נעים מאוד, שירן. קורא כאן כבר כמה שבועות ונהנה מכל רגע.

לי אישית נמאס לקרוא כתבות-מטעם, ויש דבר אחד שלא הצלחתי להבין עד היום. מילא כתבות המפארות את היחידה המובחרת התורנית - זה מה שנקרא "flavour of the month". אבל למה לעזאזל אריה אגוזי מפרסם מוצרים של תעשיות בטחוניות בעיתון שבועי??? לא נראה לי שמחר בבוקר גיידמאק יקום על צד שמאל ויקנה מערכת שו"ב לניהול העסק שלו, או בק"ש מתקדם בשביל לשדרג את הרול-רויס. מה הטעם בפרסום (בוטה ומוגזם לטעמי) מוצרים שאף קורא לא יוכל לקנות ממילא?

זו עבודה קשה לצוד את כל ה"חידוש מדהים" "פריצת דרך", "לראשונה בעולם" "המטוס הטוב בעולם"

היות ומערכת הבטחון הישראלית זוכה לנתח הגדול ביותר מהתקציב הלאומי, יש אינטרס לבעלי חברות ליחצ"ן את המוצרים שלהם בעיתונות, כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות.
כמו ששי כתבות על רולס רויס או יגוארים... רוב מוחלט כמעט של קוראי העיתון לא ירכוש את הרכב, שנים שלושה לארבעה מיליון, אולי כן.

א. בטח שאתה קונה- דרך תקציב הביטחון. לתעשיה הביטחונית (שחלקה אפילו ממשלתי) יש הנעה חזקה להצטייר כמובילה טכנולוגית ובעלת כל הפיתרונות. אגב, לפעמים זה גם נכון .

ב. גם העיתון אוהב להיות פטריוטי ולהתגאות במערכות ישראליות- בדיוק בגלל שהן אינן נמכרות לציבור אפשר להיות מוטים... כל עוד זה נעשה בטעם (כמו בתוכנית הטלויזיה הבריטית Top Gear) אין בכך פגם.

ראשית, ביזיון שאתה מזכיר רק את אריה אגוזי. יכול להיות שאתה קורא רק ידיעות אחרונות? טוב, זה לא להיט אבל אפשר להמשיך לחיות גם כך.

שנית, ולעניין:

יש בעיתונות, בעיקר הטבלואידית, אבל גם האייכותית יותר, ז'אנר כזה של סיפורי ריגול, מודיעין, צבא וביטחון וגם טכנולוגיה צבאית. העיתונות הבריטית מובילה בעניין: למשל כתבי העת ג'יינס, אוויאיישן ויק, ולהבדיל, המקום המכובד לחדשות ביטחוניות בסנדיי טיימס וכדומה. שם מדובר במסורת מיליטריסטית (מהתקופה הקולוניאלית), אבל גם היום, כשבירטניה לא ממש נלחמת על חייה, זה נחשב למעניין את הקוראים שלהם.

בישראל, קל וחומר, יש לא רק עניין רב בסיפורי צבא, ריגול וטכנולוגיה צבאית, אלא גם קשר מיידי לאחד העניינים החשובים יותר בחיינו - צה"ל ומערכת הביטחון. אם עם ישראל יבין יותר במה שקורה בצבא שלו - ובהיבט הזה, למרבה הצער, רק מיעוט יחסי היה ביחידות קרביות או בשירות משמעותי בצבא - כך ייטב לכולנו.

סיבה שלישית: התעשיות הביטחוניות מפרנסות כ-40 אלף איש בישראל, ועוד עשרות אלפי קבלני משנה, ספקים, אנשים שקשורים באופן חלקי וכדומה. בסך הכל, מדובר ביותר ממאה אלף איש שעובדים קרוב, ובמאות אלפי אנשים שמתפרנסים מזה (כל עובד מפרנס משפחה ואמור לעניין בן זוג, ילדים גיסה וחמות). כך יוצא, שמאות אלפי קוראים פוטנציאליים אמורים להתעניין בסיפורים האלה, בוודאי לא פחות מאשר בחדשות בתחום ההי-טק, שהיה מאוד אופנתי בעיתונות הכלכלית לפני 5 שנים, או בתחום הצרכנות הפיננסית, שוק ההון, מחירי התירס והתפו"א בבורסות העולם וכדומה.

