|
הוא לא ידע את שמה, אבל היא לא תשכח אותו
שלחו לי במייל, סיפור מדהים!
הוא לא ידע את שמה, אבל היא לא תשכח אותו
כמעט בכל יום חמישי היתה עולה לקרון שלו ברכבת. מדי חיל האוויר שלה תמיד היו צמודים ונקיים, וכשעברה ליד המושב שלו יכול היה להריח את השובל המשכר שהשאיר שיערה. הוא הריץ בליבו אינספור פעמים מה שהיה אומר לה, אבל שפתיו לא זעו פורסם: 24.09.07, 07:10
הוא לא ידע את שמה, ומעולם לא הצליח לאזור מספיק אומץ כדי לשאול. הוא היה מהביישנים האלו שהיו יכולים להסתער לתוך קרב כדי לחלץ חבר פצוע, או להיות דקות ארוכות מתחת לאלונקה מבלי לבקש חילוף, אבל התקשו לדבר עם מישהי שמצאה חן בעיניהם.
בימי חמישי, כשהיה חוזר אחרי שבועיים של אימונים מפרכים בצבא, היה הולך עם כתף שמאל גבוהה יותר מכתף ימין, כדי שכולם יראו את הכומתה, ועם חזה מתוח, כדי שחלילה אף אחד לא יפספס את הסיכה. הוא היה חובש, ומבין חבריו היה היחידי שכבר היתה לו סיכה ראשונה על המדים.
תמיד קיווה לראות אותה ברכבת. צירוף מקרים, או שאולי מישהו אהב אותו למעלה, אבל כמעט בכל יום חמישי, בתחנת תל אביב מרכז, היא היתה עולה לקרון שלו. מדי חיל האוויר שלה תמיד היו צמודים ונקיים, וכשעברה ליד המושב שלו יכול היה להריח את השובל המשכר שהשאיר שיערה.
כשעברה לידו, גם אם היה שקוע בשיחה עם חבריו שישבו לצידו, או אפילו אם היה באמצע צחוק מתגלגל אחרי עוד בדיחה של נמרוד, הליצן הפלוגתי, היה תמיד קופא בין רגע ומסתכל עליה. היא קלטה את מבטו, הפנתה אליו את עיניה החומות והגדולות ומבטיהם הצטלבו. הוא הריץ בליבו אינספור פעמים מה שהיה אומר לה, אבל שפתיו לא זעו.
חבריו כבר היו רגילים לשגרה הזאת ולא התרגשו יותר מדי. אחרי שהיתה עוברת היו דוחפים לו מרפק לצלעות, לעורר אותו מהחלום בהקיץ, ושואלים בפעם האלף מדוע הוא לא ניגש לדבר איתה.
"תראה איזה חמוד אתה", אמר נמרוד בחיוך, "כולך שזוף אחרי השבוע בשטח. ובכלל, הן מתות על כומתה סגולה". הוא היה מחייך חיוך מבויש, מוצא תירוץ שחוק ומתחמק. כרגיל...
"היא בטוח תסכים", לחש לו קובי, "לא סתם היא תמיד מחפשת לשבת במקום שיאפשר לה להיות עם הפנים אליך". קובי היה האליל של המחלקה בכל הנוגע לכיבושים, ואין הכוונה לכיבוש יעד מבוצר. "היא תמיד מעיפה מבט לפה, ומסתכלת עליך", ניסה לשכנע.
אבל גם אם בליבו האמין שקובי צודק, עדיין הרגיש שחבלים נעלמים מקבעים אותו למושבו.
החבר'ה היו יורדים עליו קצת ואז עוברים נושא וחוזרים לשיחות צבא, של ילדים שמציאות בלתי אפשרית אילצה אותם להתבגר מהר כל כך. כך היו חולפות הנסיעות. כשהכריזו על התחנה שלו, היה קם לאיטו, מסדר את בגדיו והגומיות בנעליים, לוקח את הנשק והתיק הגדול, נפרד מהחברים בכאפות ובחיבוקים ומתחיל לפסוע מהורהר לכיוון דלת היציאה.
