22-05-2007, 04:37
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.05.07
הודעות: 4
|
|
המורה
הוא המורה הכי טוב בעולם. ברצינות. אם אתם אומרים שהיה לכם מורה טוב בחיים שלכם, ושהמורה שלכם הכי טוב, אתם פשוט לא מכירים אותו. הוא יעשה כל דבר שיעזור לתלמידים שלו, ויענה על שאלות גם אחרי בית ספר, הוא יענה למיילים בסופי שבוע, ויעשה הכל, אבל הכל, כדי שהחיים שלך יהיו יותר קלים. הוא גם בן אדם מדהים. הוא חכם שפשוט אי אפשר לתאר, והוא פשוט, מדהים.
הוא לומד כתיבה יצירתית. הוא התחיל בcolgate university ניו יורק, אחרי זה עבר לHouston university בטקסס, ועכשיו הוא עובר לstanford university בקליפורניה (הוא עשה הפסקה בין יוסטון לסטנפורד ובא ללמד שנה אחת.) (אני גרה בארצות הברית).
הוא עוזב בסוף השנה לקליפורניה.
והמחשבה הזאת פשוט הורגת אותי.
מי יעזור לי בשיעורי בית? מי יעזור לי עם שירה? (poetry)? הוא הרי לומד את זה אז הוא יכול לעזור. והוא תמיד מחייך את החיוך הדבילי הזה שלו ומנפנף ביד כמו מפגר, אבל הוא ממש חמוד.
אני אבודה.
אני לא יכולה לחשוב על חיים בלי האיש הזה.
אני לא מאמינה שרק השנה הכרתי אותו. זה כאילו שאני יודעת הכל עליו.
ונורא עצוב לי שהוא עוזב.
הוא היה 'החבר הכי טוב שלי'.
אז הוא מורה, נכון, אבל הוא נותן הרגשה של 'אני פה בשבילך תמיד' ועושה את זה לא מתוך הרגשה של חיוב או משהו. הוא עוזב וזה לא שהיה לו כזה אכפת ממני (אכפת לו מכולם כמובן, אבל לא לא יותר מתלמידים).
מה אני עושה?
תמיד בסופי שבוע, אני חושבת על כמה שאני רוצה שכבר יגיע השיעור שלו, מתכננת שיחות שלא יקרו בחיים.
מה לעשות?
הצילו....
 |
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