זאת ועוד: ישראל היא היצואנית החמישית של טכנולוגיה וציוד ביטחוני בעולם, וב-2006 עמד היצוא הביטחוני על כ-5 מיליארד דולר. מכיוון שלא מייצרים בישראל פלטפורמות (כמעט - יש סטי"לים, ספינות משמר, קצת רק"מ ונק"ל), עיקר הייצוא הישראלי הוא טכנולוגיה מתקדמת, מל"טים, השבחות, טילים, מיגון, מערכות שו"ב וכו'.

סיבה רביעית: זה פשוט מגניב הדברים האלה שבהם מושקעים מיליארדים, והם הורגים אנשים במיליון דרכים שונות ומשונות. לא?

תגיד, למה בואינג צריכה לפרסם בבטאון חיל האוויר?
מילא רפאל והתע"א - הם גם מחפשים ככה עובדים, אבל בואינג?

מתנות שחרור לחייל - קייס מעוצב לטלפון עם מיתוג יחידה טייסת ללוחם המשתחרר שי לחיילת לקראת שחרור

צילום נחמיה גרשוני Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

פליקס, תודה על תשובתך הכנה והעניינית. זאת בדיוק הסיבה שאני קורא כאן, העובדה שיש כאן כותבים מקצועיים מכל התחומים שנוגעים לביטחון.

ה"אבל" שלי נוגע לעובדה שיש הבדל בין עיתונות רצינית וביקורתית לבין עיתונות שטחית ורדודה ברמה של דיקט, והזכרתי בכוונה את אגוזי כי הכתבות שלו הן בפירוש פרסומת לכל דבר ועניין. אני קורא את הכתבות שלו במוסף המחשבים של יום א' כבר שנים, אין בהן מילת ביקורת אחת בודדת לרפואה, וזה כבר הפך לריטואל קבוע שאני לא מסכים איתו ולא מכבד אותו. בתור קורא אינטיליגנטי למדי שמבין דבר או שניים, אני מצפה מדי פעם לקצת יותר "שיניים" ולא רק תשבוחות ושירי הלל שחלקם בכלל נטולי בסיס. עם כל הכבוד, מר אגוזי מקבל את המשכורת שלו מידיעות אחרונות ולא מתע"ש, תע"א או רפאל.

א. לעיתון חשוב לא רק למלא את דפיו, אלא - העיקר - להרויח מפרסומות. לכן, בכלל העיתונים, "מחניפים" כך
לחברות,ומקבלים בתמורה יותר פרסומות לעיתים עורכים כופים כתבות כנ"ל על עיתונאים, או מונעים כתבות
שליליות .קרא השבוע ב"הארץ" (גם באתר העיתון) על דנקנר, עורך "מעריב", ותגלה - בין היתר - שבעיה זו
קיימת כבר ב-1948 וסביר לפני-כן.
ב. לחברות חשוב להסביר לציבור מדוע הן מקבלות תקציבי ענק, ולעיתים מבזבזות אותו בפיתוחים מיותרים.
הן גם צריכות להסביר מדוע תקציבים כנ"ל לא יופנו לבריאות/חינוך וכיו"ב, ועושות זאת במסווה של כתיבה
פטריוטית
סה"כ, נגעת בנקודה רגישה וצינית של יחסי תקשורת--גורמי כח, שהציניות רבה בה.