ואז תמיד איבדו קשר עין, נבלעו בין המוני החיילים
זאת גם היתה התחנה שלה. היא קמה והגניבה מבט לכיוונו, אולי לבדוק שהוא לא שוכח לרדת בתחנה הנכונה, ופנתה גם היא לכיוון הדלת. ואז הם תמיד איבדו קשר עין, נבלעו בין המוני החיילים שנשפכו החוצה מהרכבת והתערבבו עם עשרות האנשים שפסעו על הרציף.
בליבו החלה ספירה לאחור לקראת הנסיעה הבאה, וגם אם המשמעות היתה שהחופשה הקצרה ממילא, תעבור במהרה - היה מוכן לכך, ובלבד שיראה אותה שוב, וכמה שיותר מהר.
בפעם הבאה הבטיח לעצמו, ידבר איתה.
החודשים עברו, מדי הא' שלו דהו עם הכביסות, ועל החזה התווספו עוד שתי סיכות בוהקות. על הזרועות נתפרו דרגות, ובעיניים זיק השובבות של הנעורים כבה מידי פעם והתחלף במבט של מי שראה דברים שילדים בגילו לא אמורים לראות.
היא עדיין היתה עולה לרכבת בדיוק באותה תחנה, וריח השמפו משיערה לא השתנה. מידי פעם היו מחליפים ביניהם מסרים אילמים אך מלאי תוכן, באמצעות המבטים. וכשהעייפות המצטברת של כל המארבים, השמירות והמבצעים מהשבוע האחרון היתה גוברת עליו, היה עוצם עיניו ונרדם. כשהקיץ היא חייכה אליו בעיניה, והוא דמיין איך זה יהיה לישון ולהתעורר לצידה.
ושוב הכריזו על התחנה שלהם, ושוב הוא קם, בדק שהג'ל מחזיק היטב את הקוצים, שם על עצמו את רצועת הנשק - כבר בפוזה של ותיקים - וצעד לכיוון הדלתות. גם היא קמה והסתדרה, לקחה את תיק הצד המסוגנן שלה וצעדה לכיוון היציאה.
תמיד מישהו חיכה לו כדי להסיע אותו הביתה מהתחנה, ולפני שהיה נכנס לאוטו היה מוודא שהחיילת "שלו" לא נכנסת לאוטו של אף אחד שנראה כמו מישהו שיכול להיות החבר שלה. בליבו היה תוהה אם עד סוף השירות, שכבר התקרב בצעדי ענק ועימו התכנונים על הטיול שאחרי, ימצא מספיק אומץ לדבר איתה.
הוא לא יידע לעולם, שדווקא באותו יום בו נמאס לה לחכות לו והיא החליטה לגשת ולדבר איתו בעצמה, היא לא הצליחה למצוא אותו. הלכה הלוך ושוב ברכבת, אבל הוא לא היה שם. דווקא את החבר'ה שלו ראתה, אבל לא העזה לגשת אליהם ולשאול, אולי משום שחלקם ישנו שינה טרופה והשאר בהו דרך החלון במבט חלול בנוף המתחלף במהירות.
לבסוף התייאשה, מצאה מושב פנוי וחיכתה לתחנה שלה. שלהם. אולי אז תראה אותו.
בערב, בביתה, התארגנה ליציאה הקבועה עם החברות, כשברדיו התנגנו השירים שהושמעו בתחנה האהובה עליה. כשהתחלפה השעה, ואת המוזיקה החליף קולו של שדר החדשות, היא בדיוק התאפרה. משום מה היתה יכולה להישבע שהפעם התגנבה לקולו המונוטוני תוגה בלתי מוסברת. הוא הודיע שהותר לפרסום שמו של ההרוג בפעילות המבצעית של צה"ל בלילה שעבר. אחרי שהקריא את השם, הוסיף גם שהודעה נמסרה למשפחה.
כלי האיפור נפל מידיה והיא כשלה לעבר המיטה. היא התיישבה עליה והרגישה את הדמעות ניגרות מעיניה.
הוא לא ידע מעולם את שמה, אבל היא לעולם תזכור את שלו. |
ראשי
צ'אט
24-09-2007, 10:19
באמת מעביר צמרמורת..
מצב כלאיים
