אני ממש מתביישת לספר מה קרה לי אתמול, אז אני לא אספר. אני רק ארשום משפטים שייראו בלתי קשורים אולי, בגלל שחסרה כל הסיטואציה.

לא אני ולא ההורים שלי מבינים בהנאות של כיף עם אנשים אחרים פנים מול פנים. אין לנו פשוט את זה, אף אחד מאיתנו לא נוהג לבלות עם חברים. הם - כי אין להם בכלל חברים, ואני - לי ולחברים שלי אין זמן.
בגלל זה, אני פשוט לא הערכתי נכון אתמול את הזמן שזה ייקח. ולכן היה חוסר הבנה ביני לבין ההורים שלי. בגלל שאני לא מכירה הנאות כאלה של כיף בין אנשים, חברים, אני לא יודעת שזה לוקח זמן כשמכייפים. עכשיו לפחות אני יודעת שבקשר למפגש הפורום אני אכין אותם שזה ייגמר בעשר וחצי בטח, וגם אז הם יגידו לי שאני מגזימה ויכריחו אותי לחזור יותר מוקדם עוד לפני שהכיף מתחיל או בדיוק איך שהוא התחיל.
אתמול הייתי במסיבת בנות. מעולם לא הייתי באחת כזו. כל כך נהנינו והיה כיף.
כל כך כאב לי שהם הכריחו אותי לצאת מהמסיבה הזו כל כך מוקדם.
באותם רגעים קשים ניסיתי לחשוב לא רק על זה שאני כועסת עליהם ועל ההתנהגות שלהם, אלא לנסות להבין (כשהברזל חם) מה בדיוק לא בסדר, איפה הבעייה, מה בדיוק קרה. ניסיתי גם להסתכל גם מהצד שלהם. והבנתי. הצד שלהם בעיני לא כל כך מוצדק, אבל לפני נתוני ההתנהגות הכלליים שלהם ביומיום, אפשר לקרוא לזה מוצדק. הבנתי גם שאין לי הערכות זמן נכונות.
זה לא עזר לי להוריד את הכעס. אני עדיין מרגישה כאילו אני בכלא של זהב, אני עדיין מרגישה שהם קרעו אותי מהמסיבה הזו שכל כך נהניתי בה, ולא עזרו כל הבקשות שלי להשאר יותר. אני לא יודעת איך להשתחרר מהכלא הזה. כלומר, יש דרך - לצפצף עליהם ולריב איתם ושלא יהיה לי איכפת, אבל זה לא מה שאני רוצה, כי הם בני אדם. אני מנסה לחפש דרך שבה אשמור על שלום איתם, שבה אוכל לשמור על סיר הבשר שלי (כלומר על הזהב), וצורה כזו שלא תקבור אותי, שאוכל להנות, לזרום שאוכל לפגוש אנשים, ושלא יפריעו לי באמצע הכיף, באמצע הזרימה.
הסיבה שבגללה אני מתביישת היא בגלל הגיל שלי. צעירים ממני בהרבה כבר עברו את זה, את המאבק הזה שאני מעולם לא עברתי כי אני ילדה טובה.
אני ממש מודאגת מה יקרה כשיהיה לי חבר. הם אומרים שיהיה לי את כל החופש, אבל ממה שניראה בשטח זה לא יקרה. לדבר איתם - אני כבר יודעת שזה לא יעזור לכלום. אפילו לא בשביל לפרוק. כי הם רק יעלבו יותר, כי הם רק יתחפרו בעמדתם, והם לעולם לא יצליחו לראות את הצד שלי. זה לא יעזור גם לשנות משהו. אני גם לא רוצה לריב וגם לא רוצה להרגיש רע. הדרך היחידה שאני רואה מולי היא שכדי לנסות ולזכות קצת בהנאה וחופש אני צריכה לתמרן אותם בטיעונים שייראו להם הגיוניים, וגם אז זה קשה מאוד, כי אני עדיין צריכה להתחשב בהם, והיחסים בינינו הם לא כאלה שאני יכולה לנסות ולשכנע אותם שמישהו אחר יחזיר אותי וכל מה שהם צריכים זה לחכות בבית. הם רק ממלאים אותי בפחדים ובזה שאסור לתת אמון באנשים ות'כלס אני תמיד נכנעת ולא יכולה לצאת מזה.
הם לא רואים עצמם כך. הם רואים עצמם כליברלים מאוד וכנותנים לי את כל החופש שבעולם. אבל זה לא נכון.

