אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי ..שאין לי טעם לחיות יותר..בבית אני כל הזמן רבה עם ההורים..וככה אין לי כמעט אנשים שקרובים אליי חוץ מחבר שלי..ואני מרגישה לפעמים כל כך בודדה..חברות שלי גרות רחוק ממני ככה שאני לא יכולה להיפגש איתם..וכשחבר שלי לא איתי..אני מרגישה כל כך בודדה..בא לי כל הזמן לבכות..ולא יודעת אני פשוט מרגישה שאין לי שום סיבה לחיות..

להורים אל תייחסי אין מה לעשות.. תנסי לצאת יותר! וחבר זה לא הפיתרון לבדידות..

Where Is My Mind

את רבה עם ההורים כי אכפת להם ממך. אתה לא מתעצבן ממשהו שלא אכפת לך ממנו. תחשבי על זה. זה רק הגיוני.

אם תמשיכי לבלות רק עם החבר:
1. זה ישפיע גם לרעה על הקשר. כל אדם יכול להיות תומך עד לנקודה מסויימת והנקוה הזאת משתנה מאדם לאדם. הבעייה היא שכל אחד צריך גם את המרחב שלו עמ"נ להתפתח כאדם.
2. זה גם ישפיע לרעה על הקשרים שלך עם חברות שלך. "רחוק מהעין - רחוק מהלב".

זה שהן גרות רחוק... בתכל'ס... אז מה? ההפך! דווקא זה שאת תגיעי אליהן או הן אלייך דווקא יחזק את הקשר. זה מראה שלמרות מכשול המרחק נפגשתן.

הרצון, הבדל הגישה ומצב הרוח. אלה הם שלושת הדברים שיכולים לשנות כמעט כל מצב נתון - ובטח ובטח גם את שלך.

מעבר לזה שאני מסכים לגמרי עם חרוב ומחזק אותו
הנה עוד כיוון מחשבה שאפשר להתסכל עליה, האם יש אפשרות להפחית את הויכוחים בבית האם אפשר להגיע לאיזו פשרה ויכוחים זה בדרך כלל רצון שלהם שתעשי משהו שאת לא הכי רוצה אז נסו להפגש באמצע, אני חושב שאם זה יביא לך את השקט הרי את סובלת (וגם הם) מהויכוחים נכון? אז לא עדיף להתפשר על משהו העיקר שלא תצטרכו לריב ואולי אף תוכלו לדבר וגם להנות?

בקשר לחברות אז חוץ מהפגישות אפשר לדבר ולבלות איתם גם וירטואלי אם צטים ומצלמות אז נכון שזה לא מפגש מציאותי אבל לפעמים אפשר להנות במיוחד אם אפשר לדבר ולראות אחת את השניה

להנות מזה שיש חבר ובלות איתו בכיף ולא לחשוב כשאת איתו על הזמן שאת לבד ומדוכאת כי אז זה סתם בזבוז של הזמן הטוב שלך

ולסיום מה עם חברים וחברות שגרים לידך אין אף אחד אולי עדיף לחפש ולנסות להכיר כי אז כבר לא תהיי בודדה

ועוד דבר אחד קטן שיכול לעזור לך יופי הוא למצוא עיסוק שיעביר לך את הזמן עד שהחבר מגיע או עד שאת פוגשת את החברות ואם העיסוק הזה גם יעסיק אותה וימנע / יקטין את המגע ועל ידי כך את הויכוחים עם ההורים אז מה טוב

בהצלחה ונשמח לשמוע עדכונים

שלכם,
The CHARM one

מנהל פורום "מה שבלב"

טיפה בעיה למצוא חברות ואנשים מהאזור שלי כי כבר פעם היו לי ואני לא יכולה להסתדר איתם..כאילו בוא נגיד ככה מה שהן היו זה לא חברות אלא אויבות..ובקשר ללמצוא משהוא חדש שיעסיק אותי יש אולי רעיונות ?כי אין לי שמץ של מושג..

תנועת נוער? פעילות התנדבותית?


פוגשים אנשים מעניינים ומקבלים תחושת סיפוק מאוד חזקה. נסי, אולי ההתנתקות הזאת מעצמך ומהבעיות שלך לרגע והשקעת תשומת הלב בלעזור ולתרום לאחר רק תטיב.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

קודם כל, אני מקווה שאת לא שוקלת ברצינות על התאבדות, והמשפט: "שאין לי טעם לחיות יותר" הוא סתם ביטוי.