עזוב עכשיו שמות - אגוזי או כל אחד אחר. יש גם כתבות ביקורתיות, בעלות אופי תחקירי וחשיבות ציבורית. ראה למשל את הכתבות של יוסי מלמן בארץ, ועד לפני כמה שנים גם את אמנון ברזילי. ראה את רונן ברגמן, ראה כתבות של אורה קורן (לא נעים לי להעיד על עצמי, אבל גם אני מאוד משתדל להביא סיפורי שוחד, סחבת, טיפשות ובזבוז כספים, כי מזה אנחנו חיים).

אגב, לשאלה מדוע בואינג או לוקהיד מרטין מפרסמים בבטאון חיל האויר, התשובה היא שהם פונים אל הלקוחות הפוטנציאליים והקיימים שלהם בתוך צה"ל. הם רוצים להגביר את תחושת השותפות, נותנים מחמאות לחיל האויר וללקוחות האחרים, ובכלל, מנסים לגרום לישראלים שמפעילים את המערכות שלהם להרגיש שהם איתנו (למרות שבפועל הם מוכרים הרבה מאוד גם לשכנינו, ואותם הם אוהבים אפילו יותר כי הם קונים יותר).

ברמה נוספת, החברות האמריקניות הגדולות מטפחות את העיתונאים הישראלים בעיתונות הארצית - יומית, מזמינים אותנו לסיורים במפעלים בארצות הברית (שזה חתיכת קאדר - 5 אתרים בארצות הברית, מחוף לחוף ב-5 ימים), ודואגים לקשר רצוף איתנו. המטרה שלהם היא כמובן, להבהיר לנו כמה אנחנו גדולים וחשובים (-: , וגם קצת להגיע דרכנו למקבלי ההחלטות (ח"כים, שרים וכו') שאינם מבינים בשיט באמל"ח. קח למשל את מאבק האיתנים של נורתרופ-גרומאן במסדרונות צה"ל, הכנסת והתקשורת, כדי שמשרד הביטחון ישקיע במערכת הלייזר האקטיבי שלהם. מאבק שלא צלח כי לרפאל, המתחרה העיקרית בסיפור הזה, יש כנראה מערכת טובה יותר, בשלה יותר, והקודקודים של רפאל חזקים ומקושרים יותר עם מפא"ת ועם הרמטכ"ל, מנכ"ל, שר הביטחון ושאר מקבלי ההחלטות.

אמנם אף אחד מקוראי העיתונים היומיים לא יקנה מערכות צבאיות במאות מיליונים, אבל היום אם מערכת הביטחון רוצה להוציא סכומים כאלו על מערכת ויודעת שתמיד יקום הפופוליסט שיזעק שבמחיר של F-35 אחד אפשר לשקם את כל הנרקומנים של יפו, יהיה קל יותר לפוליטיקאים לחתום על תקציבים כאלו אם הציבור תומך ומעודד.
תמיכה ציבורית בחשיבות (האמיתית במידה זו או אחרת) של רכש היא חלק לא פשוט בשכנוע והלובינג (מלשון לובי בחולם וגם מלשון ליוב בשורוק...) שמפעילות התעשיות הבטחוניות בארץ ובעולם.
במקרים כמו מערכות הגנה נגד קסאמים, זה יכול להביא לתופעות כמו האצת רכישת מערכת לא בשלה ולא כלכלית רק בגלל לחץ ציבורי. כמה אנשים ברחוב חושבים שזה ביזיון שממשלת ישראל לא הציבה לייזרים ליירוט רקטות מסביב לשדרות, כשהם לא ממש יודעים מה התכונות והסטטוס המבצעי של המערכות האלו כיום? ומאיפה הידע שלהם? מכתבות מגניבות בעיתונות היומית.
אף אחד מהאנשים האלו לא יקנה נאוטילוס הביתה בגלל שקרא על זה בעיתון, אבל חברי כנסת שלא מבינים בשיט בנושאים האלו ירוצו להגיש שאילתות מתלהמות כדי לרצות את הציבור.