http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3449556,00.html

עוד לא התפזר ערפל הפעולה שהייתה או לא הייתה בסוריה, וכבר הזדרזו מספר מדינות לגנות את ישראל. לא נפקד ברשימה זו מקומן המסורתי של איראן ולוב. גם רוסיה שבה לדפוס התנהגותה מהתקופה שלפני התמוטטות האימפריה הסובייטית - וגינתה אותנו באופן כמעט אוטומטי. אפילו צפון קוריאה, מדינה לא-ערבית ולא-מוסלמית, הנמצאת בקצה השני של אסיה, הייתה בין המגנות. מה משותף למדינות אלו? מדוע הזדרזו דווקא הן לגנות את ישראל ולא אף מדינה אחרת באירופה, אמריקה, אפריקה ושאר העולם? הקורא הנבון יבחין מייד כי מדובר במדינות שהתנהגותן מזכה אותן מדי פעם בכינוי "ציר הרשע" או מדינות "סוררות", בפי הממשל האמריקאי. אך מהו הדבר אשר הופך דווקא אותן למדינות הידועות בהתנהגות חריגה שאינה מצייתת לכללים הבינלאומיים המקובלים? ויתרה מכך, בהקשר הישראלי: מה משותף למדינות כמו אלה ולעיראק לפני הכיבוש האמריקני ואפילו לפקיסטן לפני עידן מושארף?

התשובה היא שכל המדינות הללו (מלבד איראן שהייתה אז תחת שלטון הברזל של השאח), השתתפו במלחמה נגד ישראל כבר לפני כשלושים וחמש שנים - באוקטובר 1973 (מלחמת יום-הכיפורים) - כשהן מחומשות עד לגרונן בחימוש רוסי-סובייטי.

אפשר אולי "להבין" את לוב ועיראק, ששלחו כוחות לעזרת "אחיהם" הערבים. אפשר גם לשער ששליחת טייסות לסוריה על מדינה לא ערבית כמו פקיסטן נעשתה בשם הסולידאריות המוסלמית. אך עדיין מציקה השאלה – מדוע שלחה צפון קוריאה טייסות קרב להשתתף במלחמה יזומה נגד ישראל? לאלוהי הקומוניזם הקוריאני פתרונים.



המאפיין המשותף למדינות אלו הוא סגירות ופחד מפני העולם החיצון: הן חוששות מפני חדירת רעיונות חדשים אל תוכן, ומסיכון הסדר השלטוני, החברתי והכלכלי הקיים בהן. זוהי סגירות המונעת חופש וחירויות מאזרחי המדינה, ואוסרת כל מגע עם העולם החיצון. לכל המדינות הללו משטרים טוטאליטריים המאופיינים בחוסר חופש פוליטי, בדיכוי, לפעמים עד כדי הרעבת חלקים מהעם, בחוסר שוויון לנשים וכיוצא בזה. כך למשל, מחקר של האו"ם מצא לאחרונה כי מספר הספרים שתורגמו לערבית מאז ימי החליף אל-מאמון (במאה התשיעית) שווה למספר הספרים המתורגם לספרדית בשנה אחת בלבד. מי שמבין זאת, יבין גם שאל לנו לצפות לשינוי מהיר. שינוי תרבותי אמיתי הוא תהליך ארוך טווח הלוקח שנים רבות מאד. בינתיים, נגזר עלינו להכיר במציאות בה אנו חיים, ולעשות את מה שנדרש כדי להתמודד עם תוצאותיה של ההשקפה הבסיסית של המדינות והארגונים המכונים בקיצור - "ציר הרשע".

אך זו אינה רק סגירות רעיונית. בדומה למה שהתרחש באימפריה הסובייטית עד לנפילתה, הסגירות היא גם פיסית. אין כמעט תיירות: לא נכנסת ולא יוצאת. השלטון אינו מעוניין במגע הדוק מדי של תושביו עם תרבויות המקדמות חופש ושוויון. שמירה על הסדר הקיים, או אולי אפילו חזרה "אחורה" לסדר שהיה קיים פעם, הופכת לערך עליון. גם ארגונים סוררים שאינן מדינות, כמו ארגון אל-קאעידה, שותפים לכך. שאיפתו של בן-לאדן ודומיו היא להחזיר עטרה ליושנה, לימי הזוהר של ההתפשטות האסלאמית, ולהשליט את שלטון השריעה הטהור והטוב על העולם הכופר. בסופו של דבר, מדינות וארגונים אלו אינם מבינים את העולם החופשי ורואים בו סכנה לעצם קיומם. באופן טבעי, הפחד משינוי הסדר ומחדירת רעיונות חדשים דוחף את מדינות ציר הרשע להגן על קיומן בכל מחיר, ולהלחם בכל דרך אפשרית באיום הנשקף להן מהחברות הפתוחות. מכאן קצרה הדרך לחתירה לנשק האולטימטיבי: הפצצה הגרעינית, או לפחות אמצעים אחרים להשמדה המונית, כמו נשק כימי או ביולוגי, שהם קלים יותר להשגה.


מדינת ישראל חרתה על דגלה את ערכי התרבות של העולם החופשי, המבוססים על הרעיון של חברה פתוחה וחתירה לקידמה בכל מובניה. מבחינה זו, היא אכן "השטן הקטן" באזור שבו הסגירות היא הערך העליון. "השטן הגדול" הוא התרבות המערבית כולה, כפי שהיא מיוצגת ע"י החזקה שבמדינות הפתוחות, ארצות הברית.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i.total-media.net/yn/img/article_add_corner_top.gif]

מילים כל כך שיטחיות וראיית העולם מופשטת ל"שחור ובן".