לקראת חג לג בעומר והדלקת המדורות במוצאי שבת ברצוני להעלות אתגר מחשבתי בפני הממומחים הצבאיים של הפורום :

מה היה קורה אילו היה מצליח בר כוכבא במרד ומצליח לשמור על עצמאות יהודה ?

בשלבים הראשונים של המרד הצליחו בר כוכבא וצבאו הענק (שנאמד ב 400 אלף איש (!!)) להשמיד לחלוטין לגיון רומאי שלם ולגרש את הצבא הרומאי בפיקוד טרונוס רופוס מיהודה .

דווקא המצביא יוליוס סוורוס שנמנע מלוחמה חזיתית מול צבא בר כובכבא הצליח לפרק את העוצמה היהודית שלב אחר שלב עד לכיבוש ביתר - המעוז האחרון של בר כוכבא .

מה ניתן היה לעשות מול הטקטיקה של סוורוס ? השאלה מסקרנת במיוחד משום שאים היה מצליח בר כוכבא להדוף את סוורוס ( רק להדוף -אפילו לא לנצח ) נראה לי כי מהלך ההיסטוריה היה עלול להשתנות לחלוטין .
ייתכן אפילו כי ממלכה יהודית חזקה הייתה יכולה להתקיים מאות שנים עד לקריסתה של האימפריה הרומית , ייתכן כי הייתה בולמת את ההסתערות המוסלמית על אירופה ואפריקה החל מהמאה השביעית ומעל הכל - אם עם ישראל היה נותר בארצו - לא הייתה שואה !

אגב כל הדברים הללו נכונים גם ביחס למרד הגדול בשנת 66 .

חומר למחשבה !

דווקא אותי יותר מעניין ההיסטוריה הצבאית של מלחמות בר-כוכבא - רומא. (אחרי הכל, זה לא הדבר הכי קל בעולם לנצח לגיון רומאי + פילים, חיות שעוד לא נראו בארץ-ישראל)
אשמח אם מישהו יוכל להפנות אותי למידע יותר עשיר בנושא מעבר לוויקיפדיה.

"חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו".
-זאב ז'בוטינסקי.

יתכן ובר כוכבא אימץ חלק מטקטיקות של יהודה המכבי -300 שנה לפניו .

מבחינה פוליטית כנראה שיהודה המכבי עלה עליו משום שהצליח לכרות בריתות עם מדינות אחרות נגד היוונים , דבר שלא ידוע על בר כוכבא .

בתקופת יהודה המכבי הממלכה הסלאוקית הייתה בשקיעה וזה מה שאיפשר את הניצחונות הצבאיים של המכבים (אם תבדוק טוב תראה שכל פעם שהסלאוקים יכלו לרכז את צבאם בא"י החשמונאים נחלו תבוסה מידיהם), בתקופת בר-כוכבא רומא הייתה עדיין האימפריה החזקה ביותר בעולם ולא היה לה ממש מתחרים (הפרתים, למרות שיכלו להתמודד בצורה טובה עם רומא בשדה הקרב לא יכלו להגיע נגדה לאיזשהם הישגים צבאיים בגלל מבנה הממלכה הפיאודלי שלהם), רוב עמי האימפריה קיבלו עברו רומאניזציה במידה זה או אחרת ולא היה להם ממש התנגדות אידיאולוגית לשלטונה של רומא.

אפילו אם בר-כוכבא היה מצליח להדוף את סוורוס אין שום סיכוי שבעולם שהרומאים היו מוותרים ומניחים ליהודה להתקיים כממלכה עצמאית.

לדעתי הטעות הבסיסית של אבותינו הייתה שהם לא הבינו את השינוי העמוק שקרה במזרח אם הגעתו של פומפיוס, אם הם היו מוכיחים שהיהודים הם בני ברית נאמנים לרומאים אז וודאי שהרומאים היו מאפשרים למדינה היהודית להתקיים כממלכת חסות והיו נמנעים מצעדים כגון הקמתן מחדש של הפולייס ההלניסטיות שהחשמונאים החריבו.

אם המורדים של המרד הגדול ומרד בר כוכבא היו כורתים ברית עם מלכויות מזרחיות אחרות ששאפו לעצמאות ועם הפרתים אולי היה להם סיכוי לנצח את הרומיים ולהפוך למלכות חסות של הפרתים (מה שכמעט קרה בשנות 37-41 לפסה"נ כאשר הפרתים כבשו את ארץ ישראל). לגבי לבלום את הכיבוש הערבי, אם הססאנים והביזנטים לא הצליחו לעשות את זה קשה לדמיין שממלכת יהודית הייתנ יכולה.. ובכלל נראה לי שהם היו מצדדים עם הערבים מכיוון שהיחסים של היהודים עם הביזנטים תמיד היו גרועים.

אחרי המרד בר כוכבא היישוב היהודי בארץ הוסיף להתקיים ולהיות הרוב בפרובוניקת "סוריה פלסטינה"
היישוב עצמו החיל להתפזר לגולה רק במאות השביעית והשמינית עם כיבושי האסלאם באזור.
יוצא שהשאלה שהעלת היא לא רלוונטית כי היישוב היהודי לא נחרב אחרי המרד אז כך השנזק שהמרד גרם לא היה עד כדי כך חמור.
ומה גם שאני מזכיר לך כי לא היה למרד הגדול או למרד בר כוכבא שום סיכוי להתמודד עם האימפריה שעה שזו הייתה בשיאה וזאת בגלל שארץ ישראל נתפסה כצומת חשובה למסחר מארצות ערב ומהפרובוניקות השונות באימפריה, בסופו של דבר גם אם היו מצליחים את הצבא הרומי שנשלח לרומים הייתה את היכולת המדהימה שלהם לגייס עוד צבא גדול ומיומן כמעט ללא הגבלה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מקסימוס לאופילדיס אחרי המרד בר כוכבא היישוב היהודי בארץ הוסיף להתקיים ולהיות הרוב בפרובוניקת "סוריה פלסטינה" .

אולי ואולי לא, מה הן הראיות לכך? כבר לפני המרד חלק משמעותי מתושבי הפרובינציה היו יוונים (או סורים הלניסטים) שהגיעו מהצפון, רומאים שהתישבו בארץ או נבטים\ערבים בדרום. ההיסטוריונים מסכימים כי התוצאות של מרד בר כוכבא היו קשות ביותר ושמאות אלפי יהודים נרצחו או שועבדו בעקבותיו. בנוסף ירושלים הפסיקה להיות המרכז המדיני והרוחני של היהודים בפועל וכניסת יהודים אליה נאסרה באיום מוות.

