחורי הזכוכית. בעל המרכז לבש מעיל עור משובח ומגבעת גבוהה מאוד והיה לו שפם שחור גדול. היה לו גם משקף אחד כמו של האנשים מלפני מאתיים שנה. "יש לך חנות מרשימה, אה, אדוני." נבח בעל המרכז.

"תודה רבה אדוני בעל המרכז, אפשר לעזור לך במשהו?" אמר איש הלחם.

"אה, כן. באתי לבשר לך, שהחלטתי, יחד עם שותפי שבמקום החנות שלך, יוקם קניון חדשי ומפואר. כמובן שתקבל חנות בתוכו אם תשלם את ההפרש שבין שווי החנות שלך עכשיו לשווייה לאחר שהקניון יוקם."

"אבל, אדוני, עם כל הכבוד, אני לא רוצה חנות חדשה, אני פשוט רוצה את החנות שלי." אמר האיש של הלחם, וחייך את החיוך העצוב שלו.

"שטויות, שטויות. חכה ותראה, הקניון יהיה מרשים ביופיו, מכל העיר יבואו לקנות בו!" אמר בעל המרכז, ועם ההצהרה הזו, הלך לדרכו.

האיש של הלחם פתח את החנות שלו, וכמו כל בוקר, סידר את הלחמים בזווית המתאימה, בשביל הקונים שלו, שיבואו ויראו את הלחם שלו. באותו יום לא באו בכלל קונים. כל היום האיש של הלחם דיבר עם המשקל, הוא סיפר לו על זה שרוצים להקים במקום החנות קניון משוכלל כזה, אבל הוא לא הבין בדברים האלה, הוא הבין בלחמים, והוא רצה רק את החנות שלו. המשקל ענה לו, שלפי שיקולו, אין לו מה לומר יותר מלחכות ולראות מה יהיה. על כף אחת עמד הלחם ועל הכף השנייה עמד כסף... אמר המשקל, האיש של הלחם בחר בלחמים שלו.

בסוף היום, יצא האיש של הלחם מהחנות, אמר לילה-טוב למשקל, ונעל את החנות. עם אותו חיוך עצוב הוא הביט בחלון הראווה שלו, והלך.

בבוקר שלמחרת, הגיעו הבנאים אל החנות של הלחמים. גם בעל המרכז היה שם. מיד כשהגיעו לשם, החלו בעבודה. שברו את חלון הראווה של חנות הלחמים והתחילו לפנות את כל הריהוט שהיה בחנות. בעל המרכז אפילו לקח לעצמו כמה כיכרות לחם ואיפשר גם לעובדים לקחת כמה.

אומרים שעוד אפשר לראות את האיש של הלחם מגיע כל בוקר אל הקניון, יחד עם המשקל שלו. והם מדברים יחד, ומזכירים אחד לשני את הימים של החנות.

היום עומד שם קניון גדול ומפואר והרבה מאוד אנשים באים לקנות בו, בעל המרכז הרוויח הרבה מאוד כסף בזכות הקניון. אבל תיבת התלונות שלו תמיד הייתה מלאה במכתבים של "דרושה - חנות הלחמים".

וואוו, לדעתי יצא לי מאוד נחמד... תגובות? =]

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

איזה סיפור עצוב!
ועוד איזה אכזריות - שבעל המרכז לוקח לעצמו משל איש הלחם, בלי לשלם, בלי לבקש רשות, ועוד מחלק לאחרים ממה שאינו שלו!

אני חושבת שהעברת יפה מאוד את המצב הרגשי שבו נמצא איש הלחם. אהבתי מאוד את השיחה של איש הלחם עם המשקל שלו. שהמשקל מתאר מה שקורה לו בפנים. השיחה הזו היתה מאוד חסרה לי בכל הקטע הקודם. הייתי מעדיפה שיהיו עוד שיחות כאלה.
אני הרגשתי נימה כאילו זה סיפור שמספרים לילדים - פנים מול פנים.
בשבילי היה קצת ניגוד בין הנימה הזו לבין העומק הרגשי המתואר בסיפור (העומק הרגשי מצויין לדעתי). אני חושבת שזה בגלל שאנחנו לא מספרים בדר"כ לילדים על הצרות של החיים, ובטח לא על הרגשות הקשורים אליהם. כשאנו מספרים להם סיפורים - אנו מייפים הכל, כולל רגשות, וגם לא נכנסים לעומקם. וכאן כן נכנסת לעומקו של הרגש. אני מניחה שאני צרכיה לעשות רק סוויטש בראש, כי ילדים קולטים הכל. כמה שנאחנו מנסים "לעבוד" עליהם - הם קולטים הכל הכי טוב והכי מדוייק, וזה כמובן ניכר בתגובות שלהם.

כל הכבוד! מצפה לפירסומים נוספים שלך.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

אהבתי! כל הכבוד

תודה רבה רבה רבה על התגובות! =]
D:

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

ספור קלאבי, נוגה, מדהים. קצר אך יפהפה. סגנון כתיבה מקסים, מרתק, מושך. עינייני. זה נורא, מה שהאנשים העשירים יכולים לקבל היום אם הם רק מוציאים הגה (אני לא אומר שכולם רעים, שכולם מגעילים. אני רק כועס על מה שכל אחד ואחד מהם יכול לקבל אם הוא רק רוצה).

יפהפה, מדהים. רך. לתיקיה שלי - בטוח!
puzpuz.



נ.ב. תמסרי לאיש של הלחם חיוך ממני

מחזיר לימים שהכל היה פשוט
שהיתה חנות מכולת במקום סופר סל כזה או אחר
שבעלי המקצוע ניסו לשמור על פרנסתם בימים שמול עיניהם קם לו קניון גדול
והימים של מאבק אבוד מראש בין בעלי המקצוע שחיפשו את הפשטות וההנאה שלהם מעבודתם
ולא את המסחריות ואת השקל הנוסף בקופה לבין הקבלנים שתמורת כסף מוכנים להרוס הסטוריה ואף לפגוע בפרנסה של אנשים קשיי יום

שבת שלום לך,

סיפור קצר יפיפה. הוא זרם לי, התיאורים היו מלאים וברורים,
הבנייה של הסיפור נעימה והפאנץ' ליין.

בהחלט הצליח לך. אהבתי שהרגשת את זה וגם כתבת את זה בסוף.

ומעבר, הרגשתי שהצלחת להתבר למסר עמוק ולהעביר אותו עם סיפור יפה.

הכתיבה שלך יפה בעיני.
ואני שמחה לראותך חלק בפורום !

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

וזה המחיר של הקידמה. אבל משום מה הצלחת להחזיר אותי לימים, שהייתי ילדה ונשלחתי לקנות כיכר לחם, שבזמנו היה רק לחם שחור או לבן והלחמים הגיעו חמים חמים והניחוח היה משגע, כך שכל הדרך נגסתי מהלחם קצת ועוד קצת, עד שהגעתי לביתי היה בידי רק חצי מכיכר הלחם.

סיפור יפה, עם זכרונות יפים, של תקופה יפה ופשוטה.

אני נשבעת - בחיי ובאהבתי לחיים - שלעולם לא אחיה למען אדם אחר,
וגם לא אבקש מאדם אחר לחיות למעני.

תודה רבה לכולכם! מאוד משמח אותי שאנשים מגיבים ליצירות שלי...
וpuzpuz, זה תמסור, אבל חפיף ^^

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.