עכשיו הכל עניין של גישה. כפי שציין אמיר (חרוב).
תעבדי על מצבי הרוח הרעים. אל תשקעי בהם, תני להם רגע קטן של מחשבה ואז תחשבי על דברים אחרים.

*ריבים עם ההורים זה נורמאלי ונפוץ. אם את רוצה לצמצם אותם, תחשבי על הסיבות שגורמות לכם לריב מלכתחילה ותחשבי איך את מצליחה להתגבר עליהן, או לצמצם אותן. כשאת חושבת על הריבים, נסי להסתכל עליהם גם מהצד של ההורים, בענייניות.

*חברות רחוקות זה קשה. מאיפה הכרת אותן? ביה"ס? חוג? מתי את פוגשת אותן? מה טיב היחסים בינכן?אשמח אם תפרטי. בכל מקרה, נסי גם למצוא חברים שקרובים אלייך >פיזית<.

*חבר, נפלא שהוא גורם לך לאושר. אבל אל תגיעי למצב תלותי, בו הוא היחיד שגורם לך אושר. לפי דעתי זו טעות לתלות בבן אדם את האושר שלך, במיוחד אם הוא בן אדם אחד.
את היא זו שתקבע מתי תהי מאושרת. באמירה זו אני מתכוונת שהגישה שלך, לכל דבר- היא שתקבע. משמע, אם תראי דברים באור השלילי, ברור שלא תרגישי מאושרת. אבל, אם תעבדי על ראייה חיובית, תגייסי לעצמך את הכח להתגבר על מכשולים, אז אין סיבה שבעולם שלא תחיי חיים שמחים מלאי סיפוק ופוריים.

בהצלחה. אני מקווה שתוכלי לגייס את הכוח הזה ולנתב אותו לדברים חיוביים. עניין של גישה ורצון.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

תודה על העידוד:-)

כן הכרתי אותן מבית ספר..

אם כך, גם אני מרחק חצי שעה נסיעה מרוב החברות שלי, תפגשי איתן בביה"ס. תשנו אחת אצל השנייה מביה"ס ולמחרת תחזרו עם ביה"ס. כבר נפתרה התלות בהורים.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

אני חושב שזה קטע כזה בחיים, והוא יכול לחזור על עצמו מידי פעם.

אז ראשית, קבלי חיבוק וירטואלי.

שנית, אני אישית חושב שכדאי לצאת לפעילות חברתית כמה שיותר(אבל תשמרי על עצמך!), להתרחק מהבית כי לרוב המתח בבית רק עולה. לאחר שהתקופה הזאת תעבור(שנה שנתיים..) אפשר לחזור בנחת הביתה..זה כבר יבוא לך טבעי.
את יכולה לצאת ללימודים/קורסים/חוגים/מסיבות/בילויים ושאר ירקות.(אבל אנא..אל תעשי יותר מידי שטויות)

לגבי החבר, זה מסוכן להסתמך ולהשען עליו כל כך הרבה. ועל מנת שזה לא יקרה הייתי ממליץ שלא תהיי לבד יותר מידי, ושלא תהיי על המחשב גם כן יותר מידי.

בקיצור פעילות חברתית זה חשוב.

אל דאגה זה יעבור..רק תסתכלי כמה חודשים/שנים קדימה.

אם את צריכה משהו..חברי הפורום ישמחו לעזור ולתמוך (:

אממ תודה רבה על החיבוק והעידודים חח:-)הבעיה שכאלה תקופות חוזרות על עצמן לעיתים ממש ממש קרובות..ולפעמים כבר אין לי כוחות לשלוט בהם..אין לי יותר יכולת יותר נכון לשלוט עליהם..וזה משמבאס.

מכירה את התחושה הזאת. הייו לי אותן תחושות במשך כשנתיים.
אבל מה אני אגיד לך, בסוף תקופות כאלו נגמרות. רק אל תוותרי. יעודד אותך אם אני אספר שלי ההרגשה הזאץ הפסיקה לגמרי השנה?

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

בקשר להורים כולם רבים עם ההורים שלהם טבעי, בקשר לחברות הרעיון שלי שאמרו פה לפני הוא תנוגעת נוער, או בשכבה או עם לא הולך לך עם אנשים בגילך אז בשכבות אחרות.

אני לא צריך חתימה