הייתה לנו עבודה על זה מבית הספר, וממש מעניין אותי לדעת מה אנשים חושבים על זה.
אני אתן לכם מצב, ואתם תגידו לי מה הייתם עושים.

קובי הוא רופא לב, בן 35, אב לשני ילדים ונשוי באושר כבר שבע שנים.
הוא מטפל בחולים, בדר"כ במצבים הכי גרועים.
הרבה פעמים קרה שהוא טיפל במשך תקופה בפציינט שהמצב שלו היה סופני,
והוא נקשר אליו מאוד. בסוף התקופה הפציינט היה הולך לעולמו, וזה היה מקשה על קובי לרצות להגיע לעבודה.
הפציינט האחרון שלו הוא איש בן 76, מחובר לאינפוזיה 24 שעות.
כבר שבוע שהוא לא ישן טוב, והלב שלו עושה הרבה מאוד בעיות.
הוא נפתח פעם בפני קובי, ואמר לו שלא נראה לו שהוא יוכל לעמוד בעוד התקף, מבחינה נפשית.

קובי עומד בפניי החלטה קשה - האם לבקש אישור מהפציינט ומשפחתו לבצע המתת חסד?

מה אתם הייתם עושים? הייתם מבצעים המתת חסד?
אם כן, למה?
אם לא, למה?

Now I ride with the mocking and friendly ghouls on the night-wind, and play by day amongst the catacombs
I know that light is not for me, save that of the moon over the rock
I know always that I am an outsider; a stranger in this century and among those who are still men

אני לא הייתי מבקש כזה דבר מהמשפחה של המטופל, אולי הייתי מעלה את האפרשות אבל בטח לא מבקש זאת החלטה או של המטופל אם הוא מסוגל להחליט ואם לא אז של המשפחה, ואני לא חושב שאני מסוגל לעשות המתת חסד, ככה שלא הייתי עושה.

אני לא צריך חתימה

ממבט של רופא אני נגד
כי תפקידו של הרופא זה לעשות את כל המאמצים לרפא את החולה.
רופא שמתייאש מתפקידו וחושב שהכי נכון זה להרוג את החולה מועל בתפקידו
ממבט של משפחה קשה להגיע להחלטה
זה תלוי במשפחה עצמה ובכוח הסבל שלה ומן הסתם במצבו הפיזי של החולה

לרופא לא תמיד יש מה לעשות, ולפעמים פשוט נגמרים הרעיונות.
לדעתי, תפקיד הרופא הוא לא לרפא, בעיקר כי לא תמיד אפשר, אלא לספק למטופל את הטיפול הטוב ביותר שהוא יכול לקבל, ולגרום לו להרגיש כמה שיותר בנוח.
יש הרבה חולים סופניים שפשוט אין מה לעשות איתם, הם לא יוכלו לחזור לתפקוד תקין ולא משנה מה יעשו. במקרה כזה עדיף פשוט לנתק את החולה מהמכשירים, כי זה לא נוח לא לו, ולא למשפחה.

עם בנאדם כמו שבמקרה דווקא יש הרבה מה לעשות, ועצם זה שהוא בהכרה כבר מעיד על משו. לגביו לא הייתי חושב אפילו על המתת חסד.

בעריכה: ההקדמה מיותרת. זה לא משנה מי או מה קובי. רופא טוב משאיר רגשות מחוץ לעבודה, ואת העבודה בבי"ח. הוא חייב לעשות את זה, כדי להגיע להחלטות רציונליות לגבי המטופלים שלו.
ואח"כ מתפלאים שרופאים הם קרים? אין ברירה, זה תהליך שקורה עם הזמן במקצוע..

מי אמר אני ולא קיבל?

You're going to reap just what you sow

לדעתי,בטח שכן
אדם ששוכב לא יכול לזוז וצריך לאכול ולנשום דרך מכונות רק סובל מזה
וצריך לעזור לו...

אני תומך בהמתת חסד תלוי בחומרת המצב. אם החולה במצב אנוש ואין לו סיכוי לנהל ולהתנהל בצורה נורמאלית לדעתי אין לו סיבה להמשיך לחיות ולסבול.

בלי קשר לסיטואציה שכתבת...אני בעד, מנסיון. כמובן לא בכל מקרה אבל במקרים שברור שאין כבר מה לעשות...
בגלל זה ההמתה הזו נקראית "המתת חסד" - כי היא עושה חסד עם החולה ועם המשפחה שלו (שבמצבים מסוימים זה לא פחות חשוב...).

אם זה יבוא מפציינט בעצמו אז בהחלט בעד.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

ואם זה פציינט שאיבד כבר את יכולת התקשורת והוא סתם סובל ואין לו יכולת להביע את דעתו בעניין?