אני לא רוצה להסביר מעבר לזה. לתקן יחסים ולשנות אותם בעיקר בדרכי שלום זה סופר קשה, ואני באמת לא רוצה להכנס לכל היחסים ביני לבין ההורים שלי, כי יש הרבה מאוד דברים ביחסים שלי ושלהם שאני מאוד מתביישת בהם, כי אני חושבת שהם לא נכונים, ואני ממשיכה לתת לזה לקרות ולא יודעת איך לתקן את זה.
אולי אצליח להסביר לכם בדרך אחת: כל זוג שנישא בעצם מכיר את זה. חושבים שבתור זוג נעשה מה שרוצים, אבל ת'כלס מתחתנים גם עם המשפחה (הכוונה חמים, חמות, דודים דודות וכו'), אי אפשר להתשחרר מהציפורניים של המשפחה, יש חובות כלפי המשפחה, יש ארוחות משפחתיות שחייבים לבוא אליהם. אין דבר כזה "לא בא לי אז אני לא בא". אין דבר כזה "לעשות מה שאני רוצה" לא יודעת להסביר, באופן כללי יש הרבה אנשים שאוהבים את המשפחה ואת כל הקטעים האלה, ולא רואים בזה חובה, אבל אני רואה בזה עול. כן מתערבים בחיים שלך, כן מכריחים לעשות אותך דברים שאתה לא רוצה. בעצם, לא הצלחתי להסביר.

בקיצור ת'כלס אני מאוד מתביישת. לא יודעת למה החלטתי לכתוב כאן על זה, כי יכולתי לא לכתוב.
אני מרגישה שאני חייבת להצדיק את כעסי, את כאבי. אם אקבל במקום זאת שפיטה או ביקורת אני ארגיש שלכאב ולכעס שלי אין זכות קיום, אני והוא דחויים, מנודים. בעצם, זה מה שאני מרגישה עכשיו, למרות שלהיפך - אתם נותנים את כל התמיכה שבעולם. רגשות מעולם לא היו קשורים להגיון. להם יש הגיון משלהם. בגלל שאני מרגישה שכאילו אסור לי להרגיש את מה שאני מרגישה, כל תגובה שמבקשת הסבר הגיוני ולא מבינה את ההתנהגות שלי בכלל, ושטוענת שאני צרכיה למעשה לנהוג אחרת (ואני יודעת שזה נכון), כי זה לא הגיוני שאני מתנהגת ככה - אני ממש נלחצת ומרגישה צורך להצדיק את עצמי.

זהו. רק רציתי לפרוק קצת, לספר קצת, ועכשיו אני אעבור הלאה, אהיה שמחה, יש לי עבודה שאני צריכה להתרכז בה. אולי סוף סוף אני אספיק לענות לכל אלה שאני מתכתבת איתם. לספר לכם - משום מה עכשיו אני מרגישה יותר טוב, אם כי אני מאוד מודאגת לגבי העתיד.

תודה שהקשבתם.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

אממ..
מאיפה להתחיל, אז ככה.
הפתרון היחידי לפי דעתי, הוא לתקן בעצמך
את מה שהורייך חושבים שבסדר.
הכוונה היא בכל דרך שנראה לך.
אנלא קורא לך למרוד בהורייך..
אבל אחרי כמה שפעמים שתחזרי שעה, שעתיים יותר מאוחר.
הם יתעצבנו, אבל בסופו של דבר יבינו שאת בסך הכל ילדה.
ואת בסך רוצה עדיין להנות ממיטב שנותייך עם חברותייך.
אני מנסה לשים את עצמי במקומך, ולא מצליח לראות דרך אחרת יותר טובה
מאשר לנסות איך אומרים " לשים פס".
תמשיכי לשתף, ולכתוב.
בהצלחה.
וסתם משפט קטן..
"תמיד שכנראה לך שמשהו רע, תמיד תדע שיש הרבה יותר גרוע.."

