 |
03-09-2007, 21:45
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.09.06
הודעות: 33
|
|
|
הטיפול בהלומי קרב
צריך להבחין בין הטיפול בהלומי קרב מייד לאחר הקרב לבין הטיפול באלו שסובלים מהלם קרב שנים רבות אחרי שהקרב הסתיים.
אין ספק שהיום יש מודעות עצומה להלם קרב והמפקדים בשטח ערוכים להתמודדות עם המצב. הוספתי למטה הסבר על האופן שבו מטפלים בהלומי קרב בשטח. הלקחים ממלחמת יום כיפור הופקו וכבר במלחמת לבנון התחילו לטפל בהם בצורה מקצועית.
אבל, חשוב לזכור את היחס של המערכת להלומי קרב שמתלוננים שנים רבות אחרי שהקרב הסתיים. כתבתי כבר על השבויים. מי שאיבד שן בעינויים יקבל מיד פיצוי כספי ללא שום בעיות. אבל מי שמתלונן על קושי להירדם, על חוסר יכולת להתמיד במקום העבודה, על בעיות בנישואין יתקשה מאוד לקבל סימפטיה מן המערכת הצבאית. במיוחד אם הבעיות החלו מספר שנים אחרי שחזר מן השבי. "לך תוכיח שהשבי אשם בצרות שלך", יגידו לו.
אותו סיפור עצוב עם אלו ששרתו ביחידות הקבורה הפיקודיות. לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין שגם הם עברו סוג של טראומה וגם הם "זכו" להתעלמות טוטאלית מצד המערכת. אני קראתי ליחס הזה "אטימות". הם משתמשים בביטויים הרבה יותר קשים. את ההתנהגות של הצבא הם מגדירים כ"נבזות" ואת הקצינים שהיו אמורים לטפל בהם כ"חבורה של מנוולים"
למי שרוצה לקרוא עוד על חוליות הקבורה הפיקודיות במלחמת יום כיפור:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEnt...4350&passok=yes
א' כבר לא רואה גופות חיילים בלילה
מאת לימור טבת
ב"שיבא" ניתן טיפול בחינם לנפגעי הלם קרב ופעולות טרור שסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית שאינם מוכרים כנכים על ידי משרד הביטחון והביטוח הלאומי. הטיפול, בשיטת "החשיפה הממושכת", זוכה ל-80% הצלחה. את א' הוא החזיר לחיים
"כשהסתיימה המלחמה, כפות הידיים שלי התחילו לרעוד. התחלתי לצעוק מתוך שינה וגם לא מתוך שינה. חשתי פחד איום ונורא וכאבים בכל הגוף. לא יכולתי לתפקד", מספר א', בשנות ה-50 לחייו, שלקה בהלם קרב במלחמת יום כיפור, אחרי שחווה הפגזות של מטוסים מצריים, נפצע וראה חיילים רבים נהרגים, אבל נשאר בגדוד והמשיך להילחם. לדבריו, "הרופא בשטח איבחן אותי כהלום קרב ופינה אותי לבית חולים 'שיבא'. שם בדק אותי פסיכיאטר והופניתי לטיפול בזריקות פנטוטל".
א' טופל, כמו רבים אחרים אז, באבריאקציה - טיפול שבו חווה המטופל מחדש את זיכרון הטראומה תחת השפעה של מעין "טריפ", המושג על ידי זריקות פנטוטל (חומר שגורם להורדת העכבות וההגנות). הרעיון שעמד מאחורי טיפול זה היה, שהוצאת הטראומה החוצה תביא לשחרור ממנה. א' מספר, שהטיפול בפנטוטל נמשך חצי שנה. לדבריו, "הטיפול הרע את מצבי. יצאתי יותר גרוע ממה שהייתי קודם לכן. זה גרם לי להיות בחרדה גבוהה 24 שעות ביממה". הטיפול בפנטוטל ספג ביקורת נוקבת, ומומחים טוענים שאצל מטופלים רבים הוא גרם לנזק ממשי.
כיום, לעומת זאת, משתמשים בטיפולים אחרים לסובלים מהפרעה פוסט-טראומתית בעקבות קרב, בין השאר טיפולים פסיכיאטריים, פסיכותרפיה וטיפולים באמנות. אחד הטיפולים שנבדקו ויעילותם הוכחה באופן מחקרי הוא "חשיפה ממושכת" - טיפול התנהגותי-קוגניטיווי קצר, הכולל 10-15 פגישות בלבד. בישראל החלו לטפל בשיטה זו ב"שיבא" לפני כארבע שנים, ויש לה 80% הצלחה. באחרונה הטיפול ניתן בחינם, גם לנפגעי פוסט-טראומה שלא קיבלו אחוזי נכות ממשרד הביטחון או מהביטוח הלאומי - כמו נפגעי טרור.