אם הפציינט עצמו אינו אומר באופן חד משמעי שהוא רוצה את זה אז אין לאף אחד את הזכות להחליט דבר כזה בשבילו.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

ואם כשהוא היה בריא, 5 שנים לפני שקרה לו מה שקרה, הוא אמר שהוא מעדיף למות במידה ומצבו יהיה ככה, ואחרי 5 שנים הוא לא מסוגל לתקשר כבר עם הסביבה, עדיין?

מי אמר אני ולא קיבל?

You're going to reap just what you sow

אם אדם מבקש- יש לכבד את בקשתו.

רק לא להחליט בשבילו בלי לדעת את דעתו.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

הרעיון הוא ש-5 שנים הן זמן מאוד ארוך, אדם יכול לשנות את הדעה שלו - ואיך נדע?
סתם דוגמא, עד לא מזמן (יחסית) חשבתי שמישי היא ככה וככה. עכשיו מתברר לי שהיא בדיוק 180 מעלות הפוך מזה. קל וחומר על נושא רציני הרבה יותר כמו המתת חסד..

מי אמר אני ולא קיבל?

You're going to reap just what you sow

סביר להניח שברגע שתכיר את ה"פציינט" ותדע שזוהי בקשתו - תדע גם מהי דעתו עכשיו, יש דברים שהם שונים בתכלית, בדברים כאלה דעה לא משתנה, לא מאחלת לאף אחד להגיע למצב כזה שהדילמה הזאת תהיה אמיתית עבורו, אבל יש לכבד את אותו אדם, בד"כ שהמצב מתחיל להדרדר אדם שמרגיש כך יגיד לקרוביו.

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

כל דעה יכולה להשתנות.
וזאת רק דוגמא אחת מני רבות למורכבות של העניין.

מי אמר אני ולא קיבל?

You're going to reap just what you sow

אני חושב שלאף אחד אין את הזכות לגעת בחיים של מישהו אחר. רק אלוהים ייקבע מתי נמות, לנו אסור לגעת בזה. לכן אני גם נגד גזר דין מוות. וחוץ מזה תמיד יש סיכויי, כל יום קורים ניסים.

פורום פרש הוא גיי משפיך!!!1

ואם הבן-אדם מתחנן לפנייך?
הוא אומר לך שיש לו כאבים שאתה אפילו לא מסוגל לדמיין וכל שנייה שלו כאן היא הדבר הכי גרוע בשבילו. תישאר אדיש? תגיד לו "אבל אולי יקרה נס"?



בעקרון, כל מקרה לגופו.

לק"י

ועוד אני אוסיף שזה אסור גם חוקית בארץ..בכל מקרה עם זה לפני שמחברים אותו למכשירים אז מותר.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אשמח לשמוע את הדעה שלך בעניין...

לק"י

ואני חושבת שאסור לעשות את זה.זה להחליט על גורל של אדם, ואנחנו אנשים ואני לא חושבת שיש לנו את הזכות הזו..כמו שאני נגד הוצאה להורג, השיפוט הופך להחלטה שאני לא חושבת שצריכה להיות בידי בני-אדם.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אם אני הייתי אותו זקן, הייתי רוצה המתת חסד, אני לא הייתי רוצה להיות תלויה באחרים. בכלל, למה לסבול כ"כ הרבה בשביל עוד שנה שנתיים? במיוחד כשמדובר על שנה שנתיים עם אחות סיעודית צמודה. כמובן, שהחולה עצמו צריך לבחור אם הוא בכלל רוצה המתת חסד. זאת אך ורק בחירה שלו.



אני חושבת שבבתי החולים צריכה להיות האפשרות לחולה ומשפחתו להמתת חסד. כשמדובר על בעלי חיים, כלב אהוב או חתול אין לנו בעיה להרדים, אפילו אומרים שזה הדבר הכי נכון לעשות לבע"ח. מה אנחנו שונים? הסובל בע"ח או בן אדם, עדיין סובל, האוהבים, בין אם הם הבעלים שלו או המשפחה והחברים עדיין יהיו עצובים. אני לא יודעת מה דעתכם, אבל אם הייתי מאבדת את הכלבה שלי שגדלה איתי מגיל 5, זה היה שווה לבן משפחה. אבא שלי, שנפטר מסרטן, שמחתי שהוא לא סובל יותר.