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

לק"י

לדעתי את תהיי חייבת למרוד במרות שלהם.אין ברירה.אז זה לא תמיד מקובל ולפעמים רבים, אבל מה לעשות שאת מתבגרת ורוצה את העצמאות שלך וההורים שלך לא יכולם לקבוע ולהחליט לך הכל.את נותנת לפחד מלריב איתם לנצח אותך ואז את פשוט מרצה אותם ואוגרת בתוכך כעס ואכזבות-זה יתפרץ מתי שהוא..לא חבל?! אני אומרת שאת חייבת למרוד קצת, כולנו מרדנו קצת וכולנו עוד מורדים. בנוסף לכך הבנתי ממש למה את מתכוונת באירועים משפחתיים וכאלה.רק היום יש לי איזה בת מצווה של בת-דודה שממש לא רציתי ללכת אליה, אמא שלי סיפרה על זה לדוד שלי והוא התקשר אליי ואמר שאין מצב שאני לא באה.עכשיו אני הולכת, כי באמת שלא נעים לי ממנו, ואני די כועסת על אמא שלי שהתערבה.יש לי בגרות מחר ואמא שלי חושבת שבגלל שאני גם ככה לא כזה חורשת אז אני יכולה ללכת..בכל מקרה רק בגלל דוד שלי אני הולכת, ואני די מעוצבנת על העניין.זה החיים שלי והחלטות שלי אם לבוא או לא ואז מה אם זה משפחה..זו עדיין החלטה שלי!!!!!אני באמת מבינה את התסכול שלך ויש לי עוד רבים כאלה..אז לפעמים זה בסדר ולפעמים אני באמת שמה פס ולא מתייחסת למה שאמרו..אני כבר עוד מעט בת 18 וההורים שלי התחילו להבין שגם לי צד בעניין..את חייבת לגרום להורים שלך להבין את זה.
המון בהצלחה חמודה,מחזיקה לך אצבעות..

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

את בת יחידה או שיש לך אחים ואחיות?
אם את בת יחידה אז כנראה שההורים שלך לא מפנימים שאת כבר לא ילדה ובגלל שאת הבת היחידה הם מגוננים עלייך יותר ממה שצריך.
לדעתי את צריכה לשים את העובדות על השולחן שאת כבר לא ילדה קטנה ויש לך את האחריות על עצמך
בנוסף תציעי להורים הרשם לחוגים שונים ולהכיר אנשים, כי אני מקבל את הרושם שהם רוצים אותך קרוב אליהם בגלל שאין להם אף אחד חוץ ממך (לפחות כפי שאת מתארת)

אבל מגיע שלב וגיל מסויים בחיים שהם צריכים להפנים שאת כבר לא ילדה קטנה.

שהזכות לאסור עלייך דברים או להגביל אותך בדברים- כבר איננה בידם.

ואת צריכה להילחם על זה, <את כבר תמצאי את הדרך><גם אם את חושבת שכעס ומריבה הם לא הפתרון>.

המצב הזה לא תקין, לא בריא ובטח שלא משמח.

בהצלחה מתוקה. <אגב, אני אוהבת את הכתיבה שלך>

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

וואלה אני לא אומר לך להפסיק להיות ילדה טובה וכל זה...... אבל את צריכה להגיד להם

שאת כבר לא ילדה קטנה... ואם לא מילים אז מעשים..... צאי ותחזרי מתי שבא לך בהתחלה הם ממש