מלבד זאת מספרם של היהודים בארץ עד כיבושי האיסלאם רק הלך וקטן כיוון שהיחס אל הישוב מהשלטונות הנוצריים שהופיעו היה גרוע ובמאה ה4 כבר היו בארץ ישובים יהודיים ספורים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מקסימוס לאופילדיס היישוב עצמו החיל להתפזר לגולה רק במאות השביעית והשמינית עם כיבושי האסלאם באזור.

כבר בתקופת המרידות ברומאים חלק ניכר מהעם היהודי חי בגולה כאשר הקהילות במצרים ובבבל היו מפורסמות בעושרן ובאנשים המוכשרים שיצאו מהן והן מנו מאות אלפי בני אדם. עד עוד לפני שמוחמד הגה את האיסלאם יהודים חיו גם במרבית האזורים שהיו בעבר הפרובינציות הרומיות באירופה. אפשר להגיד למשל שהיהודים הראשונים הגיעו לצרפת עוד לפני הצרפתים עצמם.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מקסימוס לאופילדיס יוצא שהשאלה שהעלת היא לא רלוונטית כי היישוב היהודי לא נחרב אחרי המרד אז כך השנזק שהמרד גרם לא היה עד כדי כך חמור.

הישוב אולי לא חרב לחלוטין, אך איך אפשר להגיד שרצח ושעבוד מאות אלפי יהודים זה לא נזק חמור? גם השואה לא הביאה לנזק חמור?

מה שהתכוונתי זה שבראייה לאחור מרד בר כוכבא על אף הנזק הגדול שלו לא הביא לגלות ושהגלות עצמה התרחשה במאות השביעית והשמינית לספירה בעקבות כיבושי האסלאם.

אתה צודק שאתה אומר שהמרכז הרוחני בירושלים נהרס אבל המנהיגים הרוחניים באותה תקופה בראשם יהוחנן בן זכאי השכילו להעביר את מרכז הפולחן ליבנה וליצור יהדות חדשה שפולחנה מתבסס על תפילות ולא על הקרבת קורבנות דבר שבראייה לאחור בעצם הציל את היהדות ועזרה לשמור על העם היהודי במשך 2000 שנה.

וכן לא אמרתי שלא הייתה קהילות יהודיות בגולה אני פשוט מאוד טוען שבפרובניקת יהודה או בכינויה בפי הרומים לאחר המרד הגדול סורי פלסטינה (אני אישית שונא שקוראים לארץ ישראל פלסטינה) היה רוב יהודי שנמשך כמו שאמרתי עד תקופת כיבושי האסלאם ולא כמו שלימדו אותך ביסודי שהעם יהודי גלה אחרי מרד בר כוכבא.

אם אתה כבר רוצה לקרוא עוד חומר בנושא ולדעת מאיפה אני מבסס את טענותיי אני מציע לך לקרוא את הספר "תולדות עם ישראל בימי קדם" ואת החלק העוסק בימי בית שני שנכתב ע"י מנחם שטרן
ואם אתה מתעקש לא להאמין לי אז אני שתקרא משהו שיעזור לך לדעת מי הוא
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E...%98%D7%A8%D7%9F

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מקסימוס לאופילדיס מה שהתכוונתי זה שבראייה לאחור מרד בר כוכבא על אף הנזק הגדול שלו לא הביא לגלות ושהגלות עצמה התרחשה במאות השביעית והשמינית לספירה בעקבות כיבושי האסלאם.

ישוב יהודי רצוף בא"י המשיך להתקיים גם אחרי הכיבוש האיסלאמי, אבל אחרי מרד בר כוכבא, כפי שקרה אחרי חורבן בית ראשון, מרכז העולם היהודי נדד לבבל וזו תוצאה ישירה של המרד, גם אם לא המידית.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מקסימוס לאופילדיס אתה צודק שאתה אומר שהמרכז הרוחני בירושלים נהרס אבל המנהיגים הרוחניים באותה תקופה בראשם יהוחנן בן זכאי השכילו להעביר את מרכז הפולחן ליבנה וליצור יהדות חדשה שפולחנה מתבסס על תפילות ולא על הקרבת קורבנות דבר שבראייה לאחור בעצם הציל את היהדות ועזרה לשמור על העם היהודי במשך 2000 שנה.

אילו היהודים נשארו על ארצם וקיימו את מנהגיהם כפי שעשו לפני המרד, לא היו נאלצים להתמודד עם השאלה "כיצד שומרים על זהות יהודית ב2000 שנים הבאות?".

ציטוט:

במקור נכתב על ידי מקסימוס לאופילדיס וכן לא אמרתי שלא הייתה קהילות יהודיות בגולה אני פשוט מאוד טוען שבפרובניקת יהודה או בכינויה בפי הרומים לאחר המרד הגדול סורי פלסטינה (אני אישית שונא שקוראים לארץ ישראל פלסטינה) היה רוב יהודי שנמשך כמו שאמרתי עד תקופת כיבושי האסלאם ולא כמו שלימדו אותך ביסודי שהעם יהודי גלה אחרי מרד בר כוכבא. אם אתה כבר רוצה לקרוא עוד חומר בנושא ולדעת מאיפה אני מבסס את טענותיי אני מציע לך לקרוא את הספר "תולדות עם ישראל בימי קדם" ואת החלק העוסק בימי בית שני שנכתב ע"י מנחם שטרן ואם אתה מתעקש לא להאמין לי אז אני שתקרא משהו שיעזור לך לדעת מי הוא

הרעיון שהיה רוב יהודי בכל א"י ממרד בר כוכבא ועד הכיבוש האיסלאמי הוא אכן חדש לי.

הוא יצא מירושלים בשנת 70 וישב ביבנה. על החידושים שלו, וכיצד התפתחה הדת היהודית לאחר חורבן המקדש, הייתי מציע לחברים לפתוח אשכול חדש.
בכל מקרה, יוחנן בן זכאי אינו קשור כלל למרד בר-כוכבא שאירע בשנת 120 . הדמות הדתית שמזוהה עם מרד בר-כוכבא היא רבי עקיבא.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי chaim.israel לקראת חג לג בעומר והדלקת המדורות במוצאי שבת ברצוני להעלות אתגר מחשבתי בפני הממומחים הצבאיים של הפורום : מה היה קורה אילו היה מצליח בר כוכבא במרד ומצליח לשמור על עצמאות יהודה ? בשלבים הראשונים של המרד הצליחו בר כוכבא וצבאו הענק (שנאמד ב 400 אלף איש (!!)) להשמיד לחלוטין לגיון רומאי שלם ולגרש את הצבא הרומאי בפיקוד טרונוס רופוס מיהודה . דווקא המצביא יוליוס סוורוס שנמנע מלוחמה חזיתית מול צבא בר כובכבא הצליח לפרק את העוצמה היהודית שלב אחר שלב עד לכיבוש ביתר - המעוז האחרון של בר כוכבא . מה ניתן היה לעשות מול הטקטיקה של סוורוס ? השאלה מסקרנת במיוחד משום שאים היה מצליח בר כוכבא להדוף את סוורוס ( רק להדוף -אפילו לא לנצח ) נראה לי כי מהלך ההיסטוריה היה עלול להשתנות לחלוטין . ייתכן אפילו כי ממלכה יהודית חזקה הייתה יכולה להתקיים מאות שנים עד לקריסתה של האימפריה הרומית , ייתכן כי הייתה בולמת את ההסתערות המוסלמית על אירופה ואפריקה החל מהמאה השביעית ומעל הכל - אם עם ישראל היה נותר בארצו - לא הייתה שואה ! אגב כל הדברים הללו נכונים גם ביחס למרד הגדול בשנת 66 . חומר למחשבה !