טיפול בשדה הקרב
"הלם קרב מאובחן בשדה הקרב, בזמן שאדם נתון במצב שמסכן את חייו ו/או רואה מראות קשים כמו הרוגים ופצועים ו/או מריח דם ואבק שריפה", אומרת פרופ' זהבה סולומון, ראש מרכז אדלר באוניברסיטת תל אביב, העוסקת שנים בחקר הלם קרב. "למעשה, כל מי שנמצא במצב שמאיים על חייו מגיב בעוררות פסיכולוגית ורגשית. זוהי תגובה נורמטיווית, אך בהלם קרב הנורות מתחילות להבהב באופן קיצוני והנפש נשטפת בחרדה. הסימפטומים יכולים להיות רעד בכל הגוף, תחושת עיוורון או שיתוק, יש הקופאים במקומם. חלק נעשים מבולבלים ולא יודעים איפה הם נמצאים ושוכחים לאכול ולשתות".
לא כל אדם שלוקה בהלם קרב יפתח הפרעה פוסט-טראומתית. הפרעה פוסט טראומתית בעקבות קרב מופיעה לרוב מיד אחרי הטראומה, אך יכולה גם להופיע שנים לאחר מכן. כיום מוכרים במשרד הביטחון 2,950 נכי צה"ל שסובלים מהפרעה פוסט-טראומתית עקב קרב מכל מלחמות וקרבות ישראל.
מאז מלחמת לבנון מושם בצה"ל דגש על טיפול בלוקים בהלם קרב בשטח, סמוך ככל האפשר לאירוע, כדי לנסות למנוע התפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית. פרופ' סולומון, שהיתה בעבר ראש ענף מחקר בריאות הנפש בחיל הרפואה, מספרת שבמלחמת לבנון צה"ל השתמש בשיטה שנקראת "הטיפול הקדמי". "לפי השיטה, מטפלים בהלומי קרב בחזית ולא מנתקים אותם מהסביבה החברתית. אומרים לאדם שחווה את הלם הקרב - 'אתה מתנסה במשבר קצר, אתה לא משוגע, זו תגובה נורמלית לסיטואציה לא נורמלית'. הוא נשאר קרוב לחזית, לא מורידים לו את המדים ולא הופכים אותו לחולה". לדבריה, אם הטיפול מצליח בתוך 48 שעות, מחזירים את האדם לשדה הקרב. מחקר שערכה 20 שנה אחרי המלחמה הראה כי אצל נפגעי הלם קרב שקיבלו את הטיפול הקדמי, אחוזי ההחלמה היו גבוהים בהרבה מאשר אצל אלו שלא קיבלו את הטיפול. ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, אל"מ גדי לובין, אומר כי השיטה שבה פועלים כיום דומה לשיטה שבה פעלו במלחמת לבנון. לדבריו, "קציני בריאות הנפש פרוסים בשטח כדי להגיע במהירות לאירוע שיש בו נפגעים או פוטנציאל לנפגעים. כשהם מגיעים למקום, הם עושים הערכת מצב ומייעצים למפקדים כיצד לאתר חיילים שסובלים מסימפטומים חריפים של הלם קרב. על פי ההנחיות, בתום האירוע המפקד יקדיש זמן לכל החיילים שהיו בו, וישלים את סיפור התקרית במטרה לצמצם פערי מידע שעשויים לעורר חרדה. החיילים ישלימו חסכים של מזון, שינה והיגיינה, והמפקד ייתן להם הזדמנות לבטא את תחושותיהם ורגשותיהם. אם המפקד יאתר חייל שמגיב באופן קיצוני יחסית לאחרים, הוא יפנה אותו לקבלת סיוע של קצין בריאות הנפש, ובמידת הצורך הוא יפונה מהשטח לטיפול ביחידה לטיפול בתגובות קרב בשיבא".
לובין מוסיף, שממידע שהצטבר בספרות העולמית על גורמי סיכון להופעת תסמונת פוסט-טראומה לאחר קרב עולה, כי מהלך האירוע והשעות והימים שלאחריו הם המשמעותיים ביותר, יותר מחוויות טראומתיות בעבר או מצב סוציו-אקונומי. 90% מאלו שלקו בתסמונת פוסט-טראומתית כרונית הגיבו בצורה קיצונית זמן קצר לאחר האירוע: "כך שאם נדע לסייע בשלב החריף, נוכל אולי למנוע התפתחות בהמשך של התסמונת".