יתעצבנו וכל זה... אבל אחרי כמה זמן הם יבינו ויכבדו אותך......ו

Where Is My Mind

לפעמים צריך לשבור משהו בכדי לתקן אותו בצורה יותר טובה
אולי את צריכה קצת יותר לעמוד על שלך ולהיות יותר עצמאית זה לא יעשה לך רע
תראי להם שאת בוגרת מספיק בכדי להתמודד עם דברים לבד וגם להחליט לבד מה לעשות ומתי וכמה
את לא הולכת להשתולל או להתפרע אלא סתם לשבת עם חברות
שבי איתם לשיחה ואם בנועם זה לא ילך אז לפעמים כמו שאמרתי יותר עדיף לקלקל משהו שבור בכדי שיתקנו אותו, כנראה שהם צריכים את הזעזוע הזה שיבוא ממך בכדי שהם יבינו שהם צריכים לאפשר לך יותר חופש
אני בהחלט מבין למה הם כל כך דואגים לך בגלל זה תנסי לדבר איתם על הבעיה בעדינות ורק אם זה לא יעבוד פשוט תציבי עובדה, הם יתרגלו לזה
אני מאמין שאת תסתדרי אם רק תעזי לעשות את הצעד הראשון הזה, אולי בהתחלה תנסי לקבוע איתם שעה מאוחרת יותר לחזור לבית או מה שהוא כזה.

איש לא יודע לאיזה גובה נגיע עד שלא נפרוש כנפיים ונעוף

אני רק אומר שהסבלנות שאת מראה כלפי ההורים שלך, בהתחשב בסיטואציה ההזויה הזאת, היא פשוט בלתי אנושית. אני לא יודע מה זה יותר, מעורר הערכה או מדאיג.

דווקא דרך התשובות שלכם באיזה שהוא מקום הצלחתי להבין שזה לא רק אני וזה לא רק ההורים שלי. זה באמת משהו יותר עמוק - הגישה הפנימית שלי, האישית שלי, מה שאני משדרת להורים שלי - הוא חלק גדול ממה שיוצר את המצב הזה.
תשובות לשאלות:
רומק - יש לי אח, הוא כבר נשוי.
הצעתי כבר ממזמן להורים שלי חוגים והכרת אנשים, וכשהערת לי על זה חשבתי על זה קצת: ניראה לי שאת אבא שלי כל הקטע הזה של חברים לא ממש מעניין אותו. הוא פשוט מדבר עם עמיתיו לעבודה וזה מספיק לו. אמא שלי לא רוצה להכניס אף אחד אל תוך ליבה כי היא נורא פגועה והיא עדיין לא מצאה את אותה חברת נפש. רק בגלל שהיא כל כך פגועה היא לא רוצה אפילו לנסות. וזה באמת לצערי הרב, כי אין לה למי לשפוך את הלב. היא דווקא הלכה לקורסים של קבלה, אבל אף אחד לא התחבר שם עם אף אחד. כלומר, כולם נהנו ונהנו להיות ביחד, אבל לא משהו מעבר לשיעור. לפי דעתי היא מאוד משתוקקת בתוך ליבה למישהו שיבין אותה, אבל היא גם חושבת שהוא צריך להיות דומה לה, בעל מחשבות זהות, דיעות זהות. אמא שלי עברה הרבה דברים קשים בחיים. יש לי ידיד אחד שעבר הרבה בחיים, ולי ניראה שהם בהחלט יכולים לדבר ביחד ולהבין אחד את השני בגלל כל מה שעברו, ובנוסף לכך הוא בנאדם מאוד מאוד רגיש לאחרים. אבל הם מעולם לא פגשו אחד את השני, ואפילו אם כן, אמא שלי מעולם לא תדבר עם ידיד שלי. כנ"ל לגבי הבוס שלי. בעצם, היא עדיין לא מרשה לאף אחד להכנס אליה, אז היא לא תתקרב בכלל. היא תישאר רחוקה לגמרי.
OUTLAW - מדאיג. כבר אמרתי שזה מאוד מדאיג אותי. אבל לכל אחד השריטות שלו ולכל אחד יש דברים מדאיגים כאלה. תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים.

