 |
22-07-2007, 22:48
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 30.07.05
הודעות: 7,874
|
|
|
ג'וני וג'ימי.
שלום לכם, אני אליאנה [=
מרוב שעמום החלטתי לפרסם פה משהו שכתבתי לפני איזה חצי שנה לערך. בתקווה שאולי תאהבו. הוא אחד החביבים עלי.
ממה שראיתי פה, הרוב זה פואטיקה קצרה... אבל אני מניחה שלא תתנגדו לאיזה סיפור קצר וחביב, אז הנה לכם.
------------
ג'וני וג'ימי נולדו באותו יום. הם נהיו החברים הכי טובים עוד לפני שלמדו לדבר. אני זוכר שהייתי שותה כל בוקר את כוס הקפה הראשונה, מציץ מבעד לחלון המטבח ומחייך למראה השניים ההולכים לבית הספר ביחד. הם לא ידעו מי אני, אבל אני ידעתי טוב מאוד מי הם. מדי פעם גם הייתי תופס מבט על השניים בזמן טיולי עם הכלב, בגן השכונתי; הם היו מתנדנדים על הנדנדות הצבעוניות, מתחרים מי יגיע גבוה יותר.
שגרת חיי נשארה כתקנה ככל שחלפו השנים, לא השתנה הרבה, אבל כבר לא הזדמן לי לראות הרבה את ג'וני וג'ימי הולכים לבית הספר ביחד, ובטוח שלא בגן השכונתי. זה גרם לטיולים שלי עם הכלב להתקצר בהרבה, אבל סאמי היה זקן מכדי שיהיה לו אכפת. כמה פעמים עוד הייתי מביט דרך החלון, מקווה לראות אותם ברחוב, צוחקים ומשתטים, מהר מאוד גם אני התייאשתי.
כל כך רציתי להיות חלק מחייהם. אני זוכר שפעם אחת רציתי לעקוב אחרי אחד מהם, רק כדי לגלות את הסיבה שאינם מאירים יותר את הבקרים שלי, ולא הופכים את טיולי בגן למעניינים יותר. אבל זה כמובן היה רעיון מגוכח.
הייתי רואה אותם בלילות, לחוד כמובן. ג'ימי בימי צעירותו היה לרוב מסתובב עם חבורה קבועה של אנשים, חבורה שנהגה לשתות הרבה ולעשות רעש הרבה מאוד. וג'וני היה חוזר הביתה מדי פעם, כשידו החזקה נשענת על כתפה של נערה בהירת שער. הם כבר לא היו ג'וני וג'ימי שהכרתי.
בנקודה מסויימת פשוט לא היה לי אכפת יותר, כ"כ לא אכפת שאפילו שכחתי איך קראו להם, או שזאת פשוט השכחה שמגיעה עם הגיל. נהייתי חולה, הזמן כבר מזמן החל להשאיר עלי את עקבותיו, וכעת נותרו רק כמה צעדים אחרונים. אני זוכר שיום אחד, בעודי ישן לתומי על מיטת בית החולים, מוקף בהרבה מכשירי מתכת מצפצפים, חלמתי.
שני זקנים לא מוכרים, צעירים ממני בעשר שנים או עשרים, הבחינו זה בזה משני קצוות השביל שחצה את הגן השכונתי (אותו גן בו הייתי מטייל עם הכלב שלי, בזמנים שבהם עוד לא נזקקתי למכונות כדי לזוז). הם החליפו מבט רציני למשך שעה קלה ואז החלו להתקדם אחד לעבר השני. כשהתקרבו יותר זה לזה, הם החלו בצעקות, וכשזה לא הביא לתועלת רבה, אף ניסו להתקוטט. אני מניח שזאת הייתה יכולה להיות קטטה לא רעה, אלמלא הם לא השתעלו כמו חולי שחפת אחרי כל תנועה חדה, ונלחמו במקלות סבא.
כשהתעייפו מהקרב הארוך והקשה שנמשך כדקה, הם התמוטטו זה לצידו של זה על הספסל הקרוב. שניהם התנשפו הרבה מאוד זמן, עד שאחד מהם הוציא מתיקו דבר שנראה כמו לוח שחמט, הניח אותו על הספסל ביניהם, וסידר עליו את הכלים. השני, שהיה עסוק בלהתבונן בחבורה של ילדים משחקת במגרש המשחקים, הבחין במתרחש ופנה להביט על הזקן ממולו.
"ג'ון," החווה הראשון בידיו לעבר הלוח. שוב השתרר רגע שקט, עד שלבסוף הרים הראשון את ידו הימנית במטרה להתחיל במשחק.
"ג'יימס," הוא אמר מכשסיים את תורו, וכך התפתח בין השניים משחק השחמט הראשון ששיחקו, הראשון מיני רבים.
שוב זכיתי לחייך את החיוך הישן שלי, והרגשתי שלם עם עצמי כשעזבתי אותם ולקחתי נשימה אחת אחרונה.
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
