מירושלים עד בינת ג'ביל- אביתר בן צדף

או "היינו מטומטים - לכן, היינו חייבים להיות גיבורים".

מאמר מעניין מאת בן צדף, המשווה את קרב גבעת התחמושת לבינת' א-ג'בייל.

מאת: אביתר בן-צדף |
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/envelop.gif]
| www.Nfc.co.il
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/imgArrowPH.gif]
פורומים Nfc

על שחרור ירושלים שמעתי בכניסה לאל-עריש, כמה דקות אחרי ששמעון, המ"פ, חזר אלינו בלי דני, סגנו. סיירת שלמה עמדה, התחפרה בחול ובאבל, ולא רצתה להקשיב לשום דבר. הייתי נער צעיר - חייל חובה, שהסתפח לפלס"ר מילואים מהוותיקות בצה"ל. קצין האג"ם החטיבתי הגיע אלינו בהתלהבות, ובשורת השחרור בפיו. הפער העצום בינינו לבינו סיפר את הכל.

כך אני זוכר את ההכרזה על שחרור ירושלים לפני ארבעים שנה. עברו שנים, ואני מקווה, שהצלחתי להבין כמה לקחים צבאיים מהקרב על ירושלים - פן, שנבלע במלל הרב סביב שחרור ירושלים.

רקע

המלחמה על ירושלים הנה פרשה עגומה במלחמת הקוממיות. תחילתה בהכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ("החלטת החלוקה") ב-29 בנובמבר 1947. בהחלטה זו נקרעה ירושלים מהמדינה היהודית, כדי להיות עיר בינלאומית נפרדת (קורפוס סֶפּראטוּם).

הקרב על ירושלים בתש"ח נוהל רע, על-ידי מפקד מחוז (חטיבה) חסר כישרון וחסר ידע (דוד שאלתיאל), שהצליח להרגיז את הכל באורחות חייו הרהבתניות במהלך המלחמה ובהחלטותיו המטופשות. בסיכומו של דבר, נפל הרובע היהודי בעיר העתיקה (יש אומרים - הופקר), וגם ההישגים הקרקעיים היו דלים למדי. ההישגים הללו לא שופרו על-ידי החלפת המח"ט בקיץ.

חטיבה 6 "עציוני" הפכה לאחר המלחמה לחטיבה-מחוז ירושלים 16. היא ניהלה את קו המגע הרגיש, שכלל את מובלעת הר הצופים ואת השיירות הדו-שבועיות אליה. במקביל, התכוננה חטיבת ירושלים לאפשרות, שתפרוץ מלחמה, או יתחמם הגבול עם ירדן (ה"קו העירוני") למידה בלתי סבירה. באחת הפעמים, ביולי-אוגוסט 1961, כשהגבול בירושלים התחמם, תכנן צה"ל להתחבר אל הר הצופים. חטיבת "גולני" וחטיבת הצנחנים עלו לירושלים, והתכוננו לפרוץ מזרחה, ולתפוס במחטף את שיח' ג'ראח.

מבצען בוטל, אך הירדנים למדו את הלקח, וביצרו את קו המגע בצפון ירושלים. לכן, שונו התוכניות המבצעיות, וחטיבת ירושלים - כולל פלוגת הטנקים שלה (שהסכמי שביתת-הנשק עם ירדן אסרו עליה להיכנס לעיר; ולכן, היא תרגלה את חלקה במבצע באמצעות קומנדקרים בלבד) - הכינה תוכניות, ותרגלה אותן. עיקרן - הליכה דרומה לעבר ארמון הנציב, וכיתור העיר העתיקה משם.

הכל נשכח

בחמישה ביוני 1967 נשכחו כל התוכניות שתורגלו. ליתר דיוק, עוזי נרקיס - אלוף פיקוד המרכז, שעלה ממפקדתו ברמלה, והתמקם בבנייני האומה - שכח אותן. מוטה גור, מפקד חטיבת מילואי הצנחנים 55, לא ידע אותן (הוא הכין מבצע מוצנח באל-עריש). לעומת זאת, גור זכר את התוכניות, שהתכונן אליהן בקיץ 1961, בהיותו מח"ט "גולני".

בפועל, ביצעה חטיבה 55 את התוכניות דאז - למרות שאזור הגבול בצפון ירושלים בוצר בכבדות, כדי למנוע מחטף ישראלי לכיוון שיח' ג'ראח. קציני המטה של חטיבה 55 דחו בבוז את תיקי השטח ואת תיקי התוכניות, שהציעו להם קציני המטה של חטיבה 16, והלכו לשבור את ראשם בקיר. יתר על כן, מפקד פלוגת הטנקים הירושלמית, שהוביל מחצית מפלוגתו בתנועה לעבר דרום העיר, ניסה למשוך בארמון הנציב שמאלה - כמתורגל - לעבר גבעת האנטנה, כדי להשלים את כיתור העיר העתיקה, לפי התוכנית. פיקוד המרכז החזירו לנתיב ההסתערות, שהייתה, כנראה, במתכונת של תחרות בין פיקוד המרכז לבין פיקוד הדרום מי ייכנס ראשון לחברון.