אם יורשה לי, ספק גדול שהצבא של בר כוכבא מנה 400 אלף איש. אילו הם המספרים שמופיעים במקורות הדתיים שלנו, שם גם מסופר ששיטת המיון של בר כוכבא הייתה כדלקמן: 200 אלף ראשונים נבחרו אם הסכימו לקטוע את אצבעם ו200 אלף נבחרו לאחר שהצליחו לעקור ארז מהאדמה.

בכל אופן, אני לא חושב שהיה לבר כוכבא שום סיכוי מול הרומאים. אנחנו השמדנו לרומאים ליגיון ואילו הם החריבו את הציביליזציה היהודית אשר התאוששה מהמכה רק מאות שנים לאחר מכן (ואז קיבלה אחת נוספת).

ובכלל, שאלות "מה אם" הן מפתות מאוד אבל אי אפשר לחזות את העתיד, אפילו לא רטרואקטיבית

מעניין אם גם אז הקימו וועדה לחקור את ארועי מרד בר כוכבא.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי boozi :] מעניין אם גם אז הקימו וועדה לחקור את ארועי מרד בר כוכבא.

בהחלט כן! מסקנותיה: שלא ידחקו את הקץ, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו במלכות.
בקיצור, המסורת היהודית בהחלט הפיקה לקחים מהמרידות ברומאים.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

היה חסר ידע מינימאלי בלוחמה, בריון שאחראי להרס שארית הישוב היהודי ולהרג רבים מבני עמינו לחינם. לא סתם כינו אותו בתלמוד ב"הפוך על הפוך" בר כוזיבא (כלומר, המאכזב).

"הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור" - האמנם?

מאמר מאת ד"ר יחיעם שורק באתר הידען של אבי בליזובסקי.

http://www.hayadan.org.il/wp/soreq-...5073/#more-1616


עוד ממאמריו של ד"ר שורק על תקופת המרד הגדול:

http://www.hayadan.org.il/wp/author/shorek


והנה הטסקט המלא:

מאת: דר. יחיעם שורק

יום שישי 4 מאי 2007

יחיעם שורק מספר על מרד בר כוכבא - המרד שבעקבותיו אבד הסיכוי לעצמאות יהודית במשך כמעט אלפיים שנה
המאמר פורסם לראשונה באתר הידען ב-25.2.2003



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/portals/hayadan/imagesP/sub45/459346820-L-bcobsm.jpg]

מטבע כסף משנת ג‘ למלחמת בר-כוכבא. הכתובות מכריזות על מטרות המלחמה: ”גאולת ישראל“ ו“חרות ירושלים.



”הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור. כל העם אהב אותו, בר כוכבא גיבור“ שרו ילדי הגן, ועדיין שרים בל“ג בעומר. הזאטוטים מתרפקים על דמותו של בר כוכבא, הלוחם האגדי, האמיץ ללא חת, גיבור מלחמת החירות ברומאים. גיבור? לוחם חירות? … האומנם?!
פרופ‘ יהושפט הרכבי פירסם לפני למעלה מעשרים שנה חיבור חדשני ומעניין אודות בן כוסבה / בר כוכבא (חזון, לא פנטזיה, 1982), בו הוצג ”גיבורנו“, ללא כחל וסרק, כתופעה ביריונית חולפת של מנהיג והרפתקן, שרלטן חסר תקנה, אשר העמיד בסכנה את עצם קיומו של עם ישראל הקדמון באותו מהלך טירופי שיזם, קרי המרד. ספר זה, שנחשב בזמנו כ“עבודה זרה“, בבחינת ”צלם בהיכל“, עורר מטבע הדברים תגובות רבות, בעיקרן סוערות ונירגנות, אלא שעם הזמן שכחו מעט הרוחות ונרגעו, פחות מטעמי ”תיקתוק השעון“ ויותר מהסכמה זוחלת ומין השלמה עם הרעיון המרכזי שהובלט בספר הנידון. לא מעטים התפכחו, בעניין זה כבעניינים אחרים, מאשליית המיתולוגיה ומקידוש המיתוסים, ונכונו לבחון את המרד, מהלכיו, ובפרט את דמותו של מנהיג המרד ללא יראה וללא משוא פנים. במאמרי זה המוגש לפניכם, הנני מבקש לחדד כמה נקודות בהקשר למרד ולמנהיגו, בעיקר על רקע המעין מהפך שחל בציבור היהודי מלאחר המרד הגדול והוא החתירה להשלמה עם הנוכחות הרומית בארץ ישראל. ואשר על כן ניתן להדגיש ביתר שאת כי מהלכו של בן כוסבה אכן היה אפיזודה מסוכנת, כמעט ללא כל תמיכה מההנהגה היהודית הסנהדראית של אותם הימים. תחילה אבקש להבהיר, כפי שנכון להתייחס כמעט לכל מיתוס הנשבר בתולדות עמנו הקדומים, כי אחד הגורמים המקשים לפצח את תרמית המיתוס נעוץ בגיוסו לטובת חיזוק תורות ואידיאולוגיות שונות, כמו אלו הלאומיות-רומנטיות שביסוד הציונות, ומיד נראה זאת.
דמותו הפרובלמטית של בן כוסבה / בר כוכבא משוקעת בספרות חז“ל, באוצר המטבעות, באגרותיו וברמיזות שונות הפרושות בין כתבים רומיים, ביזנטיים ונוצריים ואולי אף ניבטת אלינו, דימיונית, מתוך רבדי המימצאים הארכיאולוגיים שבמדבר יהודה בואכה השפלה, ומני אז שקעה בנבכי ההיסטוריה ולא מצאה ולו ביטוי אחד בספרות היהודית הימי-ביניימית כמו הספרות הענפה של השאלות-ותשובות במערב אירופה ובמרכזה. אפשר אומנם להניח כי ילדי ישראל נחשפו באופן זה או אחר לסיפורים המיתולוגיים, הקדומים של העם, אלא שאין באפשרותינו לבחון את הדברים לאשורם.
והנה, כבמטה קסם, נשלפת דמותו של בר כוכבא והופכת לגרעין מלהיב ומרטיט בשלהי המאה ה-19. כיצד זה קרה?
הכל החל במין מיפגש מיתולוגי ורומנטי בין תנועה לאומית יהודית, קרי הציונות, לבין צמיחה חובבנית, עוברית משהו, של פעילים יהודים בתחום הגופנות, ובמלים אחרות – בתחום ההתעמלות והספורט. הזיקה בין צמיחתם של רעיונות לאומיים לבין תקומה גופנית וספורטיבית היתה ידועה וברורה במרכז אירופה ובמערבה משלהי המאה ה-18 ואילך, וקשר זה נראה בעיני ראשי הציונות המדינית, הרצל ונורדאו, כגורם שאין להרפות ממנו ויש לנצלו היטב. ולראייה – טורח נורדאו לשבץ בנאומו בקונגרס הציוני השני, 1898, פיסקאות ברורות בדבר חשיבות התקומה הגופנית של עם ישראל, בבחינת חידוש העלומים (“רגנרציון&#8220 של ימי המקבים ובר כוכבא. לא חלפו אלא כמה שבועות והוקם מועדון יהודי להתעמלות בשם ”בר כוכבא ברלין“ ושכדוגמתו נפוצו במרכזים עירוניים שונים במרכז אירופה. מני אז נרתמו אנשי רוח, סופרים, משוררים והוגים שונים, לנסות ולחלץ מתולדות עם ישראל את הביטויים ההירואיים, לנפחם ולהזיזם לקדמת הבמה, כדי שיהפכו לפסילי משיכה, לפטישים קוסמים, בעיקר לצעירים נלהבים הרואים בעצם חבירתם למחנה הציוני ובניסיונותיהם לעלות ארצה ולהעלות אחרים אליה כמין הגשמה מרגשת של חלום קדמון ומיתולוגי.
סיפורי גיבורים יהודים קדומים הפכו למין מקדם מלהיב ותזזי אשר מצא את ביטויו ביישוב העברי בארץ (כגון ”מסדה“ של יצחק למדן), במסגרות חינוכיות רשמיות ורשמיות למחצה כגון בתנועות נוער ובמחתרות ואף במסגרת ”פלוגות האש“ של ווינגייט והותכו גם אל מסגרות ה“הגנה“ ואחר-כך לצה“ל, שם התמסדו. מערכת החינוך של טרום מדינה ובתר-מדינה אימצה אל חיקה בחום את סיפורי הגיבורים הקדומים, ניכסה אותם, קידשה אותם והערתה אל ורידי האוכלוסיה, מעולל ועד בוגר, את זרמי עלילותיהם. הללו, שנתקדשו באופן זה, הפכו למיתוס בפני עצמו, מקודש ומחוסן. לתופעה זו התחברו כל מיני בוקי-סריקי שקריים ומסוכנים, כמו למשל מיתוס ה“מעטים מול רבים“ שכמו חיבר בין קרבות המקבים לקרבות לוחמי תש“ח, ולו יכלו היה מזמינים אל מדורת הצ‘יזבאטים גם את מתתיהו ובניו.
יוצא מכאן שכל מי שניסה לעורר מעט ספיקות והרהורים באשר לאמיתות קדמונינו הגיבורים הוקע מייד ונטבע על מצחו אות קין של בוגד, מזוכיסט וסתם שרלטן.
והנה, בשעה שבוחנים את האיש (בן כוסבה), מהלכיו (יוזמת המרד כנגד הרומאים) והליכותיו (יחסו לחבריו ולסביבתו) מגלים מין דמות אחרת, רחוקה ת“ק פרסה על ת“ק פרסה, מזו המצטיירת בפולחני האישיות בזיקה לאישיותו.
לאחר נפילת ירושלים במרד הגדול וחורבנה (70 לספ&#8216 נוסד המרכז היהודי החלופי ביבנה בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי תחילה ולאחריו כיכב בראשה רבן גמליאל משושלת הנשיאות המסורתית. הנהגה זו ועימה הסנהדרין הפרושית אימצו קו מתון ומתפשר עם השליט הרומי. מגמה זו נבעה ממספר טעמים: הכרה בכוחה הצבאי הבולט של רומא, נקיעת נפש גמורה מכל ניסיון של מרידה והנחה בסיסית כי הפשרת היחסים רק תועיל לחברה היהודית ולהנהגתה ותשדרג את מעמדה ועמדתה. המגמה המתפשרת, ה“תבוסתנית“, בלטה גם בהלכות חז“ל ששידרו מסרים של שלום והשלמה עם השלטון הרומי מחד וגילוי עמדה אנטגוניסטית מזה ומתכחשת מזה מאידך לתופעת המרדנות והקנאות היהודית.
ביטוי מעשי לשינוי הקו ממרדנות להשלמה מתגלם, בין השאר, ממירקם היחסים בין הנהגת הסנהדרין, קרי הנשיאות, לבין השלטונות הרומיים, הן ברמה האימפריאלית (עם בית הקיסרות) והן ברמה המקומית (עם בית הנציבות בסוריה והפקידות הרומית בארץ). ביטוי מתפייס ומדהים לכשעצמו מתגלה בעדות תלמודית (קצת בעייתית, אם נודה על האמת, בהקשר הכרונולוגי שלה, כלומר מתקשים אנו לשייכה למועד היסטורי מדוייק) המספרת על הוראה קיסרית לבנות את בית המקדש, כנראה בשנים 115-117 לספ‘, וכתוצאה מכך נערך מבצע חסר-תקדים בהיקפו לסייע בקליטתם ובמעברם של עולי רגל רבים, כאלה שביקשו, בעקבות פרסום המידע הנ“ל, לחזות במו עיניהם בהתחדשות המבנה המרכזי והמקודש לעם ישראל – בית המקדש (השלישי). עדות זו, המשופעת בסממנים אגדתיים ומיתולוגיים, מסתיימת באכזבה קשה, כאשר השלטון הרומי חוזר בו מיוזמתו חסרת התקדים. עם זאת, בשעה שמקלפים בזהירות את מעטי הדימיון סביב הסיפור, ניתן לראות בו ביטוי מעניין למירקם היחסים בין היהודים לרומאים ולהשלמת ההנהגה היהודית עם השלטון הרומי ועם נוכחותו ביהודה.
באותה שעה ממש, ואולי בהקשר מסויים לסיפור הנ“ל, מתנהלת במזרח האימפריאלי מרידה בעייתית של היהודים כנגד הרומאים. מדובר על מוקדי מרד במצרים ובקיריני, בשתי פרובינקיות רומיות, שראשיתו ביריבות בין היהודים ליוונים בערי הפוליס המקומיות, והמשכו בגלגול המרד כלפי הרומאים. את המרד יזמו והציתו, זאת להדגיש, גורמים קנאים, פליטי ונמלטי המרד הגדול, שלא נחו ולא שקטו, אף לאחר האסון הכבד שהמיטו על עם ישראל בימי המרד, וששו להדליק את מדורת המרד בשתי הפרובינקיות הנ“ל.
