ציטוט:
עליי אישית זה לא משפיע בכלל אני לא בא כי כולם באים כמו משפט שיש לאחת בפורום פה בחתימה "אנחנו נלחמים מכוח אהבת המולדת" וזה בדיוק מה שאני עושה אני לא בא להילחם כי כולם נלחמים אני לא בא להילחם כי זה חובה, גם אם הגיוס פה היה לא חובה אני חושב שהייתי מתנדב אליו.
|
that's me
מוכנים למצוא נפט?????
קדימה:
אז בנוגע לדיון המסעיר והמרענן שפרי סטייל בפרש היום (...) אני חייבת לחדש לכם משהו שאולי לא יראה לכם חדש:
המדינה שלנו מתחלקת לשלושה סוגי אנשים:
המועילים, הפחות מועילים והלא מועילים בכלל!
השירות למען המדינה/האי שירות למען המדינה מראה לנו הרבה מאוד פסיכולוגית על איך הסוג אנשים האלו מתייחסים לחיים הפרטיים שלהם, האם אנחנו מהסוג שמוותר?שנלחם ולא מצליח?או שנלחם ומצליח מאוד!
בואו דווקא נתחיל מהאחרונים,
מה-לא מועילים בכלל,
שוואלה- יכולת ההתמודדות שלהם בחיים, אני ל אמדברת רק על הצבא, יכולת ההתמודדות שלהם היא אפסית, הם חיים בשיטת הבת יענה, קוברים את הראש בחול, חושבים שאם הם לא יעמדו עם רובה, אם הם לא יזחלו בשטחים וימותו, אם הם לא יטאטו משרד או אם הם לא יכינו קפה, הכל יפתר מעצמו, האויבים שלנו ימותו מעצמם, החיילים שמתים כל יום לא ימותו יותר, הקפה יוכן על דעת עצמו ויוגש לבעליו כראוי והם? הם עם הראש בחול, לא רואים לא שומעים לא יודעים,
אז ההתמודדות עם הפחד הזאת,
ההתמודדות עם האוייבים, עם כל הבעיות שיש לכם בחיים חייבת להתחיל משלב כלשהו, הבועה שאתם חיים בה חייבת להעלם כדי שתוכלו לגדל את ילדיכם לעולם מציאותי של אויבים, ולא תמיד כשיש בעיה לדחוף הכל מתחת לשטיח ולמצוא אחרי כמה שנים ערמה של בעיות.
הלו האנשים שדיברתי עליהם כאן הם:
טה טה טאאאם:
המשתמטים.
נעבור לקבוצה השניה: לקבוצה של האנשים עם הבעיות, והאנשים שמתים שיהיו להם בעיות כדי להתמודד עם הפחדים,
האנשים שהחליטו לנסות להתמודד עם הבעיות שלהם בחיים אבל לעבור עליהם מהצד, לעשות את השירות, אבל לא הכי משמעותי, סתם להעביר את השלוש שנים האלו איכשהו, להכין קפה, להכין אוכל, כל דבר שרק ניתן להעלות על הדעת שהוא לא קשור בהחזקת נשק ובאימון אפילו לא הכי קטנים.
האנשים שבהחלט מנסים, שלא תגידו שלא, והם עושים, והם עושים הרבה, בלעדיהם לא היו הרבה דברים מתנהלים...
הקבוצה הזאת הלו היא:
טה טה טאאאםם:
הג'ובניקים.
ולמזלם,פיוו!
של שתי הקבוצות האחרות,
נמצאים האנשים
שמוכנים להשתטח על הרצפה, להוריד מהכבוד שלהם, לשבת בשבי, למות, לראות חברים מתים, או בסכנת מוות ולהיות שם במקומם, להכיר את האנשים שאיתם הם רוצים לבלות את שארית חייהם, את האנשים שיעזבו הכל, הכל! כולל את הנפש החיה שבתוכם כדי להיות שם לצידך! בשבילך! למענך!
האנשים, שכשמדברים על המדינה שלנו יש להם ברק בעיניים,
כשהם מדברים מגיל מאוד צעיר על החלום שלהם, שאיכשהו, לך תדע איך ילד בן 7 הגיע לזה שהחלום שלו זה להיות בחיל זה וזה ביחידה זו וזו.
בגיל כל כך צעיר,
בגיל כל כך צעיר לדעת שאת הבעיות שלהם של כל החיים ואפילו של המדינה הם יפתרו בדוגרי!
פנים מול פנים!
