אין לזה שם... כי זה היה אמור להיות עוד אחד מהשירונים שאני כותב וזורק אותם לפח מיד אח"כ...
אבל החלטתי לפרסם אותו אני אפילו לא יודע למה... בכל אופן... הנה הוא

רק נכנס בשער
כבר שמעתי קללה
לכיתה נכנסתי
והרגשתי את המכה.
ליבי בוכה, גופי כחול
כך עובר עליי כל יום חול.
שנה ועוד שנה עוברת
מרגיש איך הדלת לפני נסגרת
אין למי לפנות, אין לאן ללכת.

מרגיש איך החלום ממני מתרחק
מרגיש את החבל סביב צוורי מתאדק
אין עתיד, רוצה להיות לבד
לא מאמין עוד באף אחד
כי המורה לי תמיד אומרת
אתה מדמיין, כשתצא סגור את הדלת.


בקיצור כך נראו חיי עד לכיתה ט' שעברתי בצ'פר... ובמשך שנה שלמה לא החלפתי מילה עם איש... התחלתי לדבר ואפילו קצת להתחבר לאנשים רק באמצע כיתה י'... היום אני בי"ב... המצב שונה לגמרי אבל הצלקות שם בפנים לא נעלמו.

איך יצאת מהמצב הזה בסוף?

חתימתכם הוסרה כיוון שהיא מגניבה מדי בשבילנו.

הסיפור ארוך.... לא קיבלתי טיפולים פסיכולוגיים כי לא האמנתי בזה...
הייתה תקופה שקיבלתי אבל יצאתי משם מהר מאוד... (עוד לפני שעברתי בצ'פר)
אח"כ עברתי בצ'פר והייתה לי שנה של חשבון נפש שלא דברתי עם אף אחד לא היו לי חברים או ידידות....
ולאט לאט התחלתי את השינוי מזה ששיניתי את עצמי... החל מהמראה ועד לאופי... אבל השריטה בלב תשאר תמיד...

כל שריטה ניתנת לריפוי. אני מאמינה שאתה מוצא את הדרך לרפא את השריטה הזו. בזמנך שלך. זה טוב שאתה כותב על זה. זו דרך טובה להתמודדות. יש מליון ושלוש סיבות לחוויות מסוג זה או אחר בחיים. תבחר בסיבה הכי טובה- תאמין שמה שקרה לך, חישל אותך לעתיד. ואני אשמח אם תשתף אותי, כאן או בפרטי. שרית

כל הכבוד, לא על השיר, על ההתגברות.
מוזר דווקא, אתה ציינת שנשארו לך הצלקות על הפנים?, מהיכן הגיעו הצלקות(סתם כדי לדעת באיזה רמה זה היה), ואיך זה כשנהיו צלקות אף אחד לא שם לב, כמו ההורים אחים/אחיות מנהל מורים אחרים?
או שלאף אחד לא היה אכפת?

חתימתי העצומה בגודלה הוסרה ע"י השליט הבלתי מעורער שימי, למי שיש בעיה שיפנה אליו.


ד אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. ה עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו

נשארו צלקות בפנים ממכות, אגרופים, וכל דבר אפשרי... וכן שמו לב לזה... פשוט היה יותר נוח להנהלה של הבצ'פר להגיד שאתה מדמיין... ולא עשו עם זה כלום... הורים הלכו ודברו והמליצו לשלוח אותי לטיפולים פסיכולוגיים... הם הפכו את הקורבן לבעיה... וכמובן שכל הטיפולים האילה לא עזרו.... כי לא בי הייתה הבעיה (אגב כיום הבצ'פר הזה מתפרק סופית שנה הבאה הוא כבר לא קיים...)
שקמתי את עצמי בכוחות עצמי מצאתי בי את הכוח הזה של לצאת מהמשבר העמוק שהייתי בו.
אגב רוב הצלקות הן צלקות פנימיות... יש גם על הפנים פה ושם שמזכיר לי אגרוף כזה או אחר... אבל מי שלא מכיר אותי לא ישים לב לזה שהם שם בכלל... אבל במצבים מסויימים אני מגיב באופן חריג שאנשים לא מבינים למה התגובה הזו באה... ורק אני יודע שזה כמו פלאשבקים מהעבר...

מצטער לשמוע על מה שקרה לך.
אני מניח שרק הזמן יעזור, את התגובות הפתאומיות פיתחת כתוצאה מפחד, כל ילד שהכו אותו לא פעם ולא פעמיים מפתח אינסטיקטים(מקווה שרשמתי את המילה נכון) של תזוזה כאשר מתקרבים אליו בתנועה חשודה או בתנועה שפגעה בו בעבר, ראיתי את זה בעבר הרבה וזה באמת מעיק מה שאנשים עושים.
אני חושב שהדרך היחידה היא להיות מודע לעצמך לפחות בהתחלה, לשים כל הזמן לב לתנועות שלך שאם מישהו מקרב אליך את היד, לתפוס את עצמך מהר ולא לעשות תנועה מוזרה, ואם היד באה במטרה להרביץ, במקרה והיא פגעה תקום ותחזיר, אין ברירה אחרת.
אין לי עוד מה לומר, אני מאחל לך רק בהצלחה, וכל הכבוד .

חתימתי העצומה בגודלה הוסרה ע"י השליט הבלתי מעורער שימי, למי שיש בעיה שיפנה אליו.


ד אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. ה עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו