אימון פלחה"ן בצאלים – פברואר מרץ 2007.
רשימה זו באה לספר על אימון חטבתי שנערך בצאלים בחודשים פברואר – מרץ 2007–05–09
הקדמה:
כידוע לכולנו כחלק מלקחי המלחמה האחרונה הוחלט על אימון מוגבר של יחידות המילואים השונות.
הפלוגה שלי, פלוגת החה"ן של גדוד הסיור של חטבת הנגב נקראה לאימון ארוך במיוחד בחודשים פברואר-מרץ האחרונים.
משך האימון היה כשבועיים וחצי, כאשר לחצי השבוע הראשון גויסו מפקדים וקצינים בלבד ולשבועיים שלאחר מכן גויסו כל החיילים.
תפקידי בפלחה"ן הוא סל מחלקה וזה סיפור האימון.
אימון מפקדים:
ימים ד – ו
כרגיל ההכנות לאימון (פיזיות ומנטליות) מתחילות שבוע לפני ההתייצבות – בדיקת ציוד, שיחות עם הילדות, סבב טלפונים לחבר'ה לראות מי מגיע ומי לא, התארגנות על טרמפים, לינה במרכז ערב קודם לטובת צמצום טווח לבאלי"ש (מל"י, שמל"י, בשבילי הוא תמיד יהיה באלי"ש, או מקסימום צאלים).
מגיעים בסביבות 10 מתחילים להיפגש ולהחליק כיפים למי שכבר הרבה זמן לא ראינו (תעסוקה קודמת הייתה בפסח 2005. כמעט שנתיים לא נפגשנו כפלוגה).
מתחילים חתימה על ציוד. כרגיל ברדק – אף אחד לא סגור על מה חותמים בדיוק. כן שכפצי"ם כבדים או לא. אולי רק רגילים? בסוף מתקבלת החלטה (איפשהו) לא לחתום על שכפצי"ם. (מאוחר יותר יגיעו קראמיים).
סגל של גדוד שלם מנסה להתחייל מול 3 אפסנאים.
יעיל ומהיר זה לא. רחוק מזה.
בינתיים קוראים לנו לאוכל. עוזבים את הכל וניגשים לאכול. אנו מקבלים את מה שיהפוך לסמל של המילואים: חמגשיות. כל אחד מקבל שתיים: אחת עם מנה בשרית חמה ותוספות, השנייה עם סלט כלשהו (חומוס/מטבוחה) פרי ושתייה. לחמנייה לכל אחד.
עוברים על הלו"ז לאימון. מגלים כי אימון המפקדים מסתיים ב...שישי. מי היה מאמין שלא נצא בחמישי? בדרך כלל אין עם מי לדבר מהסדירים כבר בחמישי אחה"צ.
מחדר האוכל זולגים לכיון האודיטוריום המפואר שנבנה ליד בנין השק"ם המפואר לא פחות. לנו, המילואימניקים הותיקים יותר שעוד זוכרים את הפריקסטים של השק"ם הישן, איפה שאפשר היה לקנות המבורגר מטוגן בגריז ובורקס עם גבינה (קונים בורקס. מרימים אותו. נופל ממנו גוש גבינה. מרימים אותו. זה בורקס עם גבינה).
באים להיכנס לאולם – אי אפשר. בכניסה עומד סדירניק צעיר, לבוש כמו חורני (אם הסמח"ט שלי מהסדיר, עימאד, היה רואה אותו ככה, אף אחד כבר לא היה רואה אותו יותר...) לא מאפשר כניסה. למה?
"לפי הוראת מפקד הבסיס אי אפשר להיכנס לאולם עם נשק. יש להשאיר את הנשק בחוץ".
מיד מתחילות לרוץ בדיחות על תרבות חיל האוויר שם אף אחד לא הולך עם נשק. מנסים לשכנע את הצעיר שייתן להיכנס, אבל לילד יש ביצים ובסופו של דבר הנשק נשאר בחוץ.
