רוכב על אופנוע גדול הגיע לגבול מכסיקו-ארה”ב, כשעל אופנועו שק גדול. ביקש המוכס לבדוק את תכולת השק, אך כל שמצא היה חול. מאחר והמסמכים של רוכב האופנוע היו בתוקף, לא הכביר המוכס בשאלות ושיחררו לדרכו. המחזה המוזר חזר על עצמו מדי שבוע.

פעם אחת, לא הצליח המוכס לעצור בעצמו וביקש מרוכב האופנוע לסור הצדה. “20 שנה אני עובד במכס ופיתחתי חוש ריח מפותח לתכסיסים. אני מעניק לך את מילתי כי לא יאונה לך כל רע, אולם עליך לספק את סקרנותי – מה מסתתר מאחורי מסעך השבועי המוזר?”. חייך הרוכב וענה “אני מבריח אופנועים”…

עודד טירה, מי שעומד בראש חברת פניציה ואשר כיהן בעבר בתפקיד קצין תותחנים ראשי בצה”ל, התייחס במאמר דעה לפני כמה ימים, לצביעות התקשורתית הנוגעת ללקחי מלחמת לבנון השניה. טירה מציין ברשימתו כי קלישאות כגון: “אין פתרון צבאי”, “יותר לרווחה ופחות לביטחון” , “אש מנגד” - הוחדרו לתו”ל הצה”לי על ידי אותם עיתונאים הנובחים כיום על ראש הממשלה שיתפטר.

מסקנות ועדת וינוגרד, סותרות את עצמן פעמים רבות, והסטנדרטים בהם הועדה בוחנת את תפקודה של הממשלה לא ברורים. כך למשל מראה טירה כי הועדה מאשימה שכוחות הקרקע סבלו מהזנחה בת שנים, ומאידך טוענת כי היה צורך להפעילם. אך מתוך הסתירות עולה הטיוח האמיתי, ואני אומר זאת בלי רצון להגן על הממשלה הכושלת - הבעיה הביטחונית שלנו גולשת הרבה מעבר לקבלת ההחלטות ביולי 2006.

התקשורת וחלק גדול מהפוליטיקאים, הבריחו אופנועים במשך שנים (החדירו את התפיסות התבוסתניות לתוך תורת הלחימה הצה”לית), ונתנו לנו להבין שהם משנעים חול ממקום למקום (הצורך שלא להכריע צבאית הוא בכדי לפתוח צוהר מדיני, הצורך שלא להשקיע באימונים ובהתעצמות או בכדי להעביר תקציבים לרווחה). כעת הם מנסים להאשים את המוכס על שלא היה עירני מספיק, ואיפשר את ההברחה הזו.

המדינות והארגונים מסביבנו מביטים בחברה הישראלית בהשתאות מהולה בהערכה מסוימת - מצד אחד, ההכאה העצמית הזו, שאולי מוכרת לשיעי ביום העשורא אבל גם אז היא נעשית רק כהזדהות עם סבלו של חוסיין אבן עלי, מתבצעת במעין ספורט לאומי צמא דם אצלנו, בנסותנו למצוא את האשמים, כדרך לפתור את הבעיות. מצד שני, אנחנו מתמקדים בחיפוש אחר שעירים לעזאזל, ופחות בתיקון הליקויים. עודד טירה משבח את הצבא על תהליך השיקום והפקת הלקחים שלו, אולם התפיסה השלטת בחברה אינה משתנה מהותית.

אחרי מלחמת לבנון השניה, היו שטענו כי לעולם ישראל לא תיסוג באופן חד-צדדי, אסטרטגיה שהוכחה כשגויה. הבלים. סכנת הנסיגה, חד-צדדית או בהסכם, תישאר מרחפת באוויר כל עוד מעצבי דעת הקהל, אותם אנשים שהחדירו בליבות רבים כי אם נצא מלבנון ומעזה יפרוץ השלום, יהיו בעלי דעות שמאל קיצוניות, חרמני נסיגות ותאבי שיחות טרקלינים.

