|
מרגיש שאני חייב לפרוק את זה...
אהלן חבר'ה , זאת ההודעה הראשונה שלי בפורום הזה למרות שיצא לי לקרוא כאן המון בעקבות מה שקרה לי.
אני הולך לחפור עכשיו, ובסוף הסיפור שלי לא תהיה שאלה מה אני צריך לעשות או פואנטה מסויימת, סתם כדי לפרוק מהלב.
אז ככה הסיפור שלי מתחיל לפני שנה וחצי בערך, שעוד למדתי בתיכון. הכרתי מישהי יפיפיה, פשוט הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי... אני אפילו לא זוכר איך התחלתי לדבר איתה, אבל אני זוכר שהיה לי מאוד כיף בחברתה והרגשתי שאני אוהב אותה אחרי ממש מעט זמן שהכרתי אותה, היא פשוט כל מה שחיפשתי במישהי - מצחיקה, חסרת פוזה, יפיפיה, חכמה, בקיצור ממש מה שחלמתי עליו בלילות.
משם לפה אחרי כמה שבועות היחסים שלנו התחממו ובסופו של דבר נהינו זוג צעיר ושמח.
זאת בהחלט התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים, הייתי מאושר, הרגשתי שהיא הכל בשבילי ואני הכל בשבילה.
אני הרגשתי שאני מבורך על זה שיש לי כזאת חברה שמבינה אותי, ושכיף לי לעשות איתה אפילו את הדברים הכי קטנים. וזה לא שלא היו לנו בעיות, זה לא היה ככה בכלל, היו ריבים כמו בכל מערכת יחסים, אבל עדיין זה היה מתגמד מול מה שהרגשתי אליה.
התקופה שלנו ביחד הייתה טיפה יותר משנה וחודשיים, שבחודש האחרון שלנו הרגשתי שינוי ביחס שלה כלפי, כאילו היא קרה אלי, הרגשתי שאנחנו לא באותו ראש, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מי יודע מה. בכל מקרה לאחר החודש המתוק מריר הזה באתי לאסוף אותה לחבר שלנו וברגע שנכנסנו למכונית הגיח לאוויר העולם המשפט המפורסם של "אני צריכה להגיד לך משהו", כמובן שזה נגמר בפרידה, (למרות שהיא הציעה לי הפסקה קטנה אבל הרגשתי שזה לא נחוץ, כי ידעתי איפשהו שהיא לא רוצה הפסקה אלא פרידה, דבר שהתחרטתי עליו בדיעבד). הסיבה שהיא נפרדה ממני לטענתה היא שהיא אמנם אוהבת אותי אבל לא מאוהבת בי, והיא יודעת שאני מאוד אוהב אותה לכן לא מגיעה לי מישהי שלא תאהב אותי כמו שאני אוהב אותה , זה לפחות מה שהיא אמרה לי.
בהתחלה לא עיכלתי מה קרה, אבל עברו כמה שעות והתחלתי להבין טוב טוב מה קרה. אני חושב שלקחתי את זה קשה... לא היה לי חשק לכלום, הרגשתי שאני ריק... פשוט ריק.
יום לאחר מכן באתי אליה ושאלתי אותה אם זה בטוח מבחינתה, לראות שהעניין סגור, והיא אמרה שכן, שמבחינתה העניין סגור והיא לא מעוניינת בקשר שוב, (למרות איך שזה מצטייר, היא לא אמרה לי את זה בכזאת ישירות, היא הייתה ממש נשמה טובה).
עברו כמה ימים מאוד קשים מבחינתי שבהם הבנתי מאוד טוב את המשפט שאומר שאתה לא מעריך משהו עד שאין לך אותו. אני התגעגעתי אליה כמו מטורף, אפילו כתבתי לה פתק עם פרחים באחד הימים, וכל פעם שדיברנו במחשב או בטלפון ניסיתי לדבר בצורה כזאת שתגרום לה לחזור אלי, זה אולי נשמע פתטי אבל באותו הרגע לא היה לי איכפת, רק רציתי אותה בחזרה.
עכשיו עבר כבר כמעט חודש וחצי מאז, ואני לא אשקר, אני לא התגברתי על זה בכלל, אני עדיין רוצה אותה ועדיין יש לי תקווה שאנחנו נחזור להיות ביחד, למרות שאני מתחיל להיות ריאלי יותר ואני מתחיל להבין שהיא לא רוצה אותי ואסור לי להתנהג כמו מי שאני לא.
החברים מאוד עזרו לי בכל הסיפור הזה, הם ניסו לעודד אותי בכל מיני דרכים - הוציאו אותי לכל מיני מקומות למרות שלא רציתי, כי בכל מקום שהייתי בו ראיתי את הפרצוף שלה ואת השיער המתולתל היפה שלה. הם גם אמרו לי לחפש מישהי אחרת, למרות שאני לא יכול לדמיין את עצמי עם מישהי אחרת, למרות שמסתבר שאני יכול לדמיין אותה עם מישהו אחר. זה דבר שקורה לי בזמן האחרון ואני מדמיין אותה ואותו עושים דברים שאנחנו הינו עושים וזה פשוט גורם לי לרצות להקיא...
הקשר בינינו הגיע למינימום וזה אומר שאנחנו לא מדברים בטלפון ולא במחשב למרות שאני מאוד רוצה לשמור איתה על קשר, אבל אני מרגיש שזה לא בריא לי.
כרגע אני נמצא במצב יותר טוב ממה שהייתי לפני חודש וחצי, אבל אני עדיין חושב על דברים כמו אולי אני לא הייתי בסדר ומה הייתי יכול לעשות כדי לגרום לה להיות יותר מאושרת בזמן שהינו חברים. אני רוצה לשכח אותה כדי שלא יכאב לי אבל אני גם רוצה לא לשכח אותה כי אני אוהב אותה, אני נמצא במצב אבסורדי.
אבל אני מאמין שיהיה טוב. בכל מקרה תמיד יהיה לי מקום בשבילה בלב.
זהו זה... זה מה שעבר עלי בחודש וחצי האחרון, אני ממש מעריך את מי שקרא עד לכאן כי אפילו אני מרגיש כאילו רצתי מרתון מרוב שלא כתבתי ככה כ"כ הרבה זמן.
אז תודה לכל מי שהקשיב, ואם אתם רוצים להגיב אז בכיף |
ראשי
צ'אט
21-08-2007, 23:33
)
מנהל פורום 
מצב כלאיים