עכשיו: האולם הזה קיים בטח 5 שנים. יש להניח שכל 5 השנים אסור היה להכניס אליו נשק. אז למה אין כנות בחוץ? תולים את הנשק על איזה עץ ונכנסים לשיחת מח"ט.
המח"ט נכנס והי! אני מכיר אותו. הוא היה מ"פ שלי בטירונות. אח"כ הוא המשיך עם הפלוגה לגדוד רותם והצוות שלי עבר לפלחה"ן. אחרי 2 דקות אני מבין שהוא לא השתנה ונשאר אידיוט כמו פעם.
המשפט השני שלו אחרי ה"שלום" היה הערה על כך שבחוץ נשארו כלי נשק לא נצורים!!!
אם מישהו שאל את עצמו איך יוצרים אנטגוניזם,התשובה היא ככה!
אח"כ לא כל כך הקשבנו למה שהוא אמר והיינו עסוקים בלקשקש אחד עם השני.
אח"כ התחילה סדרת הרצאות על תוד"א ומודיעין ואבטחת מידע וכו'.. וכו'...
לא חידשו לנו הרבה.
מה שכן, כולם, ללא יוצא מן הכלל, דיברו על מלחמה בקיץ. בוודאות מוחלטת.
ארוחת ערב, עוד כמה הרצאות ולישון.
יום ה':
ירידה לשיקגו. תצוגת אמצעים: החל מאמצעי פריצה קרה, דרך גיל, נשקי צלפים ונשק סיוע כבד (של חי"ר! מקלרי"ם, מכ"חים וכו'...). התצוגה שהכי משכה את העין הייתה של ווסטים ומנשאים. כמובן שצחקנו על הקצין שהציג את הדברים (הוא היה רס"פ שלי בסדיר, שעבר קורס קצינים. גם הוא לא היה חכם במיוחד ולא השתנה. אם מישהו מכם שמע פעם את הסיפור על הנגד שב 1 באפריל אמרו לו להזמין 4 גלון צבע אדום לדלעת כי ירדה הוראה מאלוף הפיקוד לצבוע את קו אדום, והוא אכן הזמין, אז שידע כי הוא הוא הנגד!) ואמרנו כי זה הכל לתצוגה ובחיים זה לא יגיע למילואים. הוא טען כי לא רק שזה יגיע, זה גם הציוד איתו נתאמן. אמר וצדק. זה אכן הציוד שאיתו התאמנו – ווסטים מדוגמים.
התצוגות המשיכו – טנקים, רקמי"ם, צמד אפאצ'י שנחת והטיס נתן תדרוך.
לאחר מכן שוב אוכל (מילואימניקים או לא?) ותחילת תרגולות לש"ב. פריצה כזאת ופריצה אחרת וכו'...
במקביל תחילת נוהל קרב לתרגיל בבלדיה.
בערב ארוחת ערב חגיגית (מי אמר שניצלים? צודק).
התברר לי כי הקצין שלי "חותך" הביתה לטובת ... "שקר כלשהו". ואני מפקד הרתק הפלוגתי. עיון קצר במתווה התרגיל ואני חובר לפלס"ר כדי לעדכן אותם באות הקריאה שלי כיון שאני רלוונטי עבורם לטובת החלק הראשון של התרגיל.
ככל שאנו מעיינים בתצ"אות אנו מתחילים להבין כי הצבא הביא חתיכת השקעה בעיר הזאת. רק למחרת בבוקר נבין כמה.
יום ו' לפנות בוקר:
השכמה ב2 וחצי. תחילת תנועה רגלית ב 3 וחצי. נעים בקצב מואץ על הכביש מבאלי"ש למו"ס. אחרי כמה קילומטרים מזהים אורות ירוקים ושומעים קריאות של מואזין. הגענו לבלדייה. איגוף קצר. מושמט רתק לטובת ההתקדמות שלנו ואנו מאגפים בזריזות. אני מושמט עם הרתק והפלוגה מתחילה עבודה על הבתים.