האם משוואת הביטחון מול רווחה פסה מהעולם? בוודאי שלא. מינויו של הדמות הפוליטית הכי חברתית, עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון, האיש שזלזל בנאום במפלגת העבודה ב”גנרלים והאדמירלים”, הגיע לעולם לאחר מערכת הבחירות הכי חברתית. הציפייה הייתה כי יועברו תקציבים מהביטחון לרווחה, ואנחנו מדברים על אפריל 2006, שלושה חודשים לפני המלחמה. כמובן שרבים מדברים היום על הצורך להעביר כספים למערכת הביטחון לצורך שיקומה, אולם כשיתפוגג “רושם וינוגרד” ניאלץ להאזין שוב לזמירות הישנות. בכלל, השימוש בביטוי רווחה נעשה בישראל לצרכים פוליטיים בלבד. המשוואה הזו פועלת גם בטיעונים כנגד ההתנחלויות. התקציבים שהועברו לטובת המתנחלים, גורסים המלעיזים, באו על חשבון עיירות הפיתוח והשכונות.

האם המרדף אחרי פתרון מדיני, גם במקום בו ישנו פתרון צבאי הסתיים? בוודאי שלא. המייצגת הגדולה של התפיסה במערכת הפוליטית כיום היא שרת החוץ ציפי ליבני. ליבני אוהבת להתרברב בכך שהיא דרשה מתחילת המלחמה לדעת על האופק המדיני. ליבני גם מתפארת בהסכם הפסקת האש שהשיגה. ליבני מציינת שאחד הלקחים שלה מהמלחמה הוא הצורך להכניס את משרד החוץ למעגל “היודעים” במהלך המלחמה. ציפי ליבני גם עשויה להיהפך לראש ממשלה בעתיד.

השאלה הכי קיומית מבחינתנו היא האם צה”ל מוכן למלחמה הבאה. בכדי שהתשובה תהיה חיובית, שאלת המוכנות חייבת להקיף בעיקר את התסריט הקיצוני ביותר - השתוללות הטרור בעזה וביהודה ושומרון, מלחמה עם החיזבאללה, מלחמה בסוריה ובמצרים, והתקפת טילים איראנית, והכל במקביל.

האם לצה”ל יש את הסד”כ הנדרש לכך? האם לצה”ל יש את העליונות הטכנולוגית? האם העורף הישראלי יעמוד בכך? האם מחסני החירום מאובזרים דיים באופן שיאפשר לצבא לנהל מלחמה שכזו לאורך זמן?

הצבא נמצא כרגע בתהליך שיקום בכדי להשיב לעצמו את המוכנות. זה אומר שישנה הפקת לקחים, אבל זה גם אומר שנכון לכתיבת שורות אלה, הצבא אינו מוכן. ולמרבה הצער, גם כשהמחסנים יהיו מלאים, המטוסים והטנקים יהיו מזוודים ומבריקים, ורבבות של משתמטים/משוחררים ישובו ללבוש מדים ולהתאמן, התבוסתנות תמשיך להכתיב את סדר היום הצבאי/מדיני/פוליטי שלנו.

את המערכת התקשורתית ניתן לסווג לשלוש קבוצות.

הקבוצה הראשונה, היא השוליים השמאליים של התקשורת, המיוצגים על ידי אנשים כגדעון לוי מהארץ, ב. מיכאל מידיעות אחרונות ועוד. אנשים אלה טוענים שנים בלי לסור מהקו שלהם כי אין פתרון צבאי, ובכלל מטילים ספק רב בזכותה של ישראל לעשות שימוש בעוצמתה הצבאית. תפיסה זו, חלחלה לתוך המיינסטרים, וחייבה את השוליים האלה להמשיך ולהקצין את דעותיהם בכדי לבדל עצמם. כשהם קוראים את מסקנות וינוגרד, הם סבורים שהלקח המרכזי נוגע לעצם היציאה למלחמה. לפחות הקו שלהם נשמר…

הקבוצה השניה, היא השוליים הימניים בתקשורת. רבים מנציגי קבוצה זו, אינם זוכים להתבטא בעיתונים הגדולים. הם נחשבים למחרחרי מלחמה מקצועיים. כשעיתונאי בעל דעות ימניות אומר כי יש להפעיל כוח צבאי בתגובה להתקפה על ישראל, הוא נחשב לפשיסט. הוא מוצא עצמו בלב הקונצנזוס רק כשתחזיותיו השחורות מתגשמות - האינתיפאדה, מלחמת לבנון, הקסאמים על אשקלון וכו’. חמש דקות לאחר המלחמה הוא כבר נבעט בחזרה למשבצת שלו.