אויב מול אויב,
מביס מול מובס,
אנשים שכשהם כותבים משהו, הוא לא יוצא מהראש, ולא מהידיים, הוא יוצא מהלב, עם המון אהבה, דאגה, איכפתיות, שנאה, אכזבה,
מזל,
שיש את האנשים האלו,
שאם נשים את שני סוגי אנשים הקודמים שהזכרנו, ונשים את הסוג הזה על כף המאזניים נראה שלמרות שהקבוצה הגדולה ביותר היא הקבוצה של הג'ובניקים והמשתמטים הקבוצה השלישי, שהי ה:
(טה טה טאםםם)
הקרביים!
באמת, בתור אחת שמקומה עדיין לא מובטח בקרבי, אבל הרצון שלה מובטח במעל ל-5000000000000000000% שהיא תשרת שם,
שבאמת מגיל קטן אני זוכרת את עצמי,
תקראו לי סוטה,
רואה מדים, רואה קומטות, רואה סיכות, רואה נשק,
בוהה בדברים האלו שעות,
מוצאת את עצמי הולכת לבסיס חיל הים, הולכת לבסיסים לצבאיים, יושבת מולם וכותבת,
סתם ככה, ואין לי אפילו כישרון לזה, אנלא סופרת ואנלא משוררת, והכל נשפך, זורם, חופשי, לא מרגישה משהו שעוצר אותי, מהדבר הכי פשוט וקטן אני כותבת שירים וסיפורים וכתבות ואלוהים יודע מה, הכל פשוט זורם,
המכירים אותי יודעים שכשאני מדברת על צה"ל, אני מסבירה להם איזה כבוד זה,
זה כבר שלא 'נגזר' על הרבה מאוד אנשים לעשות!
אנחנו ישראלים!
פאקינג ישראלים!
הזכות שלנו היא להגן על ארצנו!
לנסוע למקומות אחרים בעולם ולגרום להם לרצות לבוא לשרת כאן! בצבא שלנו!
אני הבאתי שני גרמנים שבאו לשרת בארץ כי עשיתי איתם שיחת חפירות בדיוק כמו כל ההודעות שלי שאני מאלצתץ אתכם לקרוא!
הם הגיעו לארץ לשירות של 6 שנים-
אז אם גרמנים-יכולים,
אנחנו לא יכולים?
העם שלנו?
בני נוער שגדלו כאן באדמה הכי הכי שיש,
שכשאנחנו ישנים טוב טוב במיטה שלנו בלילה ולא יודעים אפילו כמה המלאכים האלו, המלאכים השומרים שלנו סובלים שם בצפון, בדרום, בכל מקום בעצם,
בקורף בחום, בלי לבכות, בשקט, אין זמן לבכות-צריך להגן על המדינה, אסור להעיר את הילד משנתו, הוא צריך לגדול להיות חזק ולבוא להגן על ארצו, זה יהיה כבר תורו,
תחשבו שאם אתם משתמטים עכשיו
מה יקרה למדינה שלנו בעוד 4 שנים?!
כבר השנה היא מתפרקת, מתפוררת!
מה נדפק איתכם חבר'ה?
אני באמת שאויל רואה יותר מדי ירוק בעיניים מכל כיוון שאני יכולה רק להסתכל, ואולי חיי סובבים יותר מדי סביב הנושא הזה,
ואולי אם אני לא אתקבל ליחידה קרבית אני אשתגע, אקבור את עצמי עמוק עמוק באדמה, אבל אחרי יום אני אשתקם ואגיד שיש עוד אנשים כמוני,ף שאם הם יכולים אז למה לא? אז אני סומכת עליהם!
מישהו שאנחנו לא מכירים עושה את כל המאמצים שלו כדי לשמור עלינו!
והאמא של המישהו הזה נשארת ערה ימים ולילות כדי לשמוע הגה מהילד שלה שאין לה מושג אם הוא אוכל או שותה, אם הוא חי- או מת.
אנחנוחייבים לשאוף לגבוה ביותר- כולנו!
להיות בהכי שאנחנו יכולים!
אם יש לנו את הנתונים בואו ננצל אותם,
בואו נעשה את המקסימום שלנו,
אם כבר אנחנו מסבזבזים 2-3 ואפילו יותר שנים מהחיים שלנו, למה שלא ניתן אותם בראבק? בכל הכח?!