(מי שמדמיין לעצמו מאות חיילים מסתערים קדימה שירגע. מדובר כאמור בתרגיל שלדי. "אני והרתק" הכוונה אלי ולקצין בטיחות. "הפלוגה מתחילה עבודה" מדובר ב 10 אנשים בערך.
מסיימים את התרגיל באיזור 7. אוכל (שוב. הפעם קפה ומאפה) קיפול זריז של הציוד לאפסנאות. והופ! צפונה הביתה.
(שיחת קודקודים באחד החדרים בבלדייה)
שבוע ראשון – אימוני חוליה, צוות, פלוגה, גדוד, חטיבה. אימונים ייעודים.
יום א' – ירידה לבאלי"ש.
עוצרים לקפה בסעד. כבר מכירים אותנו כאן מהשבוע הקודם.
בבאלי"ש בלאגן היסטרי. שבוע קודם גייסו סגל של כמה עשרות אנשים. עכשיו צובאים על אותה אפסנאות מאות חיילים, שרוצים לחתום על ציוד כמה שיותר מהר כדי שיוכלו ללכת להתחפ"ש באוהל.
כסגל, היום הקשה ביותר באימון הוא היום הראשון שבו מגיעים החיילים. צריך לדחוף את כולם להתחייל כמה שיותר מהר, לתפוס את ציוד הלחימה ולרדת לשטח למטווחי איפוס. החיילים זולגים לכל אורך שעות היום, רובם עם חוסר חשק מוחלט למסגרת הצבאית ועם עייפות הולכת וגוברת.
כך קורה שבאזור השעה אחת בצהריים אני מוצא את עצמי זרוק בשטח עם עוד כמה עשרות מחיילי הפלוגה + כמה קצינים להתחלת מטווחי איפוס ורענון חבלה.
מאפסים נשקים, תרגילי שטח פתוח וכו'.
"לשכב מאחרי מטרות לחפות להמשך!"
"קדימה הסתער!"
"סוף תרגיל!"
עוברים רענון חבלה ע"י משקי"ת שכבר הרבה זמן (אם בכלל) לא ראתה מילואימניקים ולא יודעת איך לאכול אותנו. החל מהערות מיניות בוטות שבכל מקום אחר היו מזכות את האומר אותן בביקור בכלא ועד להצתת פתיל בטחון עם סיגריות והדגמת אמצעי חבלה מאולתרים.
בסוף נשבר למדריכה מאיתנו והיא שלחה אותנו למדריכה אחרת שניהלה את מטווח החבלה.
הגענו וראינו המון חומר. "יאללה, מפוצצים!"
ואז הגיע קצין החבלה שביאס אותנו "מותר לפוצץ בו-זמנית רק 2.5 קילו וזאת בגלל הקרבה לכביש".
סיכומו של אימון החבלה: היו המון הקצאות חומר. בגלל הקצאה מטופשת של שטחי אש יצא כסת"ח.
ביצענו תרגילי חוליה וצוות בשטח פתוח, קצת תרגילי לילה, ירי לילה, באים להתקפל ו.......... אין טיולית. מחכים.
בנתיים חזרו קלעי ה A3 מאיפוס אקילות כשהם מקללים את החונך: באלי"ש הגדירו כי גבולות גיזרה חייבים להיות מסומנים ע"י גוזניקים. אבל, הגוזניקים מסנוורים את האקילות. אז הקצין שהיה אחראי על הקלעים כיבה את הגוזניקים ושם במקום סטיקלייטים. הכל עבד יופי שעד שהגיע החונך וחדל אותו בגלל שלא היו גוזניקים.....
שוב באלי"ש מתגלה עם הכסת"ח. כל מפקד בסיס מחמיר יותר מזה שקדם לו.
סוף סוף הגיעה הטיולית. מתקפלים חזרה למאהל.
יום ב' –
יורדים לשטח ומתחילים תרגילים בשיקגו. נזכרים איך מטהרים חדר, ובית ורחוב.
