תשמעו אני חייל לוחם , משרת כבר יותר משנתיים וחצי.
לפני 3 חודשים חליתי במחלת נשיקה , פה ושם הייתי בגימלים הרבה זמן אולי 3 חודשים .
הבעיה שעדיין לא חזרתי לעצמי מבחינת כח ואני עייף כמו לא יודע מה.
לפני שחליתי הייתי היפר אקטיבי ועשיתי המון פעילויות וכושר והמון חברים, ועכשיו כלום...
יש לי עוד בעיה שאני ממש אהבתי את הצבא ועכשיו אומרים לי לעשות עבודות משרדיות ואני לא מסוגל לזה, אני לוחם.
וגם שאני לא מרגיש טוב, ומקבל גימלים מהרופא ואני אפילו לא מבקש,
אז לא נעים לי מזה ואני כל הזמן ברגשות אשם , שאין לי חום או משהו ובכל זאת אני יושב בבית ולא עוזר לחברים שלי שטוחנים...
מה לעשות אני נואש

תראה, אלא אם כן רופא מומחה לא יכול לתת לך כלום, עם כל הצער שבדבר - תאלץ להישאר במצבך הנוכחי.
נסה תחלופה לרפואה, יש רפואה הוליסטית, עשבים ועוד הרבה..
אל תתייאש, תהיה אופטימי ותמשיך לנסות.

תרגיש טוב!

אמיר >חרוב< עבר מקרה דומה. והצליח לחזור ליחידה שלו. אני חושבת שתתעניין לדבר איתו.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

אני אתחיל ואומר שאני מבין אותך לחלוטין. גם אני הייתי בקרבי ואז, בעקבות מקרה רפואי, נאלצתי לשבת בבית בזמן שחברים שלי - וחיילים שאני פיקדתי ואימנתי - טחנו בשכם.

אז אני מבין את ההרגשה.

אז מה כן יכול לעודד אותך?

העובדה שהפרופיל שתשחרר איתו יהיה 97. אתה לוחם ותשאר כזה. לוחם זה לא רק מצב גופני. ההפך. לוחם זה מצב נפשי. ראיתי חלשלושים שמתפקדים בלחימה כמו רמבו וסוסים שמתפרקים תחת הנטל.
הגוף עושה את מה שהמוח מורה לו כשצריך באמת.
הבעייה היא - מה עושים כשהמוח לא רוצה?

זה השלב שאתה נמצא בו עכשיו. אתה מרגיש חסר תועלת. אתה מרגיש שאתה כבר לא לוחם. זה ממש לא נכון. אף אחד לא חושב שזה נכון - גם לא חבריך בפלס"ר. הם יודעים מי אתה באמת, מה אתה שווה ויודעים שהצבא פקד (אתה הרי בבית בגלל פקודה. גימלים זאת פקודה לכל דבר.) עלייך לשבת בבית. הם לא מעריכים אותך פחות או משהו כזה.

אז תפסיק אתה לעשות את זה לעצמך. תתרכז בלהבריא. לחזור לכושר. חזרה לכשירות מבצעית. ככה, כשתחזור - תוכל לחזור מיד לעשייה. להפגש עם חברים אפשר כל הזמן. או לפחות בטלפון. וכושר תמיד ניתן לעשות.

יש לך 2 אופציות. או לשבת בבית ולהסתגר (משהו שלא מועיל בכלום) - או לחזור לעשות ספורט, לחזור לקשר עם העולם החיצון ואוליי להתחיל להתעניין בטיול אחר הצבא ...

במה אתה בוחר?