23-07-2007, 23:25
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 27.01.07
הודעות: 1,276
|
|
|
תובנות חדשות
מצטער על האורך...
שתדעו מלכתחילה שכתבתי כאן סיפור על משהו שקרה לי (היום בערב =X) והרגשתי צורך לחלוק. קריאה מהנה. 
לא יודע למה, אבל עד ממש לאחרונה הייתי מהאנשים הסגורים האלה שאף-פעם לא יצאו מהבית ולא עשו שום דבר עם עצמם
(אני מדבר מבחינת טיולים עם חברים, יציאות וכו'), זה השתנה בצורה ניכרת בזמן האחרון ולכן כשהוזמנתי לטיול לסיני עם חברים
אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי.
הבעיה שההורים שלי שמחו קצת פחות, הם התחילו לעשות בירורים לגבי המצב הביטחוני בסיני וכמובן שבדיוק הגיעה התראה
חדשה על חטיפות (ס'עמק עם מרפי). במקביל הם גם התחילו לשאול חברים שמבינים בנושא ואלו אמרו להם שגם אם יתהפך
העולם, הם לא ישלחו את הילדים שלהם לסיני בתקופה הזאת. ההורים שלי חטפו התקף פרנויה ואני כבר צפיתי את הלך הרוח
וראיתי איך הסיכוי לסיני הולך וקטן. עד לרגע בו ממש ישבתי לדבר עם ההורים שלי (אנחנו ביחסים מאוד טובים, אז מדברים
בצורה פתוחה אצלנו במשפחה) בשיחה שתקבע אם אני הולך או לא, הייתי כועס וראיתי את זה בתור נסיון שלהם להרוס לי משהו
חד פעמי שבחיים לא עשיתי לפני כן (כמו שאמרתי, הייתי תקוע בבית כל החופשים). בשיא הרצינות, הטיול הזה היה אמור להיות
אחד הדברים הכי גדולים בחיים שלי.. לכן באופן טבעי הייתי אנטי עוד לפני שבכלל התיישבתי לדבר איתם. כשהתחלנו לדבר הם
אמרו לי כמובן על כל החששות שלהם וכל הסיבות למה לא כדאי לי לצאת, אני לעומתם הסברתי למה זה לא כל-כך מסוכן והייתי
ממורמר כל השיחה.
ואז אמא שלי הנחיתה את המכה.
ההורים שלי היו אמורים לממן חצי מהטיול היות וזה טיול סיום תיכון שלי. אמא שלי אמרה שהם לא יכולים להגיד לי לא ללכת, אבל
היא פשוט לא יכולה לממן את הטיול כשהיא מרגישה שהיא מסכנת את החיים שלי (אל תתפסו את אמא שלי בתור אחת שעושה
תרגילים מסריחים, היא כמעט בכתה מרוב מצפון בזמן שהיא אמרה לי את זה - ההחלטה הזאת שלה רק מוכיחה כמה היא פוחדת
שאני אלך לסיני). לי כמובן לא היה מספיק כסף לממן את הטיול בעצמי, ולכן מה שהיא עשתה היה מבחינתי כמו להגיד לי חד וחלק
שאסור לי לצאת.
כאן בערך התחיל המהפך בחשיבה שלי. במקום להתחיל לצעוק ולהתמרמר על ה-"תרגיל" כביכול שהם עשו לי, חשבתי פתאום
מנקודת המבט שלהם והחלטתי שריב מהסוג הזה (כבר היו ריבים ענקיים בכל מיני משפחות על דברים הרבה יותר קטנים מזה)
פשוט לא שווה את היציאה, ותכל'ס, מה זה כבר סיני?! זה לא שאם אני לא אצא אני אמות מצער.
קצת קשה לי להסביר מה שחשבתי, במיוחד לאור העובדה שאתם לא מכירים את היחסים במשפחה שלנו וכנראה גם לא מבינים
כמה חשוב הטיול הזה באמת היה בשבילי. אבל פתאום לא כעסתי על ההורים שלי בכלל. להפך, הבנתי אותם ופתאום הייתי בצד
שלהם. פתאום אני אומר להם "תשמעו, אני מנסה לראות את זה מנקודת המבט שלכם, אז אני לא אצא. אני אהיה מבואס כמה זמן
אבל זה יעבור לי... אין לכם מה לדאוג, אני באמת לא כועס עליכם".
כמובן שאחרי זה דיברנו עוד קצת, בהתחלה הם היו המומים. אחד הפחדים הכי גדולים שלהם מהשיחה הזאת היה שאני אחשוב
שהם הרסו לי את אחד הדברים הכי גדולים בחיים, הם כנראה חששו שאני אכעס עליהם כל-כך שנפסיק לדבר, או שאני אהיה
ממורמר כלפיהם למשך הרבה מאוד זמן (שתבינו, מעולם לא היה לאף אחד במשפחה ריב רציני עם שאר חברי המשפחה, לכן הם
פחדו שההחלטה שלהם תביא להשלכות נוראיות מהבחינה הזאת - שוב מראה כמה הם חששו שאני אלך). בקיצור, בסופו של יום
יצא שאני לא הולך לסיני. 
אבל, ההחלטה נבעה משיקולים שלי מתוך הבנתי את הורי ולא בגלל איסור או הגבלה כספית שהוטלו עלי. כמובן שאני בבעסה,
אבל אני רק מאוכזב, לא כועס או ממורמר על אף-אחד.
למרות הכל באיזה שהוא מקום אני גם מאוד שמח, אני באמת מרגיש כאילו עשיתי בתוך עצמי מהפך, הפגנתי הבנה וסובלנות שאני
בחיים לא מצאתי בתוך עצמי ומשום מה, עם כל האכזבה, אני מרגיש שמה שקרה לי בשיחה של שעה עם ההורים שלי היה - לטווח
הארוך - חשוב פי מליון מהטיול לסיני.
דבר אחד בטוח, ההקלה על הפרצוף של ההורים שלי כשהם ראו שאני לא כועס הייתה שווה הכל.
זהו, קצת מביך לשפוך ככה הכל (במיוחד לאור העובדה שזאת תגובה ראשונה שלי פה) אבל הייתי חייב לחלוק את התחושות שלי עם מישהו.
אתם מוזמנים להגיד כל מה שבראש שלכם.
_____________________________________
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