והנה, ל“מרבית הפלא“, למעט פעולות התנגדות ומרי, ספורדיות, קלושות ועמומות בכלל, לא נענית יהודה ל“קריאות“ המרד ברומאים מתפוצותיה הסמוכות ושומרת, מבחינת ההנהגה כמובן, על איפוק בריא ובוגר. היא איננה מורדת, ועל כן איננה נושאת בעונשים ולא מיוסרת סבל כפי שהיו מנת חלקן של הקהילות היהודיות בתפוצות המרדניות שבאגן המזרחי של הים התיכון. יהודה ממשיכה איפוא לשמור על אותה מגמה שאיפיינה אותה מסיומו של המרד הגדול ברומאים והוא: השלמה, ואפילו על יסוד פרגמטי, עם השלטון הרומי ועם נוכחותו בארץ. יהודה הפיקה איפוא את הלקח המר שנלמד על בשרם של בניה בעקבות המרד הגדול ודאגה, מובלת על ידי הנהגה סנהדראית ונשיאית שפויה, פרגמטית, לדלג על פני כל משוכה בעייתית על מנת לפתור אותה בדרכי שלום, במתינות ובאורך רוח. אלא שמאבקים פנימיים בהנהגת העם סדקו את חומת ההיגיון ושיקולי הדעת הסבירים. הנשיא רבן גמליאל נפטר ובנו, יורשו, רבן שמעון בן גמליאל היה זאטוט, שלא יכול היה לשבת על כס ההנהגה. זאת ועוד, יציבות ההנהגה הנשיאותית התערערה עוד בימי רבן גמליאל, כאשר הנשיא הודח לשעה ו/או ממספר סמכויותיו. את התפר הזה ניצלו גורמים קנאיים, ובראשם בן כוסבה / בר כוכבא, אשר בהניפם את דגל ההתנגדות לגזירות הרומיות, כפו על יהודה ועל עמם ימי אימה וטרור של מרידה חסרת סיכוי ברומאים, אשר תוצאותיו היו קשות וטרגיות.
ומה באשר לגורמיו ולסיבותיו? מרד בן כוסבה פרץ בשנת 132 לספ‘, כ-15 שנה מסיום המרד האחרון בתפוצות היהודיות, נמשך כשלוש שנים, וכמעט גרם לאסון טוטלי לכל העם היהודי. סיבת התפרצותו שנוייה עד היום במחלוקת בין טובי החוקרים. אותן שתי גזירות - כנגד קיום המילה ובעד הפיכתה של ירושלים לעיר רב-אלילית בשם ”איליה קפיטולינה“ – אינן כה ודאיות בזיקתן למרד, כלומר אין זה מחוור די צורכו האם מדובר על מהלכים רומיים, תמוהים ככל שיהיו, אשר סיפקו את ה-casus belli (עילה למלחמה) – את סיבת הצתת המרד, או שמא מדובר במהלכים רומיים בתר-מרדניים בבחינת עונש שלאחר המרד, ואולי (בהתייחס לגזירה כנגד המילה) הכוונה להוראה ספורדית וזמנית, או אף בלתי מובנת.
גם אם נצא מנקודת הנחה צרה, כי אכן מדובר על שתי הנחתות גזירתיות כבדות משקל, אשר עוררו את להט המרד בקרב קבוצות קנאיות, ממש בדומה לקנאי המרד הגדול ולפניהם – הקנאים הקדומים מתתיהו החשמונאי ויהודה המקבי – והללו ”לא עשו חשבון לאף אחד“ ומרדו ברומאים, יש בהחלט לקום ולשאול באומץ כמה שאלות נוקבות:
ראשית – מי שמכם בכלל להוביל מהלך אשר סיכוייו גבלו באפס? שנית - מי שמכם בכלל להוליך המונים, שברובם תמימים ופתאים, אל מותם? שלישית - מי שמכם בכלל לקרוא תיגר על ההנהגה הנשיאותית, המוכרת? רביעית - מי שמכם בכלל להפוך את הינוקא, הנצר הנשיאותי ובני ביתו לבני ערובה שלכם? חמישית - מי שמכם בכלל לזלזל בקו הפרגמטי שנקטו בו החכמים, חברי הסנהדרין? שישית - מי שמכם בכלל להנהיג את המרד, כמעט בניגוד לעמדה הדומיננטית של חברי הסנהדרין? שביעית – מי שמכם בכלל ללכת אימים על הציבור ולהנהיג ב“מדינת המרד“ משטר מדיני, כלכלי וחברתי הטבול בטרור? אכן, שאלות קשות, כשכל אחת מהן (בנסיבות אחרות כמובן) שקולה לנימוק הגיוני לכונן ועדת חקירה ממלכתית.
כמעט כל סטודנט להיסטוריה ובוודאי שנכון הדבר לגבי חוקרי העיתים משתעשעים לעיתים בשאלה, הלא-רלוונטית אמנם, אך המגרה מחשבה וחשיבה: האם ניתן היה למנוע את האירוע המסויים, ובהקשר למרד בן-כוסבה ניתן לציין במפורש כי לא צריך להשתעשע יותר מדי מכיוון שלפנינו מונחת עדות מעניינת, מדרשית, ממנה נוכל להוציא מסקנה מעניינת. על-פי מדרש בראשית רבה (ס“ד) מתכנסת בבקעת בית רימון חבורה של יהודים המבקשת למרוד ברומאים, ואותה מהסה רבי יהושע בן חנניה, חכם ידוע, הוגה דעות, איש עצה ומחשבה, כפי שהתלמוד מכנהו, תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן-זכאי (אותו מנהיג פרגמטיסט המבקש להנחיל את חשיבות מערכת היחסים התקינה עם הרומאים) בעזרת משל קדום מפורסם אודות העוף שחילץ את העצם מגרונו/לועו של האריה, ובבקשו תמורה הפטיר האריה: ”די לך שנכנסת לפי הארי בשלום ויצאת בשלום“. הנמשל, אותו ביקש רבי יהושע בן חנניה להטמיע בקרב החבורות המרדניות היתה: די לכם בשעה שרומא לא מוטטה אתכם למרות שביקשתם למרוד. הרפו מזעמכם ושובו לשגרה. הריאליזם של רבי יהושע, שהיה מבוסס בעיקרו על הבדלי הכוחות בין היהודים לרומאים (עוף מול מלך הטורפים), יכול היה, לו נשמעו לו המורדים, לעצור את המרד מראשיתו ולמנוע מעם ישראל מכה נוראה כל-כך בהמשך. אירוע זה מחזיר אותנו לנאום הדרמטי המפורסם של אגריפס השני, ממש ערב פרוץ המרד הגדול (66 לספ&#8216, המבקש להבהיר לציבור שבירושלים, תאב המרידה וההתנגדות, מדוע סיכוייו שואפים לאפס. אגריפס ניסה וכשל ותוצאות המרד כבר ידועות.
את ההכנות למרד ואת מהלכו, מזווית ראיה של משגים וכשלים, מנתח פרופ‘ הרכבי (“חזון, לא פנטזיה“, 1982) והוא מרבה, כהנה וכהנה, להעמיד את בן כוסבה באור הראוי של דמות שהמיטה אסון ופורענות על עם ישראל, וטוב שלא היתה משהיתה. אין לי כל כוונה להעמיק מזה או לתמצת מזה את הפיאסקו הגדול בשם מרד בן-כוסבה ואף לא להציע היבטי חשיבה ומחקר בתחומים השונים כגון מדיניות, הנהגה, אירגון, אסטרטגיה, טקטיקה, יחסי אנוש ועוד, שלצורך כך אדרש לעשרות עמודים, ואסתפק באמירה, שיש בה מן החדשנות המחקרית-מדעית, והיא: מרידתו של בן כוסבה לא היתה רק ברומאים, ואשר מטעמים צבאיים ואירגוניים בעיקר כשל וקרס מולם, מרידתו של בן כוסבה היתה גם ביהודים: ובעיקר במימסד ההנהגה, קרי הסנהדרין. מספר החכמים שתמכו במרד ובמורד היו מעטים, ואף לגבי רבי עקיבא, מי שנחשב לגדול תומכיו של בן כוסבה, מעורפלים דברי חז“ל לגביו ואינם מציגים עמדה ברורה של תמיכה במרד ובמורד. אף המסורת אודות מות אלפי תלמידי רבי עקיבא אין בינה ובין המרד הנידון גשר מוצק ומחקרי/מדעי. בן כוסבה ממקם את מרכז המרד בביתר (בית-תר) ולא ביבנה (מרכז ההנהגה הסנהדראית) ואנו מוצאים בביתר לא פחות ולא יותר את חצר הנשיאות המוכרת, המסורתית, של בית גמליאל. רבן גמליאל נפטר במהלך שנת 115 לספ‘ ויורשו, רבן שמעון בן גמליאל הינוקא, יחד עם חבריו, מופיעים במסורת התלמודית בביתר במהלך המרד. ההתנגדות המסיבית של החכמים לבן כוסבה, לדמותו, להנהגתו ולמדיניותו, מתפרשת באופן ברור כהסתייגות מדרכו של בן כוסבה ועל כן אפשר להניח שחצר הנשיאות טולטל מיבנה לביתר בעל כורחו, והייתי אפילו מסתכן ואומר כי בן כוסבה לקח תחת חסותו את הינוקא הנשיאותי (אולי אף כבן ערובה), כדי לבצר ולחזק את הנהגתו המרדנית. מעניין לבחון מספר מסורות תלמודיות בהן מצטייר רבן שמעון בן גמליאל הינוקא כ“תלמיד מסור“ של האינדוקטרינציה הבן-כוסבאית. הוא מצטייר כתומך נלהב של המרד (למרות שביתו הנשיאותי התנגד למרידות ולמרדנות וצידד בדו-קיום פרגמטי עם הרומאים). אותו צעיר מעיד על עצמו כי בשעה שהוא וחבריו, תלמידי בית הספר, יתעמתו עם הרומאים, הם עתידים להסתער עליהם ולדוקרם בעזרת