אני באמת מודה לכם על כל התגובות שלכם. אתמול היה לי יום מאוד קשה מבחינה נפשית בעקבות זה. גם העובדה שכמה ימים אני לא מצליחה להרדם ובגלל זה כל הגוף שלי תפוס ואני מרגישה שהמוח שלי מתחיל להתחרפן - אני לא מצליחה להיזכר בדברים, ועוד כל מיני תופעות משונות, ממש לא עזרה למצב. הרגשתי כאילו עברתי איזה זעזוע. רציתי להיות לבד, בלי אף אחד, רציתי להיות בפינה הכי חשוכה שאפשר, להתכווץ בתוכה ולבכות. לבכות שלי שיהיה מישהו שישאל אותי אם אני בסדר מטוב ליבו. פשוט להיות ממש לבד לבד לבד בפינה הפנימית שלי, רק עם עצמי. לסיים איזה תהליך שמעולם לא הצלחתי לסיים וזה תוקע אותי. אני כן בכיתי, אבל התחלתי להרגיש אני הולכת להשתגע אז החלטתי פשוט להסית את דעתי וללכת ולהתרכז בעבודה. פשוט כדי שלא אשתגע. הלילה הזה עבר יותר טוב, בעיקר בגלל שהיה כיף עם הח'ברה של הטאי צ'י, אז הצלחתי להרגע קצת, אבל לא ממש חזרתי לעצמי. אולי אני צריכה לעשות קצת מאמצים ולחזור לעשות מה שאני תמיד עושה יום יום. אולי אני צריכה לשכוח. האמת, אני לא יודעת למה אני מגיבה כל כך קשה. בכלל בשנה האחרונה כל פעם שקורה משהו, אני מגיבה הרבה יותר קשה ממה שהיה לי אי פעם בחיים. וזה מתבטא בהרגשת זעזוע של הגוף. כמו רעידת אדמה. אולי פשוט צברתי כל כך הרבה ולא שיחררתי, אז כל דבר קטן מגדיש את הסאה. ואולי פשוט זה הורמונים. מה שבטוח, שלמרות זאת אני מרגישה שעכשיו יש לי כלים הרבה יותר טובים להתמודד עם מצבים קשים כאלה, כלים שלא היו לי בשנים קודמות וגבי מצבים ותגובות הרבה פחות קשות.
לא נורא, יהיה טוב. היום יהיה יום יותר טוב. או במילותיו של שלמה ארצי "בוא ונרקוד נשכח..."

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

אולי תדברי על זה עם ההורים שלך או עם אחיך?
את השיחה הזאת היית צריכה לעשות די מזמן.
אתה כבר לא הילדה הקטנה שלהם, הם צריכים לתת לך חופש.

זאת כנראה הדרך היחידה שלך לעזוב את הבית ולהגיע לעצמאות מוחלטת ללא תלות בהורים
כי דרך אחרת זה לריב איתם ולגרום לנתק שזה אולי טוב בטווח הקצר אבל לא בטווח הארוך

אם לא פותרים את הבעייה כאן ועכשיו עם מי שצריך, הבעייה עוברת לזוגיות. אם לא אפתור את הבעייה עם ההורים שלי, מה שיקרה הוא שאכיר בן זוג שיתייחס אלי בדיוק כמו שההורים שלי התייחסו אלי (או בוא נאמר שיהיו הרבה מאוד נקודות דימיון). אם לא פתרתי בעיות מסויימות עם ההורים שלי, אני בדיוק אמשוך ואמשך למישהו שיכול להמשיך את אותן בעיות, כדי שאוכל סוף סוף לפתור את הבעיות האלה.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

נכון שזה לא הפתרון
כי אי אפשר בגיל 30 להיות כלואים עם ההורים
אבל אולי זוגיות תהווה איזשהו התחלה של פתרון