קרב מיותר

הצנחנים לחמו בעוז ובגבורה בנתיב מיותר לחלוטין. באותו הזמן השלימה חטיבת מילואי השריון 10 "הראל" את תנועתה לאורך גב ההר במעלה בית-חורון, והגיעה לירושלים ממזרח. כשהצנחנים עמדו להסתער על גבעת התחמושת. היתה פלוגת החוד - טנקי "צנטוריון" (בפיקוד יהודה בכר מחטיבה 7 ), שסופחה ל"הראל", בגבעת המבתר - במרחק יריקה. לו נתנו לה רשות לעלות לעמדות ירי, טנקיה היו מדליקים זרקור, ממקדים אותו על המוצב הירדני, ומפצפצים אותו ממזרח - כלומר, מאזורו ה"רך", שלא בוצר. המוצב הירדני בוצר רק מערבה - כלפי ישראל. קרב הגבורה על הבונקר המרכזי היה מיותר. מגבעת המבתר, בולט הבונקר לכל עין, ואפילו תותחן מתחיל היה יכול להשחילו מהטווח הזה.

בקרב על ירושלים הפגינו הצנחנים גבורה עילאית. כיום, מנקודת הראות של ניתוח המערכה, זה היה קרב מיותר לחלוטין, כיוון שאת הבקעת המערך הירדני בירושלים יכלו לעשות אחרת (על-ידי הטנקים של חטיבה 10), או מכיוון אחר (מארמון הנציב, כמתוכנן, באזור הבלתי מבוצר של קו הגבול). הצנחנים ניצחו בגופם את הירדנים, ולא השתמשו בטנקים (הייתה לרשותם, לפחות, חצי פלוגת "שרמן"), במרגמות 120 מ"מ (אורגניות - משמע, של החטיבה), בסיוע ארטילרי ובסיוע אווירי. אכן, שימוש בנשק כבד בעייתי בקרב בשטח בנוי, אך אם מפעילים אותו בשום-שכל - העבודה על הקרקע קלה יותר.

חוסר מקצועיות

לאחר שוך העשן, הפך הקרב בגבעת התחמושת למיתוס, שחינכו עליו דורות של לוחמים. בקרב הזה הייתה גבורה אדירה, שאי אפשר להעלותה על הדעת - כיוון שהצנחנים הסתבכו בו לשווא, ומפקדיהם לא השתמשו בכל האמצעים שעמדו לרשותם - כולל הטנקים מחטיבה 10 ומפלוגת השריון הירושלמית, שעמדו בקרבת מקום, והמתינו לסיום הקרב בחוסר-מעש.

מהקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים אל הקרב על בינת ג'ביל במלחמת לבנון השנייה עובר קו משותף - חוסר מקצועיות, שמכפרים עליו בגבורת החיילים. כדי להעצימו, איננו חוקרים את העבר, ואיננו מפיקים לקחים. כך, נשנה במלחמה הבאה על כל שגיאותינו בעבר. הדבר בידינו, אך אנחנו מעדיפים לספר סיפורים, לשיר שירים, ולהקים אנדרטות - במקום לפרק את מרכיבי הקרב, ולבודקם אחד-אחד, על-מנת להתכונן היטב למלחמה הבאה.

לאחר אחד הקרבות המפוארים במלחמת יום הכיפורים, אמר מח"ט שריון, "היינו מטומטמים. לכן, היינו חייבים להיות גיבורים". כך, תמצת הקצין הבכיר להיגד קצר ונכון את כל ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל.

בכמה מאמרים כבר טען עופר שלח ואני בהחלט מסכים איתו שקרב גבורה הוא שם הקוד למחדל\ ברוך\ תסבוכת\ כישלון\ ריבוי אבדות\ מחק את המיותר. צבא שמתאמן לא צריך גיבור יחיד שבלהט הקרב כמו אותו אמסילי מגולני (שחלילה לי מלזל באומץ ליבו) נושא על כתפיו את עול הקרב והמשימה לבדו. בצה"ל אפילו ביחידות מיוחדות לא פועלים לבד אלא כצוותים :טנק ,חוליה ,כיתה ומעלה עד לגיס. אם מתאמנים אזי תוכניות חטיבתיות אגדתיות ושל גיס מתבצעות. יש לציין שלמרות כל זה נכון משפטו של טליק כי כל התוכניות טובות עד לכדור הראשון אבל בצבא מאומן יודעים אז להזמין סיוע אש אווירי קרוב ולהכווינו כראוי ולא "מגלים" את הטלפון האחורי בטנק או את הקש"א. מצד שני לא רק השימוש בטכנולוגיה חשוב לטעמי המח"טים במלחמה (לפחות הסדירים שבהם) לא עשו באמת את ההסבה ממג"ד למח"ט שלא באשמתם אמנם אבל הם לא התאמנו ואימנו את מסגרת הלחימה שלהם למלחמה . רק פשיטות פה ופשיטות עם דגש על לש"ב (בצנחנים עוד שימרו יחסית את הקטע של שטח פתוח\ לבנון ) ולכן מח"ט גולני למשל לא היה בקרב בינת' ג'בל למשל. לא כי הוא לא אמיץ פשוט כי הוא לא מבין. כמוהו גם אייל איזנברג אוגדונר עוצבת האש שלא טס עם יחידותיו ללבנון . בקיצור צבא שלא מוכן כראוי זקוק לגיבורים שהם ההפך ממה שהגדיר פעם, סא"ל אמיר ברעם כשהיה, מג"ד שלי את תפקידינו -אנשי מקצוע מיומנים.