אבל, כאמור, לא תמיד הטיפול המיידי עוזר ולעתים מתפתחת הפרעה פוסט-טראומטית. תסמיני ההפרעה מחולקים לשלוש קבוצות: תסמינים של חודרנות, כמו פלשבקים מהטראומה, סיוטים בלילה ומחשבות חוזרות ונשנות על הטראומה; תסמינים של הימנעות, הכוללים הימנעות מהימצאות במקומות שמזכירים את הטראומה. במקרים רבים מדובר במקומות הומי אדם כמו קניונים, בתי קולנוע ואירועים משפחתיים. זאת משום שהלוקים בהפרעה יוצאים מנקודת הנחה שהעולם הוא מקום מסוכן ובכל רגע עלול לקרות משהו רע. כמו כן, הם חווים תחושות ריחוק וניתוק מבני משפחה, סובלים מקהות רגשית, ואינם יכולים להרגיש שמחה או עצב, וכן חווים תסמינים של עוררות יתר, הכוללים תחושת דריכות, כשכל רעש מקפיץ את האדם, הפרעות קשות בשינה וחוסר ריכוז.
40 דקות בלי לברוח
את שיטת "החשיפה הממושכת" פיתחה לפני 20 שנה הפרופ' לפסיכולוגיה עדנה פואה מאוניברסיטת פנסילווניה שבארה"ב, והיא נועדה תחילה לסובלים מהפרעה פוסט-טראומתית עקב טראומות כמו אונס ותאונת דרכים. לדברי פואה, לטיפול הזה יש שתי מטרות עיקריות: לעזור למטופל להיחשף בהדרגה למצבים שהוא נמנע מהם בשל הטראומה, ולהפוך את הטראומה לזיכרון לא נעים של אירוע שקרה בעבר, אך לא קורה היום. "אדם עם פוסט-טראומה מפחד מהזיכרון עצמו של הטראומה ומנסה להדחיקו. מבחינתו, זה אינו זיכרון כי אם מציאות עכשווית", היא אומרת.
לפני ארבע שנים וחצי החלה פואה ללמד את השיטה בישראל ומאז טופלו בה כאן כ-300 בני אדם. לדבריה, תוצאות הטיפול בישראל היו דומות למחקרים שנעשו על מאות סובלים מהפרעה פוסט-טראומתית במדינות שונות בעולם: 80% מהמטופלים חווים שיפור משמעותי בסימפטומים, מצבם של עוד 10% משתפר באופן פחות משמעותי, ו-10% הנותרים אינם מושפעים מהטיפול או נושרים במהלכו. "בכל מקרה, על פי המחקרים הטיפול אינו מזיק להם", היא מדגישה.
בפגישה הראשונה והשנייה מסבירים למטופל על שיטת הטיפול ועל הסימפטומים של הפרעה פוסט-טראומתית. לאחר מכן בונים אתם רשימה של מצבים שהם נמנעים מהם מאז הטראומה, ושמפריעים להם בתפקוד היום-יומי, החל בהליכה למכולת או לקניון, דרך שהייה בחושך והאזנה למוסיקה המזכירה את הטראומה, וכלה בהשתתפות באירועים משפחתיים. בפגישות הראשונות מתבקשים המטופלים לבחור מהרשימה משימות יחסית קלות, ובהדרגה הם נחשפים למצבים קשים יותר מהרשימה. המטרה, לדברי פואה, היא להימצא במקום במשך 40 דקות מבלי לברוח. "ככל שהם מתקדמים בטיפול, הם מגיעים למצב שהם יכולים ללכת למקומות שמהם הם נמנעו, מבלי להרגיש תחושת חרדה".
חיבוק ראשון לילדים
לדבריה, "בפגישה השלישית מבקשים מהמטופל 'להזמין' את הזיכרון הטראומתי. הטראומה נמצאת אצלם בצורה של הבזקים ולא כסיפור קוהרנטי. לרוב מדובר באנשים שמעולם לא סיפרו את סיפור הטראומה לעצמם או לאנשים בסביבתם. הם יושבים בעיניים עצומות, כדי שיהיו נגישים רגשית לסיפור, ומתחילים לספר. בפגישה זו ובפגישות הבאות הם חוזרים שוב ושוב על הסיפור. המטפל גם מקליט אותם ברשמקול, נותן להם את הקלטת, ומבקש מהם להקשיב לעצמם מספרים את הסיפור בבית. עם הזמן הסיפור נהפך לקוהרנטי, פחות מבולבל וחשוב מכל - מפסיק לעורר חרדה. לפעמים המטופלים נזכרים גם בדברים מעודדים, למשל שסייעו לחלץ פצועים".
