18-08-2007, 15:38
|
|
|
|
חבר מתאריך: 20.01.04
הודעות: 57
|
|
|
טרואומות מהעבר
הודעה זו נכתבה באופן חד פעמי למשתמשת זו בשם אנונימית בת 18 .
להלן הבעיה שהתבקשנו להעלות:
כבר מספר פעמים שאני מתחילה לכתוב את ההודעה הזאת וכל פעם מוותרת באמצע, אז אולי הפעם בכל זאת.
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי בוכה בלילה, כמעט בכל לילה, ולא מצליחה להירדם. ההזוי הוא שאני בוכה כי אני נזכרת ב"טראומות" (טראומות נקרא לזה?) מתקופה מסויימת בחיים שלי.
אז ככה,
תמיד הייתי ילדה ביישנית, אפילו ביישנית ברמה של לא מתקשרת ממש. בתקופת בית ספר יסודי היו לי מעט מאוד חברות שגם עליהן ויתרתי כאשר עליתי לחטיבת הביניים. הן הלכו לחטיבה מסויימת, ואני לאחרת. אפשר לומר שכאן מתחיל החלק הרע.
כל תקופת חטיבת הביניים (כיתה ז' - ט') אני הייתי ילדה בודדה, במלוא מובן המילה. הייתי מפחדת להגיע לבית הספר כי פחדתי להרגיש לבד. ממש דפיקות לב לפני הכניסה לשער. לבד בזמן השיעורים, לבד בהפסקות, אפילו לבד כשצריך להתחלק לזוגות בשיעורי ספורט. ולא ששנאו אותי. הלוואי והיו שונאים אותי. אני הייתי פשוט אוויר, היו ילדים בשכבה שלא ידעו על קיומי (היום בדיעבד, אני מבינה שילדים כן רצו איתי קשר אבל אני עם הביישנות שלי, פשוט דחיתי אותם מעלי בלי לשים לב בכלל). הייתי מה שנקרא "טרף קל" וילדים היו דורכים עלי ומנצלים אותי בלי הרבה סנטימנטים. אני לא אפרט :|
בכיתה ז' עזבתי את החוג שכ"כ אהבתי כי הרגשתי לא רצויה. עד היום אין לי מושג למה הילדים בקבוצה החליטו להחרים אותי פתאום, אחרי שבע שנים שבהן לא היו לי שום בעיות, עם אף אחד. הסיבה היחידה שאני יכולה להעלות על הדעת היא- קנאה(?). בכל אופן, קרה מה שקרה ולא יכולתי לשאת את זה יותר אז עזבתי. עד היום כששואלים אותי למה עזבתי אחרי שבע שנים, אני לא מסוגלת לומר את האמת. היא כואבת לי מדי.
באותה תקופה ההורים החליטו לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי. כנראה שהם הבינו שלא מדובר בסתם ילדה ביישנית, אלא ביותר מזה. מפה לשם, במשך כמעט חמש שנים (עד כיתה י"א) עברתי שלוש פסיכולוגיות שונות, והיום אני יכולה להגיד באמת שהמצב השתפר, הרבה יותר קל לי להתחבר לאנשים, ויש לי מעגל חברות שאני מרוצה ממנו.
אני מדברת על תקופה של עד לפני שש שנים ועדיין בכל פעם שאני נזכרת בה, אני בוכה. בזמן האחרון, אני נזכרת באותן "טראומות", שמביאות אותי לידי בכי, כמעט בכל לילה ומתמלאת רחמים עצמיים וכעס. לא מבינה למה הגיע לי לסבול ככה, למה התייחסו אליי ככה, למה הייתי צריכה שלוש פסיכולוגיות בשביל להגיע למצב של "נורמלית" כמו כולם, למה לאח שלי היו חברים ולי לא. אני נזכרת בסוג-של חרם שעשו עלי באותו חוג, איך אף אחד לא רצה להתאמן איתי ואיך אפילו למאמן לא היה אכפת שאני כ"כ לבד. והכי חשוב- איך עזבתי את הדבר שהכי אהבתי לעשות בגלל חבורת ילדים שלא רצתה אותי שם. זה מכעיס ומעציב, למרות שזה קרה מזמן. אני לא יודעת למה המחשבות האלה באות לעתים כה תכופות דווקא עכשיו.
גם היום, למרות שהמצב השתפר, עדיין קצת קשה. אני לא מרגישה בנוח להתקשר לחברה סתם ככה כדי לשאול מה שלומה, אני תמיד צריכה שתהיה לי סיבה טובה. אני לא מצליחה להחזיק קשר עם אנשים חדשים לאורך זמן וכל פעם מאשימה את עצמי בכישלון של קשר (לאו דווקא רומנטי) עם מישהו, בגלל החוסר תקשורת שלי. וכל הזמן, אבל כל הזמן, מקונן בי הפחד של להרגיש את הבדידות הזאת שוב.
אני לא מדברת על זה עם אף אחד, אין לי את מי לשתף ונמאס לי לבכות בלילה כמו ילדת ישרא-בלוג.
יכול להיות שאני צריכה לחזור לטיפול עם איש מקצוע, ולו רק בשביל שיהיה לי את מי לשתף?
אני צריכה עזרה... |
ראשי
צ'אט
רק רציתי להגיד לך את זה.
מצב כלאיים
