אנחנו ממשיכים בסדרת ההעשרה שלנו, והפעם עם זוכה פרס נובל, ארנסט המינגווי.





נולד: 21 ביולי 1899

נפטר: 2 ביולי 1961

מקום מגוריו: ארה"ב

ספריו המפורסמים: וזרח השמש, הקץ לנשק, הזקן וים, למי צלצלו הפעמונים

סגנון כתיבה כללי: ריאליסטי

אוטוביוגרפיה קצרה: ארנסט המינגווי נולד באוק פארק, אילנוי, לאב רופא ואם זמרת מקהלה. המינגווי היה ילד חזק ונאה, והשתתף בתחרויות ספורט וצייד. את קריירת הכתיבה שלו הוא החל בעיתון "קנזס סיטי סטאר". המינגווי התגייס לצבא ונלחם בשתי מלחמות העולם. הוא נפצע במלחמת העולם הראשונה, וקבל מדליה על אומץ לב מממשלת איטליה. החוויות הקשות שעבר במלחמות השפיעו רבות על סגנון כתיבתו, המלא באלימות, עצב, מוות ודיכאון. אחרי ההתפרסמות של "הקץ על הנשק" ו"הזקן והים" מצא המינגווי את עצמו נתון בסבך של שקרים כדי לשפר בעיני העולם את דמותו. העולם חשב שסופר מחונן כל כך צריך גם להיות אישיות למופת, והמינגווי החל להמציא שקרים כדי לשפר את תדמיתו (הוא היה שתיין ואדם גס, על חלק ממבקריו אמר שהם אימפוטנטים, בעוד המליץ לסופרים שביקרו אותו ללכת ללמוד איך כותבים). לדוגמה: הוא טען כי היה לו רומן עם מאטה הארי (רקדנית הולנדית מפורסמת) וכי שירת בגדוד "ארדיטי" האיטלקי אחרי פציעתו. יחד עם השקרים, המזל הרע שרדף אותו בכל דרכיו הכביד על נשמתו. הוא התגרש שלוש פעמים, אביו התאבד, במסע ספארי היה מעורב בשתי תאונות מטוסים. פציעותיו היו רבות וקשות: כתפו הימנית, ידו ורגלו השמאלית נפגעו קשה. הוא איבד זמנית את ראייתו בעין שמאל ואת השמיעה באוזנו השמאלית, סבל מקרעים באיברים הפנימיים ומפציעות נוספות. חודש לאחר מכן נפצע קשה בתאונת ציד שגרמה לו לכוויות מדרגה שנייה בשתי רגליו, פלג גופו הקדמי, פניו ועוד. הכאב גרם לו לשגעון. כוחו נגמר והוא איבד את הרצון לחיים. אפילו לא יכול היה לנסוע בעצמו לשטוקהולם לקבל את פרס נובל לספרות שהוענק לו בשנת 1954. בשנותיו האחרונות סבל מפרנויה. הוא פחד שה-FBI ירדוף אחריו לקובה, וחשש שעוקבים אחריו (האף בי איי אכן הכין עליו תיק בעקבות מגוריו בקובה הקומוניסטית). הוא החל לשתות אף יותר ממה שהיה רגיל והתדרדר לאלכוהוליזם. בקטצ'ום טופל עקב רמות כולסטורול גבוהות בדמו ובעיות בכבד, ואף טופל בהלם בנסיון לפתור את בעיותיו הנפשיות. לאחר נסיון התאבדות באביב 1961 קיבל טיפול נוסף, מה שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני. ב-2 ביולי1961, בשעה חמש בבוקר, ירה בראשו ברובה ציד. הוא נקבר בבית הקברות של קטצ'ום באידהו.

על יצירתו:
האלימות והמוות הם מוטיבים מרכזיים בספריו של המינגווי. בחלק מספריו משמש המוות כאמצעי בחינה של הנאמנות האנושית, בעוד באחרים המוות והאלימות משמשים כמעין "רקע שחור" המדגיש את העלילה הכללית.
קצת על ספרו "הקץ לנשק":
דמויות רבות ברומן מבוססות על אנשים אמיתייים, כך הלן פרגוסון, שהזכירה לקורא את קיטי קאנל. אחד הנושאים הראשיים של הרומן הוא האיחוד בין החיים והמוות, המתואר במספר תמונות נוקבות, כאשר החיילים סוחבים קופסאות אלומיניום, מאבקו של פרדריק בקרון המלא בכלי הנשק ומותה של קתרין בלידה.

הספר איננו רומן על מלחמה, אלא כדברי אנתוני בורגס, "עמדה מסובכת על טבע הנאמנות האנושית, נוכח זוועות המלחמה". המוות ואכזריות המלחמה נמצאים שם תמיד, תופחים מתחת לפני השטח, ומתפרצים אך ורק לעתים רחוקות לעיני הדמות הראשית.

כאשר פרדריק הנרי מבקר את המלחמה, הוא מזכיר פעמים רבות את נפוליאון. תוך כדי שהוא מעמת עם הגישה המיושנת והרומנטית של הצגת המלחמה בחיים האמיתיים, המינגווי מראה את השוני בין התעמולה הפטריוטית הרשמית לבין המציאות הקשה. המונולוג המפורסם של הנרי "תמיד היתי נבוך במילים קדושה, אומץ לב, הקרבה..." מצייר את הפילוסופיה שלו. ההקרבה זהה לטבח. אומץ הלב והכבוד הם מילים נרדפות לשחיטה.

אובדן אשליות הדור האבוד גרם לפרדריק להפסיק לחשוב. המינגווי מציג זאת במספר סצנות. כאשר מציעים לפרדריק חרב בחנות כלי נשק, הוא אמר שהוא חוזר לחזית, ולכן איננו זקוק לה. קתרין מתארת את מותו של מאהבה במילים "לא היה לו פצע מחתך של חרב, הם פוצצו אותו לחתיכות".

"הקץ לנשק" הוא פנטזיה גברית לכל אורכו, כמו חלומו הרטוב של נהג האמבולנס. נדמה שסגן הנרי יודע תמיד מה לעשות ולהגיד. הנשים נמשכות אליו, גברים מכבדים אותו. האיטלקים מתייחסים אליו כאל איטלקי. האחות בארקלי מתייחסת אליו כה יפה, עד שהיא כמעט ולא חושבת על משהו אחר. בעת סכנה, לא משנה כמה גדולה, הוא תמיד מצליח להמלט. הספר כולו בנוי על פנטזיה זו, אך יחד עם זאת אפילו העלילה הלא מסובכת, מתוארת ביופי השמור רק להמינגווי, תיאור הפרטים וראיית הסיפור היא חסרת מתחרים.

פרסים:
פרס נובל לספרות: 1954
פרס פוליצר: 1953

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time