לאחר שא' שוחרר מבית ניסן, שם טופל בזריקות הפנטוטל, הוא החל לסבול מהפרעה פוסט-טראומתית. "הוא סבל במשך שנים רבות מפלשבקים וסיוטים. פחד לצאת מהבית למקומות הומים, סבל מהפרעות שינה, לא הצליח לעבוד ולתפקד והתנתק רגשית מילדיו", אומרת הפסיכיאטרית שטיפלה בו, ד"ר ניצה נקש, האחראית לטיפול התנהגותי-קוגניטיווי בהפרעות חרדה במרפאה הפסיכיאטרית בבית חולים "שיבא", שלמדה את הטיפול אצל הפרופ' פואה בארה"ב.
"ב-2000 הוא החל לסבול גם מדיכאון חריף והסתגר בבית. כעבור שנה הוא הגיע לשיבא, טופל בפסיכותרפיה דינמית ללא הטבה, ואז הוצע לו טיפול ב'חשיפה ממושכת'. בתום הטיפול חל אצלו שיפור של 80% בסימפטומים וכיום ההפרעה כמעט מאחוריו", אומרת נקש.
"זה שאני מצליח לספר את סיפור המלחמה שלי עכשיו - זה מדהים", אומר א', "30 שנים לא דיברתי. פחדתי. הרגשתי שזה ממש קורה לי שוב". אחרי המלחמה א' התחתן ונולדו לו ילדים. "מה שמעיק עלי עד היום זה שכחלק מהמחלה היו לי התפרצויות זעם קשות. במשך 10 שנים השתמשתי באלימות כלפי ילדי. לא הייתי מודע לזה שזה קשור למחלה. קיבלתי כדורי שינה וכדורי הרגעה מרופא משפחה ופחדתי ללכת לטיפול כלשהו, בגלל הטראומה שהיתה לי מזריקות הפנטוטל. חשבתי שממשיכים בטיפול הזה גם היום".
בעקבות שיחה עם חבר, שאמר לו כי כיום לא מטפלים בזריקות, הוא החליט ללכת לטיפול. "היום אני נהנה ללכת לקניון, למסעדה. לאחרונה אפילו טסתי לחו"ל בפעם ראשונה מאז מלחמת יום כיפור, והיה מאוד מוצלח". גם בתחום הרגשי עם משפחתו חווה א' שינוי דרמטי: "הטיפול גרם לכך שהתחברתי בפעם הראשונה לילדים, התחלתי להתעניין בהם ולדבר אתם, לחבק ולנשק אותם. הרגשות שלי נפתחו, התחלתי לאהוב אותם. כיום היחסים אתם מצוינים".
פרופ' פואה אומרת, כי הדגש בטיפול הוא לחשוף את המטופלים לסיפור הטראומה, וכן להוציא אותם בהדרגה למקומות שהם מפחדים לשהות בהם. אבל כל זאת - תחת שליטה שלהם. נושא השליטה, היא מדגישה, חשוב מאוד. לדבריה, לרבים מאלו שטופלו באמצעות זריקות פנטוטל אחרי מלחמת יום כיפור, החשיפה לא הועילה ואף הזיקה, משום שלא היו בשליטה.
ד"ר נקש אומרת שליחידת הטראומה בשיבא, המנוהלת על ידי ד"ר מיקי פולק, מגיעים אנשים רבים הסובלים מהפרעה פוסט טראומתית המוכרים על ידי משרד הביטחון, אך המרפאה מטפלת בלא תשלום גם באלו שאינם מוכרים על ידי משרד הביטחון ומתאימים לטיפול. "בשנים האחרונות, לנוכח המספר ההולך וגדל של אנשים שנחשפו לטראומה בארץ, החלטנו לקבל אנשים לטיפול ללא תשלום. אנשים שהיו בפיגועים, או כאלה שהשתתפו במלחמות אך לא הוכרו כנכי צה"ל מסיבות שונות", היא אומרת.
בתום הראיון עמו מבקש א' לצאת בקריאה לחבריו: "לאלו שעדיין מתביישים 'לצאת מהארון' - תפסיקו להתבייש ותבקשו עזרה. בואו לקבל טיפול כי יש סיכוי לצאת מזה, גם 30 שנים אחרי".
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
