|
23-04-2007, 14:11
|
|
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
אז בכל זאת, לאלו שרוצים לשמוע
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב ""ערב שירי לוחמים" -סיפור נפילתו של חייל אחד. אבי בוק הי"ד"
אב"י, אברהם יעקב, בוק.
הכרנו מגיל 10או 11 כשהשבט שלהם הצטרף לעדה שלנו במחנה. לא ממש הבנתי למה צריך לעשות סיבוב כזה גדול עם האוטובוס כדי לאסוף אותם ולמה הם ישנים לידינו ואוכלים איתנו אבל הם היו חבר'ה טובים אז התגברנו על הקשיים.
תמיד החבר'ה שלי הסתובבו עם החבר'ה שלו.
ובכל זאת, גם אם הגדרנו זה את זה כחברים מעולם לא היינו באמת קרובים. חוץ מרגע קטן של חסד מעולם לא התקרבנו ממש. אני לא יכול לומר שאבי היה סנוב אבל בהחלט שמרתי ממנו דיסטנס. הוא תמיד נראה לי חכם כזה, ידען, שקול, יפה. כשדיבר כולם השתתקו והקשיבו. ניכר היה שחשב לפני שהשמיע את הדברים ששקל את מילותיו שביסס את דעתו על היגיון וידע.
לא שהייתה לו כריזמה סוחפת, ובכל זאת אנשים ציפו לשמוע מה יש לו לומר ובד"כ גם קיבלו את דעתו ונהגו על-פיה.
אני זוכר היטב ביקור שלי במדרשיה. המחזור שלנו, מ"ה, סער. הרב מרגלית שהחליף את הרב יוגל בראשות המדרשיה העיף הביתה שני חבר'ה (אחד מהם היה אבישי עלי, אני לא מצליח להיזכר בשני). החברים של הם החליטו לשבות לאות הזדהות. אבל מה זה אומר לשבות? האם לא לומדים? הולכים הביתה? עד מתי?
החדר נמלא בצעקות וויכוחים. התבוננתי מהצד כאנטרופולוג שחוקר דרכי קבלת החלטות בחברה זרה וקדומה. הסתודדתי עם חברים כדי שיסבירו לי את המחלוקת. לפתע השתרר שקט מוחלט ורק הכל של אבי נשמע. כולם הקשיבו. אני לא יודע מה הוחלט ולמה. אבל באותו הרגע ראיתי כיצד "חנון" ג'ינג'י וממושקף מסוגל לגרום לכולם להקשיב לו. מיד כשסיים לדבר התפזרה האסיפה.
במקום כיתה י"ב הלכתי ללמוד בעטרת כהנים. כך יצא שכשהחבר'ה שלי ממגוון הישיבות התיכוניות הגיעו לשבו"ש (שבוע הכרות עם הישיבה) היה לי נחמד לארח אותם.
גם מדרשיסטים הגיעו לשבו"ש בעטרת. עטרת, להבדיל מישיבות אחרות, יושבת ממש בתוך העיר. לא צריך "לברוח" כדי להגיע למדרחוב, לקולנוע או לפאבים. ירושלים גם טומנת בחובה פיתויים מסוגים אחרים, כמו הפגנות למען ארץ ישראל ואידיאלים אחרים, כנסים וכמובן אולפנות... היו שבושים שאחרי שבוע שלם בעטרת כמעט ולא ראו את בית המדרש מבפנים. גם אבי הגיע אלינו לשבו"ש, אבל אחרי מספר שעות הוא "הבין את הרעיון" ונסע לישיבה אחרת.
אני מתגייס. בבקו"ם אני פוגש את אבי, הוא התגייס אתמול ואין לנו הרבה זמן לשמוח על הפגישה. אני ממשיך לריצות של שרשרת החיול והוא לתל ערד.
במהלך המסלול לא יוצא לנו להיפגש. אבל כעבור כשיבעה חודשים שנינו מגיעים לדלעת. הצוות שלי עובד בעיקר עם צוות נוב' 94 של חה"ן נח"ל. הצוות של עוז גביש שגם אבי חייל בו. אנחנו ישנים ביחד , פותחים צירים ביחד ותופסים את מוצבי צד"ל ביחד.