הקבוצה השלישית והגדולה ביותר, היא המיינסטרים העיתונאי, המורכב מכל העיתונאים שאנו נתקלים בהם בתוכניות האקטואליה בטלוויזיה, רדיו וכמובן בטורי הדעה היוקרתיים בעיתונים הגדולים. בן כספית, עמנואל רוזן, נחום ברנע, דן מרגלית ואחרים. עיתונאים אלה, הנהנים מקשרים מצויינים עם כל האליטות במדינה, הם מעצבי דעת האמיתיים. הצרה היא שהם בדרך כלל מובלים ולא מובילים.

בשגרה, הם נוהגים לאמץ רעיונות מהשוליים השמאליים. בחירום הם נוהגים לאמץ דעות מהשוליים הימניים. רוב הזמן הם עוסקים ביישור קו עם האליטות הותיקות במדינת ישראל, ומשמשים שופר לפעילות הפוליטית שלהם.

ביום בו נערכה ההפגנה האחרונה בתל אביב, נשאלתי מדוע אני לא מגיע להפגין בעצמי כנגד הממשלה המושחתת. הסבתי את תשומת לבם של השואלים לעובדה כי רוב המגיעים לכיכר היו דווקא האנשים שהצביעו לקדימה ולמפלגת העבודה. אמרתי בציניות כי אלה שטעו, הלכו לכיכר בכדי לתקן את המשגה שלהם. אך בעוד שהאזרח הפשוט נפל קורבן לשטיפת המוח התקשורתית, שוטפי המוח בעצמם לא מעזים לומר “אשמנו”.

הם, שסלחו לשרון על שחיתויות רק כשביצע את ההתנתקות, ואחרי זה ליבו בתקשורת את האגדה על התארגנות של המתנחלים למרד. הם שסלחו לאולמרט על שחיתויות כל עוד דיבר על התכנסות. אלה שאיפשרו לכנופיית אדלר לנצל אותם לצורך תעמולת הבחירות של מפלגת “המפץ הגדול”. הם שסייעו ליצירת המיתוס סביב נסיגת צה”ל מלבנון ב-2000 שהביאה שקט לגבול. הם שנפלו בקסמיהם של ערפאת, טיבי, בשארה ואחרים, והאמינו בהסכמי אוסלו. אלה שהשתיקו כל דעה אחרת. אלה האנשים בעלי האחריות הכבדה לרבות מהרעות החולות בחברה הישראלית.

לא לא, אינני מהאנשים הקופצים ישר וטוענים כי התקשורת אשמה בהכל. אולם לתקשורת אחריות רבה, והיא נוטה לדבר בקול אחד, לאמץ ביחד פרויקט אחד ולהילחם בכל פרויקט מקביל. הם דורשים את ראשו של אולמרט על מגש, וכבר מריצים את ציפי ליבני/שמעון פרס להחליפו. האנשים האלה צריכים לעשות חשבון נפש ובמהרה. אישית, אני לא אסתפק באמירה כללית של “אנחנו טעינו” כפי ששמעתי מעיתונאי בהארץ שדווקא לא התלהב מאולמרט במהלך הבחירות. אני אסתפק רק בבדיקה עצמית של כל אחד מהעיתונאים האלה, בויתור על הגאווה העצומה המתלווה למאמריהם הנחרצים, בהבנה כי האחריות הניתנת להם חייבת להתקבל בזהירות ובהרכנת ראש, ולא בתפיסת “האני ואפסי עוד”. אולי אז, ישראל תהיה דמוקרטית באמת, אולי אז ישראל תהיה מוכנה למלחמה הבאה.

http://www.sikurmemukad.com/ehud/?p=172