שנספר לילדים שלנו איזה גיבורים היינו, שידעו בזכות מי יש להם מדינה,
שידעו שזה לא בקלות, ניקח אותם לקבר של אותם חיילים מקסימים שנרצחו בדם קר כדי להגן עלינו, שאנחנו יושבים כאן במחשב, בתנאים הכי טובים שיש,
עם משב רוח נהדר וכוס לימונדה קרה לידנו, מאחורי צג וירטואלי וכל מה שאנחנו עושים זה לנסות לעודד אחד את השני להתגייס!!!!
בואו לא ניתן לילדים שלנו להיחשף לעולם השטחי הרדוד והמשתמט הזה,
בואו נראה להם, שכמו בלימודים, וכמו בתחרויות, צריך לשאוף למעלה, ואם נופלים-לא נורא עשינו ככל יכולתנו,
אבל אם מצליחים-זה הסיפוק האמיתי!!
ההנאה היא ההגעה לנקודת המקסימום של המטרה שלכם,אך ההנאה האמיתית זוהי הדרך.
פעם מישהו מאוד חכם אמר לי משפט, כשהייתי קטנטונת עוד לא ידעתי מה אומרים חצי מהדברים שהוא אמר לי במשפט אבל כשגדתי נזכרתי בו והבנתי כמה הוא נכון:
תמיד שאפו להגיע לאופק,
וכשתגיעו אליו תראו שקו האופק התרחק, ותנסו שוב, ותראו שהוא התרחק בשנית, וכך זה חוזר חלילה,
ותבינו שהמטרה שלכם יכולה רק לגדול כשתגיעו אליה.
כי כשתשאפו לקבל עבודה במשרד, תתקבלו, וכשתשאפו לנהל אותו, תנהלו ואחר כך תשאפו לנהל את החברה של המשרד- ותגיעו.
וכמו שתמיד מעל אנשים יש אנשים אחרים, תמיד יש את הדרגות, למה מישהו אחד יכול להגיע לשם ואני לא?!
כולנו יכולים!
השאלה היא עד כמה!
עד כמה אנחנו רוצים שלום?
אביב גפן, עד כמה הוא רוצה שלום? תראו כמה הוא שר על זה, אבל מה הוא באמת עשה בשביל זה?
עד כמה נאחנו רוצים לגדל את הסביבה ואת הילדים שלנו במקום טוב, שקט, אוהב, מפרגן,
עד כמה אנחנו רוצים, שגם הדתיים המאמינים שביננו, שלא רוצים להתנתק, ולא רוצים מלחמה ולא רוצים ולא רוצים ושונאים ולא שונאים... והם דורשים ודורשים ודורשים...
אבל כמה מהם באמת מתגייסים?!
והבנות?
אני הייתי בסמינר זהות יהודים והן אמרו לי שהן ראו שאני חזק בקטע של צבא ואיחלו לי בהצלחה,
שאלתי אותן מה בנוגע אליהן? אז הן אמרו לי: " אנחנו? אנחנו מעדיפות לממש את עצמנו"...
ולממש את עצמנו= ללדת 40 ילדים ולא לעשות צבא,
וואל הניא מעריכה את מצוות הפרו ורבו שלכם, אבל מה הטעם עם כל ה-40 דורשים ולא מקיימים,
דורשים ולא מעיזים לנסות לדרוש מעצמם?!
לפני שאנחנו דורשים ממישהו אנחנו צריכים לדרוש מעצמנו!
לפני שנגיד לילדים שלנו לא לעשן סמים גם אנחנו לא נעשן סמים,
דוגמא אישית,
דוגמא בשביל עצמנו ובשביל אחרים.
דוגמא בשביל מדינות אחרות..
דוגמא לעוד משהו שנוכל להתגאות בו במדינה שלנו!
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.scoop.co.il/images/post_images/1485044e14f64e5f676.42572691.jpg]
ממליצה לכם בחום להוריד את השירים:
שיר שאחרי מלחמה/אריק איינשטיין.
ושיר של משתמט כמובן:
אמא תראי/אביב גפן.
ולתשובה הקצרה: כן! זה פריע לי באופן מאוד אישי זה פוגע בי ואני יכולה לבכות והשבר אחרי שאני שומעת על אחוז המשתמטים ועל מה שנאמר על הצבא שלנו אחרי שאנשים מאבדים את חייהם ככה, אבל זה רק מחזק את המוטיבציה שלי להגיע לשם כדי שחס וחלילה לא אגיע לרמתם
_____________________________________
"...אני עבד לחכמה שלך- ואין בך כלום שפוי..."
נערך לאחרונה ע"י ~ים~ כחול עמוק בתאריך 12-08-2007 בשעה 21:00.
|