עוז, המפק"ץ, מתברר כאדם רציני. הוא מתעניין בכל ורוצה ללמוד מכל אדם על כל דבר. כיף לשוחח איתו. אבל בין עוז לאבי יש משיכה וכימיה נהדרת. אנחנו רואים את הרצון של שניהם ללמוד ולהעמיק, הרצינות. כמעט בכל יום הם יושבים יחד ולומדים. לפעמים גם שעות (נדמה לי שלמדו גמרא ורמח"ל). החיילים צוחקים על עוז שאבי עוד יחזיר אותו בתשובה.
אבי סגור. לא משתתף כמעט בהווי הציוותי. מדי פעם זורק משפט עם פאנץ' ליין עוקצני. לפעמים "בורח" לו חיוך. קשה להגיע אליו ואנחנו לא יודעים על מה שקורה מחוץ למוצב ומחוץ לצבא אצלו בבית. בדיעבד למדנו שאמו חלתה ונפטרה.
פברואר 97. אסון המסוקים. לוקח זמן עד שאני מצליח לתפוס מה קרה ואת מי איבדנו. החבר'ה של נוב' 94 (עכשיו כבר צוות סמלים) היו כמעט כולם על המסוק לדלעת. עם רשימת השמות שמשתחררים לרדיו אני עורך רשימת מלאי. מי שרד? אלוהים, אני מתחנן, שהשם הבא יהי של מישהו שאני לא מכיר.
אבי לא נהרג במסוקים. הוא היה בקורס קצינים (או שכבר העביר מסלול לחיילים צעירים, אני מתקשה לזכור כרגע). מכל הצוות של עוז נשארו שלושה: אבי, דורי סעידיאן מהרצליה ועומר סלע מגבעת ברנר (ואחד נוסף שהצטרף לצוות מאוחר, רפאל זרביב מאפרת).
כמה חודשים אח"כ שוב אנחנו בדלעת. עומר הוא רס"פ הפלוגה ובעיקר נשאר בארץ. דורי לוחם בצוות סמלים. זרביב סמל במסלול של צוות צעיר ואבי, הפעם כמפק"ץ, מפקד על צוות משלו.
הפלוגה חה"ן נח"ל עדיין חבולה. כדי לתגבר אותה מצטרפים אליה, לצוות הסמלים, חמישה בני"שים מישיבת הר ברכה שחתמו במיוחד לשרות נוסף. אחד מהם הוא שכן שלי, מהבית הצמוד לבית הורי, עדי.
כלקח מהשנתיים האחרונות אני נמנע מלהתקרב אל האנשים שסביבי. מעדיף לא להכיר אותם. זו הרגשה אחרת לגמרי כשחייל נהרג במוצב או כשחבר שלך נהרג במוצב.
באחת השיירות מגיע למוצב יצור משונה ונדיר: דחפור D9. אנחנו, הטנקיסטים, שמחים שסוף סוף יתקנו את העמדות שלנו. העמדות לא שופצו שנים והנסיעות הרבות של הטנקים בתוכן שחקו אותן כך שלפעמים קשה בכלל למצוא את העמדה. העמדה מסוכנת ביטחונית ובטיחותית. סוללת העפר שאמורה להגן מפני טילים נעלמה וקצה העמדה התפורר. כך קרה שבלילה אחד נפלנו עם הטנק מבקצה העמדה המערבית בצוק של כשבעה מטרים. לטנק לא נגרם נזק אבל היה יכול להיגרם.
השימחה שלנו מוקדמת כי אף אחד לא מתכוון להפעיל את הדחפור לשיפוץ העמדות. הכלי איטי. זה מסוכן מידי.
הצוות של אבי הוא צוות צעיר וככזה מוטלות עליו רוב העבודות הפחות נעימות במוצב. הם שומרים, מנקים, שוטפים כלים ומגישים. רוב הזמן הם כרמל א' כוח הכוננות הראשון שיקפוץ לארוע. בשל הכוננות נאסר עליהם לבצע מטלות ופעילות מבצעית.
אין כמעט פעילות מבצעית. צה"ל למד שכשהוא יוצא מהמוצב הוא חוטף. זו הסיבה שאין כמעט שיירות ואין מארבים לחי"ר. בכל לילה אנחנו, הטנקים, יוצאים למארב, והחי"רניקים בעיקר שומרים. בכל ביקור של קצין כלשהו במוצב מתנפלים עליו ודורשים יאשר מבצעים ומארבים. כולם רוצים להיתקל.