תרגילי חוליה וצוות. אוכל ועוד קצת תרגילים.
בנתיים מפקד הצוות שלי מתגלה כאוויל. עם רדת החושך אני נשארתי לעוד כמה סגירות וכשהגעתי לרחוב בו התאמנו, אני מוצא אותו ואת החיילים יושבים ברחוב ומעבירים מורק"ים. ניסיתי להבין למה לא מתאמנים ואז קיבלתי את התשובה: "החלטתי שלא מתאמנים כי מסוכן מדי. יש חושך ומישהו יכול לפול". אחרי שצרחתי עליו שהוא לא מבין מה קורה איתו ושבעזה לא יהיה יותר אור הוא השתכנע והתחלנו להתאמן.
מאיזושהי סיבה הוא החליט להגדיל ראש ולחזור למאהל בריצת אלונקות. ככה שאותו קצין שפחד להתאמן בחושך מחליט להריץ צוות שלם עם אלונקות על קוליסים. כשהגענו למאהל הוא עוד ניסה לצעוק "עלה קרב". בכלל האימון הזה התאפיין ביחסים עכורים ביני לבינו על רקע של חוסר מקצועיות והבנת המציאות מצידו.
חוזרים למאהל (הוקם מאהל שטח לחטיבת גולני ואנו ניצלנו אותו עד שהם סיימו את הרגילה על מנת שלא לחזור כל יום לבאלי"ש).
חיילים הולכים לישון. סגל נשאר לקבל פקודה לתרגיל הבא.
יום ג'
הולכים לישון באחת בלילה. קמים לתרגיל בשלוש. תרפ"ל בלשבי"ה.
הולכים 3 ק"מ עמוסים בציוד פקלי"ם ואמצעי חבלה.
(בדרך אל היעד. מנוחה)
הצוות שלי ברתק פלוגתי, שני צוותים מטהרים וצוות רביעי בעתודה.
נקלעתי לעוד ויכוח עם המפק"צ על איך לחבור לפלוגה. הוא רצה לחבור באיגוף. אני רציתי לרוץ ישר. בסוף הוא שלף ארונות, אני ירדתי למדרון אחורי, הוא לקח אותנו באיגוף ש.... חתך את שטח ההשמדה והרג חצי צוות.
הפלוגה המשיכה לטהר את הרחוב ואנחנו ליקקנו את הפצעים בנאפ"ל.
(סוף אחד התרגילים. מיסוך עשן מהטנקים)
התרגיל הסתיים בצהריים. חזרנו למאהל השטח אספנו את הציוד ויצאנו לתרגל לוחמת פרדסים.
חזרנו לבאלי"ש, ארוחת ערב, פיפי ולישון.
כרגיל סגל נשאר לתכנן את היום שלמחרת.
יום ד'
השעתיים הראשונות הוקדשו לביקור בימ"ח.
כשראינו את התוכנית בלו"ז מאוד שמחנו. סוף סוף נראה מה יש לנו. אלא... שלא לקחו אותנו לימחי"ם העיקריים, אלא לאיזה מחסן צדדי. הכותרת הייתה "ככה נראים הימח"ים שלכם. אין סיבה לנסוע עד לשם".
עוד כסת"ח. עוד וי שסומן.
תחילת עבודה על נוה"ק לתרג"ד שאמור להתחיל בלילה ולהסתיים למחרת.
יום ה'.
1 בלילה – יציאה עם טיוליות לתרפ"ל.
2 וחצי – תחילת תנועה רגלית. המרחק – 7 ק"מ.
ככל שאנו הולכים העייפות גוברת. כולם נעים עם שכפצי"ם, חלקנו עם קרמיים, פקלי"ם, אמצעי חבלה וכו'...
אחרי כמה שעות אנו מתחילים להתקרב ליעד – שיקגו.
התברר כי הפלס"ר טעה בניווט ולקח אותנו לנקודה לא נכונה. את הקילומטר וחצי האחרונים עשינו בריצה.