חוץ מזה, כשנכנסים לזוגיות צריך לדעת בדיוק למה נכנסים לזה. האם מאהבה או מאינטרס מסויים. אם מתחילים זוגיות רק על מנת לזכות בעצמאות - זה בדיוק כמו להתחתן רק בשביל הכסף. יש גם כאלה שמתחתנות רק על מנת לצאת מהבית, אבל לי יש עוד את החלומות האלה על זוגיות שמקורה והמשכה באהבה אמיתית.
כמו כן זוגיות אי אפשר להשיג בהינף יד.
לזוגיות צריך להיות מוכנים מבפנים. עד כמה שזה יישמע לך מוזר, אני יודעת שעדיין אני לא מוכנה לזוגיות. אני כבר לא מחפשת ולא מצפה לכלום כי אני יודעת באיזה מצב אני. ברגע שאני "אבשיל מבפנים" - זה כבר יבוא לבד ובאופן טבעי דברים יקרו. להכניס מישהו לתוכי מוקדם מידי זה הרסני עד קטלני.
תיראה, אני אנסה להסביר לך: הבעייה שלי זה לא העצמאות או התלות בהורים. אני יודעת שגם אם אהיה עצמאית ואצא מהבית, אם לא אפתור את הגישה האישית שלי כלפי עצמי, מה שיקרה הוא שאני אמשיך לייצר את אותה גישה שהיתה לי אצל ההורים בגירסה זו או אחרת. אני אצור את הכלא שלי בעצמי ולא ארשה לעצמי דברים, אהיה שמרנית ולא ספונטנית כלפי עצמי. אני פשוט אשלים לבד את החלק שההורים שלי היו ממלאים. וכשיהיו לי ילדים, במקום להבין אותם אני אמשיך את הגישה הזו.
האשכול הזה דרם לי להבין יותר איפה הבעייה אצלי. איפה בדיוק אני יכולה לשנות את הגישה שלי כך שההורים שלי כן "יתנו לי" את החופש שאני רוצה. כשאני רוצה ממש משהו ואני ברורה לגביו אני מאוד החלטית, ורק כשאמא שלי מזהה את ההחלטיות, אפילו אם היא לא כל כך מסכימה, היא דווקא כן מעניקה לי את החופש להחליט ולעשות. אבל אני חייבת להיות שלמה עד הסוף והחלטית עד הסוף עם אותו מצב. אם יש פירצה, ספק הכי קטן בתוכי - שם ניתן להכנס ולחסום.
אם כבר מדברים על עצמאות - תיראה זה דבר אישי. אני יודעת שכולם כבר בגיל מוקדם רוצים לצאת החוצה אל העולם, אבל אני מעולם לא הרגשתי צורך כזה. סורי. כרגע, אפילו אם רציתי אין לי אפשרות כלכלית לעשות את זה. בכלל עצמאות, לחיות לבד זה המון השקעה וכאב ראש והמון סידורים וזה לוקח כל חלקה טובה מזמן פנוי שגם ככה אין לך. תלוי כמה אתה רוצה את זה. אני כן יכולה לחיות לבד, להכין אוכל, לרחוץ כלים, כביסה, חשמל וכו' וכו' וכו' כל מה שצריך, אבל כרגע זה ניראה לי לשרוד ולהרוג את עצמי בשביל השרידות הזו. הטעינה הנפשית שלי מתבצעת דווקא עם דברים שאין שום סיכוי שאוכל לעשות אותם אם אהיה עצמאית - פשוט בגלל חוסר זמן וחוסר כוח, כי זה בהחלט שוחק.
ועוד על עצמאות. אישית אני נלחמת על העצמאות שלי במישור שונה לחלוטין ששם זה הכי חשוב לי. אותו מישור הוא מישור הרגשות והמחשבות. אני יודעת שזה מאוד יקשה לאנשים להבין שיש אדם כמוני שלא ממש איכפת לו מעצמאות כלכלית וחוסר תלות פיסית במישהו (רק במידה והיחסים טובים), ויותר איכפת לו לשמור על עצמאות המחשבות, הרגשות - דברים שהם לגמרי לא מוחשיים.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

אני אוהב יותר את הלבד מאשר ביחד ולפעמים שמדברים על זוגיות יש קונפליקט
כי מצד אחד אני אוהב לטייל לבד ולעשות דברים ללא תלות באנשים אחרים
אבל מצד שני צריך גם את החברה והזוגיות
לדעתי אם תשתפי פחות את ההורים שלך בלאן את הולכת ועם מי אז הם יניחו לך לנפשך
כי בהתחלה אני מניח שהם יביעו התעניינות אם הם מבחינים שאת לא "שגרתית"