הפצמ"רים ממשיכים לנחות כמעט בכל בוקר. מידי פעם נורים טילים על הטנקים והעת"ף. תצפיתנים בעת"ף נפצעים (במקרה אחד מהם גם הוא בני"ש מהר ברכה).
סוף סוף יש מבצע בגיזרה אך הוא מבוצע ע"י סיירת גולני. הפלחי"ק ומח"ט גולני מחפ"קים את המבצע מדלעת. המבצע נכשל אך מוצג בתקשורת כהצלחה כבירה. זה רק זורה מלח על הפצעים של החבר'ה מחה"ן נח"ל. "אנחנו טוחנים והם נהנים".
עם צוות הסמלים אנחנו תופסים את מוצבי צד"ל: הדר וגמבה. הצעירים ממשיכים לטחון.
יש שמועות שאולי בקרוב מאד יצא אחד הצוותים של החה"ן למארב בקירבת המוצב לתוך אחד הוואדיות הנסתרים העולים אליו מנבטיה. אני מתקשה להתרכז בשמועות. בשבת חלה הבר-מיצוה של אחי ואני מאד רוצה לצאת. השיירות מתבטלות בגלל התראות ואני תקוע בדלעת.
ביום רביעי/שלישי מגיע המג"ד שלי מהבופור עם נהג צעיר שיחליף אותי. הצוות שלי ירד בשיירה מאוחרת יותר ואני בהאמר של המג"ד אמור להצטרף לשיירה מהבופור.
אנחנו מתחילים לטפס, האמר ממוגן בודד, אל הבופור. "טלים טילים" אנחנו טסים למטה אל מוצב דמשקיה של צד"ל. השיירה מתעכבת ואנחנו נוסעים לבד לארץ. בלאגן בכל רשתות הקשר. מסוקים, ארטילריה ירי פצמ"רים וטילים של חיזבאללה. מתברר שכוח של גולני נתקל בסלוקי. הצמחיה בוואדי נדלקה והם נלכדו בתוך האש.
איכשהו (בטיסה לשדה דוב) אני מצליח להגיע למסיבת הבר-מצוה. אני כמעט שבוע בבית ובעיקר חושב על המוצב.
ביום רביעי מוקדם בבוקר אנחנו עולים בשיירה לדלעת. בזכות אסון השריפה יש כאלו שנזכרו שיש חיילים בלבנון. במשטח הלבן ובשער עגל מגיעים אנשים מחברות מסחריות לחלק לנו שוקו ומגזינים ונשות ארבע אימהות שמסבירות לנו כמה מיותר יהיה המוות שלקראתו אנחנו הולכים.
כשמתקרבים למוצב אנחנו נדהמים לראות שהרימו מעליו אנטנה גבוהה. כבר חשבתי שהלקח נלמד. המוצבים נבנו בצורה כזו שיהיה קשה למצוא בהם נקודת מיכוון, כלפי חוץ הם נראו בפיסגה שטוחה של הר ללא מאפיין ייחודי (פרוייקט חשוב היה כיסוי התעלות והעמדות של המוצב ברשתות הסוואה), בצורה כזו היה למחבלים קשה מאד לפגוע במוצב במדוייק עם המרגמות.
עכשיו כשיש אנטנה ניתן יהיה לזהות את המוצב במדוייק ולאכן את הפגיעות ולצלוף את הפצמ"רים פנימה. בכל מוצב שהרימו אנטנה התחילו הפצמ"רים ליפול בתוך המוצב.
מהשיירה רצתי לברר מה מטרת האנטנה? לקח זמן עד שגיליתי שזה בעצם תורן תצפית ועליו התקינו את מכ"ם הסריקה של הקשת כך שמיפתח הסריקה של הקשת משתפר ב15 מעלות.
ניסתי להשמיע את דעתי שהאנטנה מיותרת ומזיקה. גם אנשי הקשת הסכימו איתי שהאנטנה לא ממש משפרת את היכולות שלהם. כמובן שיכולת ההשפעה של חפ"ש על נושא הבינוי במוצב הייתה מינימאלית.
השמועות היו נכונות. הצוות של אבי נבחר להיות הראשון שיבצע מארב בסביבות דלעת אחרי תקופה ארוכה. הם מבצעים תרגולות לקראת המארב. משפצרים את הציוד ובעיקר מועברים להיות כרמל ב' ולכן שומרים הרבה פחות וישנים יותר.