להפתעתי התברר לי כי החבר'ה הצעירים, שרק השתחררו מהצבא ואמורים להיות בכושר פשוט מפרפרים ולא זזים. אח"כ הם הסבירו לי כי הם היו רגילים להיכנס לעיר זו או אחרת עם לנדרוברים ממוגנים, לסגור את הבית, להוציא את המבוקש ולצאת מהעיר. הם לא רגילים ולא יודעים להתקדם עם ציוד על הגב בשטח פתוח.
התרגיל התחיל מצ'וקמק ונגמר מצו'קמק עם חצי גדוד פצוע/הרוג.
(רגע אחד)
חזרה למאהל. מתארגנים לתזוזה ואז.... פקודה של המג"ד: "כולם ישנים שעתיים". מתמרמרים אבל מקבלים. בסך הכל לא ישנו הרבה כל השבוע ועבדנו קשה.
אחרי חצי שעה מגיע המ"פ עם בשורה קשה לסגל. המח"ט לא היה מרוצה מהתרגיל. כל הסגל, כולל משקי"ם נשאר לתרגיל נוסף, שלדי ויוצא רק בשישי. הקצינים היו אמורים להישאר בכל מקרה, אבל למה להעניש את הסמלים?
יצאה משלחת למג"ד עם ניצוצות של מרד בעינים ואכן בסופו של דבר מישהו קיבל שכל וגם הסמלים יצאו בחמישי.
(פריצה אל המבנים ומעבר בין קירות)
(חיפויים.גם לחזית וגם לאגף)
שבוע שני – תרחטי"ם
כן תרחטי"ם! ברבים! ולא שילדיים! מלאים!
הפעם – כובשים את בלדייה.
יציאה ביום א' אחה"צ מבאלי"ש לשטחי כינוס. עם חושך ראשון תחילת תנועה. אורך המסלול – 10 ק"מ.
(אל היעד)
בסוף השבוע הקודם ניגשתי למ"פ והתלוננתי על מפקד הצוות, הן על הדברים שתיארתי למעלה והן על דברים רבים נוספים שפשוט בושה להזכיר.
ככל הנראה כתוצאה מכך הצוות פוצל. מפקד הצוות ועוד כמה חיילים נשלחו כחוליית פריצה לאחת הפלוגות האחרות. אני ועוד שני חיילים נשלחנו לאבטח את התאג"ד.
לכל אורך הדרך היו כוחות רבים של ביום אויב (הסיפור אמר כי כל טירוני גבעתי הובאו על מנת לשמש ביום אויב בתרחט"ים שלנו).
יש לציין כי התאג"ד עבד הרבה וקשה באותו הלילה.
כבשנו את בלדייה. נתפסנו בבתים ובצהריים התקפלנו לשטחי כינוס חדשים ליד מו"ס.
(בתוך הבתים)
עם רדת החשך התחילו להידלק מדורות ולרגע אפשר היה לדמיין כי מדובר בפלוגה ה' של הפלמ"ח יורדת לנגב ולא בחטיבת מילואים בשנת 2007.
(מדורות בשטח)
גם בתרגיל הזה הצלחנו לכבוש את בלדייה. הפעם עם פחות אבדות. גם לביום אויב התחיל להימאס.
חזרה לבאלי"ש. מזדכים על הציוד כמה שיותר מהר ואז מתחיל סאגת הזיכוי על הנשק.
יש למגל"ר, לסלר, לייבש עם לחץ אויר, לעבור ביקורת של קצין שבודק אם יש פיח(!) בבית הבליעה ורק אז נותן פתק המאשר לזכות על הנשק.
אסור לשכוח שגם את המאהל יש לנקות...
(סוף אימון)
הולכים לאסוף את הפתק לעבודה, שיחת פרידה קצרה מהמ"פ ומהחבר'ה והביתה.
("עולה חייל על קו רקיע...")
יש לציין כי הצילומים נעשו ע"י תומר א. וג. התותח
ראשי
צ'אט
15-05-2007, 16:56
.
מצב כלאיים