ה“מכתובים“ (הקולמוסים המחודדים) שבידיהם. מעניין לציין כי באף לא אחת ממטבעותיו של בן כוסבה מופיע בית הנשיאות המוכר והמסורתי – בית גמליאל. במטבעות בן כוסבה מופיע נשיא אחד בלבד והוא בן כוסבה עצמו, וככתוב: ”הנסי (הנשיא) על ישראל“, מה שלא העזו לעשות (בטיבוע המטבעות למשל) רשויות המרד בירושלים בזמן המרד הגדול. אם זה לא מרד במימסד הסנהדראי, אינני יודע מרד מהו. זאת ועוד, באחת המסורות מסופר כי החכמים בחנו את הצהרתו של בן כוסבה שהוא-הוא המשיח ומצאו כי הוא משיח-שקר ועל כן הרגוהו (!!!). מסורת זו אין טובה ממנה כדי להציג את עמדת החכמים המסתייגת כלפי האיש ומדיניותו.
ראינו איפוא כיצד מדרדרת קבוצת קנאים את העם למרידה, ובראשה מנהיג חסר אחריות, הרפתקן ושוחר קרבות. למרד לא היה כל סיכוי מראשיתו, סיבותיו מוטלות בספק, התמיכה בו היתה שולית, את התוצאות הקשות ניתן היה לחזות מראש, ומעל לכל – יותר משמרד בן כוסבה ברומאים הוא מרד במימסד הנשיאותי כאוזורפטור אלים. בן כוסבה הפך למותג, למיתוס לאומי, כזה אשר שירת מטרות לאומיות, הופנם והוטמע בוורידי העם מזאטוטי הגן ואילך, התקדש כשאר המיתוסים ובשעה שמאן דהוא מבקש לתהות להציג שאלות תמיהה לגבי מפקד המרד, אופיו ודרכו, הוא נתפס כשועל המחבל בכרמים. האם האמת הלאומית תכסה על פני האמת ההיסטורית, בידיכם התשובה!