מפעיל הדחפור עדיין נמצא במוצב. הוא לא עובד ובעיקר "נרקב" במיטה. מצד אחד לא נותנים לו משימות ומצד שני לא שולחים לו מוביל או מחליף והוא תקוע עם הכלי שלו בדלעת.
לכבוד התרגולות של הצוות של אבי למארב מוציאים את הדחפור לשיפור המטווחים של דלעת. זה גורם לכך שאנחנו, בנוסף לכל המשימות האחרות שלנו, נצטרך לחפות לעבודות שלו ונישן הרבה פחות.
הצוות של אבי מבצע תרגולות ומארבי תרגול. האשונים בתוך המוצב ועם כל יום וכל תרגול הם מתרחקים יותר.
בלילה יגיע אלוף הפיקוד (עמירם לוין?) למוצב. ביקשתי מכל מי שרק יכולתי שינסה לדבר איתו ולהסביר עד כמה האנטנה מסוכנת. כנראה שלא דיברו איתו.
יום חמישי נפתח בפיצמור בוקר. כעשרה פצמ"רים, שנים מהם בתוך המוצב לא גרמו לנזק או לנפגעים. הלילה יגיע מפקד האוגדה לביקור במוצב. כנראה שמשהו מתרקם. אנחנו עוד לא יודעים היכן ימוקם המארב. הלילה הצוות של אבי יבצע מארב ברחבת הרק"ם ומחר באזור הישנה. זה כבר די רחוק מהמוצב. בלילה שבין שבת לראשון הם יצאו למארב האמיתי. התרגשות.
הצוות שלי בקולה.אני מתרגש לקראת ביקור מפקד האוגדה. אומרים שאפי איתם רגיש לקולות החיילים בשטח. כמה דקות לפני שהמסוק שלו ימריא אני מצליח לתפוס עם האודונר כמה מילים. בשורה התחתונה הוא אומר לי שאני מדבר שטויות והאנטנה חשובה מאד. אני מנסה להסביר וכשהוא לא ממש מקשיב אני מלווה את עזיבתו את המוצב בצעקות: תוך יום-יומיים מישהו יהרג פה מפצמ"ר בתוך המוצב! אתה אחראי!"
שבת, שעות הבוקר המאוחרות. אני מתעורר אחרי שינה קצרה לפני כשעתיים סיימנו את המארב של הלילה. בתחילת הלילה עשינו תרגול של היתקלות וחילוץ המארב של הצוות של אבי במטווחים. כשהם קמו להסתער נמרוד, הנגביסט, שהיה קיצוני ימני פגע לנו צרור בטנק. זו כבר הפעם השניה שהקליעים של נמרוד פוגעים בטנק. טוב שהם לא חודרים.
בהמשך הלילה, ממערב לנו, זיהינו פיצוצים גדולים וירי נ"מ.הוכרז חניבעל אמת והתחלנו להתקדם לכיוון מעבר תיבנית כדי להיכנס אל מעבר לקו האדום יחד עם טנקים ונגמחונים מהבופור ככוח חילוץ. לפנות בוקר התבררו לנו המימדים של אסון השייטת באנצריה. אז עוד לא ידעתי שאריה, חברי, נהרג שם.
אני מת להשתין אז אני קם מהמיטה עוטה שכפ"ץ וקפלס"ט והולך לשרותים. כשאני בפתח החד"ב אני מבחין בעדי שחוצה את הרחבה, גם הוא לכיוון השרותים. שנינו מניפים את היד לברכת בוקר טוב שבת שלום.
בום!
פצמ"ר נופל ביננו ונתקע באספלט. אני מוטח אחורה אל תוך החד"ב.ממש את הגוף, אני שלם, רק קיבלתי מכה בראש. אני קם מהר מסתכל מה קורה עם עדי. הוא מחייך. רק שריטה ביד. הפצמ"ר ננעץ עמוק באספלט של הרחבה וכך לא פיזר רסיסים עלינו.
"כוננות ספיגה! כוננות ספיגה" נשמע החמ"ליסט ברמקולים של מערכת הכריזה. מה לעשות עכשיו? להשתין או לרוץ לטנק? אני מחכה בכניסה לחד"ב הסגל. עוד שני פצמ"רים נופלים מעט דרומה יותר. על הסוללות. נגמר. בכל מקרה אנחנו הולכים לטנק.
חזל"ש. חוזרים למוצב.
אני כבר לא אשן היום.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 23-04-2007 בשעה 14:57.
|
|