וזה כמובן במצב בו החולה מצוי במחלה סופנית, וכל מה שעושים סביבו זה רק להאריך את שהותו, למה להמשיך סבל כדי עוד כמה שניות?
אם זאת מחלה שאפשר לצאת ממנה, באופן שלם ללא צורך בסיעוד (ממש סיעוד, אני לא מדברת רק על קביים או כיסא גלגלים) אז למה לאבד תקווה?
אני בעד, אני חושבת שזה הדבר הכי נכון לעשות, מבחינת החולה ומבחינת המשפחה)

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

נתחיל עם זה כמובן שאני דתי וכמובן שעל פי הדת אסור להרוג.

עכשיו לדעתי האישית-לא שזה משנה את דעתי אלא רק גילוי הבנה.

אם אני הייתי אותו אדם (כמו שאמרה יעל) כנראה שהייתי רוצה למות.
אבל וזה אבל גדול.
1. ברגע שמתירים להרוג מתי שקשה אז זה בעצם פותח פתח לזילות לחיים.
2. ודבר נוסף ועוד יותר חשוב. לכולנו קשה בחיים למי פחות ולמי יותר. רובינו אם לא כולנו בשלב זה או אחר נרצה/רצינו למות גם אם זה רק לרגע עבר בראשינו וגם אם זה היה דבר שעבר בראשינו הרבה זמן.
ובכל זאת לא הרגנו את עצמינו או במקרה זה כל אדם אחר שסובל.
אז גם כאן, נכון שהוא סובל הרבה אבל מה לעשות בשביל סבל עצמי לא הורגים. חיים זה דבר חד פעמי לא ככה מסיימים אותו. ולא ככה מבזבזים אותו.

מבינה את מה שאמרת, כמעט והסכמתי איתך, עד לשורה האחרונה: "חיים זה דבר חד פעמי לא ככה מסיימים אותו"- שאלה, האם לדעתך, לסיים כשאתה על מורפיום, או על כל משכך כאבים אחר, תלוי בחסד של אחרים, אתה לא יכול ללכת, צריך מתקן מיוחד או חיתולים במקום ללכת לשירותים, בקיצור, צריך סביבך השגחה של 24 שעות. האם זה סיום נאה לחיים? אני חושבת שלא.


אם להמשיך לחיות כדי "לסיים נכון" את החיים תוך כדי סבל, שלא רק אתה עובר (מי כמוני יודעת) אז אני חושבת שזאת גישה לא נכונה.

אני רוצה להוסיף, עצוב להפרד, אבל אם הבנאדם שאתה אוהב סובל, ברור שהוא ימות, אז למה להמשיך? בשביל כמה הימים האלו? של עוד סבל? לי זה נשמע אנוכי, לא הייתי מבקשת את זה לא בשבילי ולא בשביל הבנאדם שאני אוהבת.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

בעד המתת חסד. אחרת לא היה את זה.


הרופא עושה את העבודה שלו. בכך שהוא מייצב את מצבו של החולה. אך אחרי כמה וכמה פעמים שהוא רוצה שהחולה יחייה, חיים תקנים. אין אפשרות כזאת.

החולה מחובר למכונות הנשמה ועוד שטויות. שזה בעצם חיים "מלאכותים" ולא על פי "הטבע" כמו כל הדתיים אוהבים לומר. אם לא היה את המכונה הזאת, האדם היה מת מוקדם.
עכשיו בחזרה לנושא. צריך לכבד את החולה בכבודו האחרון. ולתת לו למות בכבוד. ולא בגסיסה עצמית ואיטית על ידי כך שהוא מחובר למכשירים.
הסבל הוא כללי. גם של החולה. שהוא באפיסת כוחות וגם של המשפחה, אשר רואה את יקירה גוסס מול פנייה.

אני בטוח שאם המערכת הרפואית אומרת שהאדם הוא חולה סופני, זה בא אחרי כל המאמצים שלה בשביל לעזור לאדם. אם הוא מוגדר סופני אשר מחובר למכונות. בעצם חיי ממכונה.
אלו לא חיים אלה סבל של החולה, הרי מהמצב הזה הוא לא יצא. המכונה מאריכה את חייו.

יש לכבד את החולה. ולתת לו למות בכבוד לא בסבל. בדיוק כמו שאנחנו עושים עם החיות, כאשר הם בשלבים אחרונים בחיים.

"רק מי שהריח את המוות יכול באמת להעריך את חיים,,

"שאלוהים ירחם על אויבי,כי אני לא ארחם עליהם,,-גנרל ג'ורג' סמית' פטון

אני לא בעד, למרות שהכוונת בהמתת חסד הן טובות, כדי לגמול אותו מיסוריו, לאף אחד בעולם אין את הזכות לקחת את החיים של בן אדם, לא משנה כמה הוא סובל, תמיד יש את הצ'אנס הקטן שיסתדר, וגם אם אין, זה עדיין החיים שלו, ואין לאף אחד את הזכות לקחת לו אותם.