האנרכוניזם בפרשנות והשימוש המגמתי במופגן בעדויות מעידות על רמתו של שורק שלמרות גילו המתקדם נותר דוקטור (ולא פרופסור) בעל מעמד אקדמי שולי שבשוליים. למעשה, מדובר ביותר פוליטיקאי (שמאלי קיצוני שבקיצונים) מאשר חוקר. הפתטי מכל הוא שה"פציפיסט" הצבוע הוא גזען גדול בביתו שלו (וזאת מידיעה אישית).

לא הסתמכתי על המאמר הנ"ל מכיוון שלא הכרתי אותו עד היום, אבל אני עדיין מחזיק בדיעה - שמסתמכת על המחקרים ההסטוריים מהשנים האחרונות - שבר כוכבא הוא פיאסקו רציני, ממש כמו סיפור מצדה שהתגלה ברבות השנים כ-90% המצאה של יוסף בן מתיתיהו, עיתונאי החצר של הנציב הרומאי (בן כספית של העולם העתיק?) נקודה למחשבה: צה"ל החליט לפני כמעט 20 שנה לבטל את ההשבעות שלו על ההר, מה שלדעתי לא גורע מהעובדה שסיפור מצדה עדיין מרתק, בהשוואה לבר כוכבא שניסו להציג אותו כמרדכי אנילביץ' של המאה הראשונה...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יובל. לא הסתמכתי על המאמר הנ"ל מכיוון שלא הכרתי אותו עד היום, אבל אני עדיין מחזיק בדיעה - שמסתמכת על המחקרים ההסטוריים מהשנים האחרונות - שבר כוכבא הוא פיאסקו רציני, ממש כמו סיפור מצדה שהתגלה ברבות השנים כ-90% המצאה של יוסף בן מתיתיהו, עיתונאי החצר של הנציב הרומאי (בן כספית של העולם העתיק?)

יש לך דוגמא למה נכלל ב-90% הללו? 20% אולי... גם 10% יספיקו. עד היום דווקא בסיפור מצדה הוא הוכח כצודק או כמי שלא ניתן להפריך את סיפורו (מעבר לקישוטים ספרותיים). יש כאלה שפשוט לא ינוחו לפני שינפצו כל "מיתוס"-קח את זה בחשבון לפני שאתה מאמין להם. דווקא בסיפור מצדה החוקרים הללו יוצאים פארשים לגמרי. אני בהחלט יודע על מה אני מדבר (אני מעריך שאני בין הבודדים כאן שיודע לקרוא דו"ח ארכאולוגי וגם קראתי את האינציקלופדיה שהיא דו"ח מצדה. כל הטיעונים על סיפור מומצא הם מומצאים בעצמם).

.

רק שיש "קצת" קושי לשפוט את הגורמים והאווירה שהובילו למרד במונחים של היום. לגבי מצדה הרי שפרט לעניין נאום אלעזר בן יאיר טרם ההתאבדות ההמונית הרי שיש גיבוי ארכיאולוגי לתיאוריו של פלביוס, שמקובל אגב כהיסטוריון אמין ביותר.

ההיסטוריון יחיעם שורק, מרצה במוסד אקדמי על שמו של ברל כצנלסון ומעריצו, כך נדמה, של הפרופסור אייל נווה, שמקדם רב-נרטיביות בחינוך, יצא להגנתו של הפרופסור אריאל טואף. שורק מעיד על עצמו: "עיסוקי המחקריים בעידן הקדום הובילו אותי למחשבה, אם כי בוסרית ועוברית, כי ההאשמות הרבות שתלו ביהודים לאורך ההיסטוריה הקדומה, הינן, כך דומה, בבחינת 'אין עשן בלי אש'."

להזכיר למי ששכח: מדובר בהאשמות שהתלמוד מחייב כביכול שימוש בדם נוצרי לאפיית מצות ועוד דברי זוועה והבל מהסוג הזה; האש והעשן היחידים בסיפור הזה עלו ממדורות האינקוויזיציה, זאת יודע גם אריאל טואף. טענתו של טואף היתה, שהיות ובימי הביניים רווחו אמונות טפלות אודות הסגולות המיוחדות של הדם, ייתכן והיו יהודים שנדבקו באמונה הזאת.


http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-...ml?tag=08-03-17

מתברר כי באינטרנט אפשר לעשות הכל.

1. הצבא הרומי לא השתמש בפילים באותה תקופה.

2. מרד בר כוכבא - עד כמה (וזה מעט מאוד) שאנחנו יודעים על ההיבטים הצבאיים שלו לא היה מעולם מעבר להתקוממות רצינית בשטח מצומצם. בעוד שביתר היתה מפקדת המרד, ירושלים - עיר קטנה וחרבה או חרבה ברובה ששוכנת כמה ק"מ מביתר - לא נכבשת ע"י המורדים (ותחשוב כמה זה היה חשוב להם...).

3. התיאורים ההיסטוריים (בעיקרם של ההיסטוריון הרומי המאוחר דיון קאסיוס) מתארים מצב שבו ישנה "איניטיפדה" ביהודה ומאחר וזאת רק מתגברת למרות התגובה הרומית הלא חריפה אז נשלח צבא רומי רציני לדיכוי המרד.

4. אין מידע היסטורי אודות "השמדה" של ליגיון. ישנו מצב שבו לגיון מסויים חסר ממצבת הצבא הרומי החל מתקופת המרד. מכאן ועד "השמדה" יש עוד דרך (לגיונות שבאמת הושמדו במלחמות אחרות הוקמו מחדש תחת אותו מספר).

5. אני בספק גדול מאוד אם ביהודה המורדת (מאזור רמאללה לערד, ומעין גדי לתל צפית) היו 400,000 יהודים בכלל. אין ספק שלא היו 400,000 לוחמים. אלה מספרים מופרכים במושגים של העולם העתיק.

6. אם המרד היה כ"כ "אקטיבי" (כמו המרד הגדול בתחילתו) איך זה שלא כבשו המורדים נקודות באזור החוף, הגליל או אפילו מקומות מסויימים ביהודה? הרושם אודות המרד מכל מידע פרט לאגדות הוא שמדובר על התקוממות מקומית, גם אם אכזרית מאוד, שמתקיימת סביב מקומות היישוב של הקבוצה האתנית המתקוממת.

.

אתה צודק. יש כאלה שרצים לנפץ כל מיתוס, ולמולם יש כאלה שירוצו להאמין בכל מיתוס...חוש ביקורת זה דבר בריא בכל מקרה. ולעניינינו: כידוע, המחקר הרציני והמקיף ביותר שנעשה באתר "מצדה" התבצע בשנות החמישים-שישים ע"י יגאל ידין. לצערי, מלבד תמונות מלבבות של מתנדבות בלונדיות מאירופה אין לו ערך ארכיאולוגי רב. הוא טעה בפרשנות של רוב הממצאים, כגון מטרת הדייק, אופן בניית הסוללה, מטרת הגרורות שבאתר והכי חשוב: מעמדו של ה"מרד" במצדה בהיסטוריוגרפיה הצבאית של רומא. מסתבר שהמקור היחיד לאירועים על ההר הוא יוסף בן מתיתיהו, ואין שום מקור רומאי, מה שגורם לנו לחשוד במרכזיותו של האירוע ברמה ההסטורית.אין שום דבר רע במיתוסים. זה דבר חשוב עבור כל אומה (למשל, גנרל קאסטור האמריקני, המהווה דמות חשובה עבור הצבא האמריקני אולם בפועל לא היה יותר משתיין וסדיסט, הקרב באו.קי קורל, שתופס מקום מרכזי בשיח האמריקני ובפועל היה לא יותר מכמה יריות מאחורי מחסן נטוש בעיירה מאובקת, ועוד כהנה וכהנה). אני מאמין במיתוס יציאת מצרים. אבל אני יודע שאירוע כזה לא התרחש במציאות. ומה בכך?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יובל. אתה צודק. יש כאלה שרצים לנפץ כל מיתוס, ולמולם יש כאלה שירוצו להאמין בכל מיתוס...חוש ביקורת זה דבר בריא בכל מקרה. ולעניינינו: כידוע, המחקר הרציני והמקיף ביותר שנעשה באתר "מצדה" התבצע בשנות החמישים-שישים ע"י יגאל ידין. לצערי, מלבד תמונות מלבבות של מתנדבות בלונדיות מאירופה אין לו ערך ארכיאולוגי רב. הוא טעה בפרשנות של רוב הממצאים, כגון מטרת הדייק, אופן בניית הסוללה, מטרת הגרורות שבאתר והכי חשוב: מעמדו של ה"מרד" במצדה בהיסטוריוגרפיה הצבאית של רומא. מסתבר שהמקור היחיד לאירועים על ההר הוא יוסף בן מתיתיהו, ואין שום מקור רומאי, מה שגורם לנו לחשוד במרכזיותו של האירוע ברמה ההסטורית.אין שום דבר רע במיתוסים. זה דבר חשוב עבור כל אומה (למשל, גנרל קאסטור האמריקני, המהווה דמות חשובה עבור הצבא האמריקני אולם בפועל לא היה יותר משתיין וסדיסט, הקרב באו.קי קורל, שתופס מקום מרכזי בשיח האמריקני ובפועל היה לא יותר מכמה יריות מאחורי מחסן נטוש בעיירה מאובקת, ועוד כהנה וכהנה). אני מאמין במיתוס יציאת מצרים. אבל אני יודע שאירוע כזה לא התרחש במציאות. ומה בכך?

תרשה לי להניח שידע בארכאולוגיה - אין לך. עכשיו לעובדות: המחקר המקיף ביותר נעשה בשנות ה-80 וה-90 עת יצאו, לאחר עבודת מחקר של שנים שנערכה ע"י עשרות מומחים, מספר כרכים עבי כרס שהם דו"ח החפירות הסופי של מצדה. ככל הנראה לא קראתה אותו, וכך גם לא אלה שאתה מאמין להם. תמונות החופרים במצדהמראות שהיו שם יותר גדנ"עים מאשר "שוודיות". מצדה הוא אתר "חד שכבתי" וככזה קשה מאוד "לזייף" את תוצאות ומסקנות החפירה שלו באופן בלתי הפיך. באתרים כמו מגידו וחצור ידין שגה, ועל שגיאותיו "עלו" מה שאומר שככל הנראה שרלטן הוא לא היה, אחרת היית נותר רק עם "חשדות" ולא עם הוכחות לכך שטעה. אלה כמובן אתרים "רב שכבתיים" ומרחב הטעות בהם הוא עצום. (ומה בדיוק הטעות בעניין הדייק והסוללה? הראשון נועד לתת לצבא הצר פלטפורמה למיצוי יעיל של הכתר שמוטל על עיר/מבצר ושני נועד להוות פלטפורמה לקידום מכונות מצור ופריצה לחומה - אשמח אם תפנה אותי לקשקשן שטוען אחרת...).

המשך הדיון לא במקומו לא רק בגלל האכסניה שאינה מקום לדיון בהיסטוריה עתיקה אלא גם משום חוסר האיזון בין היידע שלי שבין השאר נותן לי את האפשרות לראות תמונה באופן מאוזן ומנותק ממשאלות לב (קרא את מה שכתבתי על בר כוכבא ותראה שאני לא "שרוף" של תפישות ישנות) ובין חוסר הידע שלך במדע הארכאולוגיה (אם תביא לי נקודה מהותית אחת שבה הסיפור הנ"ל אינו נתמך בעובדות, אני מניח שיהיה על מה לדבר). מי שניגש לחקור עם דעה קדומה, אין לו סיכוי להגיע לפרי טוב. כלל אצבע שתמיד עובד.

יום טוב

.

המתאבדים במצדה.

ומתי הוא טען שמצא אותן (טענה אקדמית בבקשה, לא ספר שמוכרים לתיירים ונותנים מתנה לבר מצווה). מדי פעם אני מגיע עם אח"מים מארה"ב לביקור ביחידות צה"ליות שונות, כולל יחידת "שושו" אחת של חי"א ועוד אחת של הירוקים: בשניהן מפקדים ממלח הארץ, אנגלית מעולה, מגולחים... מה נגיד לכם... ידין ובן מתיתיהו אפילו אם נצניח אותם כאן היום "קומפלט" הם אנשים אמינים מאוד ומוכנים לקשקש הרבה פחות מאלה שאני פוגש (וקורא) ביום (בשביל 100$ לראש (35$ מראש ועוד 70-80$ "תרומה" לקרן היחידה) כשכל ההוצאה היא ארוחת צהריים בחדר האוכל) ביחידות הללו יעשו כנראה הכל. לפחות ידין עשה מזה רב מכר). עכשיו אני מניח שצריך לפסול כל חו"ד, סקירה, תחקיר ודו"ח שהנ"ל כתבו... מי שמקשקש בשביל 100$ מקשקש בטח גם בחינם.

.

ידין מצא שברי חרסים עם שמות עליהם. הוא כתב שיש אפשרות מציתת דמיון שאלו שימשו להגרלה המתוארת על ידי פלביוס. הוא מעולם לא התיייחס לכך כאל ממצא ארכיאולוגי חד משמעי וזה יותר משחק ספרותי ממדע.

ידידי, אני לא יודע על אילו "דוחות מדעיים" אתה מדבר. לא כל חיבור שכותב סטודנט לארכיאולוגיה הוא "דוח מדעי". בכל מקרה, הייתי ממליץ לך לוותר על ויקיפדיה ולקרוא בעיון את חיבורו של גוטמן "מצדה, סקר ארכיאולוגי" שיצא במקביל לעבודתו של ידין, את המחקר "מצדה- פרקי סיור ומחקר" שיצא בשנות השישים על ידי אותו חוקר ואולי גם את המאמר העדכני ביותר שהתפרסם לפני כעשר שנים "The siege of Masada" מאת מוטי גיחון.