בגליון ה-"ארץ" של סופ"ש זה, התפרסמה כתבה מצולמת על שיחזור כיבוש העיר ב"ש ע"י צאצאי הפרשים האוסטרלים שהגיעו לארץ. חוץ מהעובדה שזה (לטעמי) פרויקט ראוי ומחמם את הלב, שמתי לב שכל "הפרשים" האוסטרלים היו חמושים ברובה שאני כמעט בטוח שאני מזהה כרובה האנגלי התקני "לי אנפילד". אני, כמובן, מומחה קטן מאד לנק"ל אבל הרובה זכור לי מנעורי ("סליק סודי" בסביבה בה גדלתי). ממה שאני זוכר זהו רובה חי"ר תקני ולא רובה יעודי לפרשים ("קרבין").

ואחרי ההקדמה הארוכה, באה השאלה. האם האנגלים לא פיתחו במרוצת השנים בין מלחמת הבורים בדרא"פ (בה נחשפו ל-"מאוזר קאר 98" - קרבין) ועד מלחמת העולם הראשונה רובה מותאם במיוחד לפרשים? קל יותר? בעל תחמיש חלש יותר? אם התשובה היא שאכן לא, נשאלת השאלה מדוע?

עד כמה שידוע לי את הרובים הם לא הביאו איתם, אלא קיבלו אותם חמש דקות מבאר שבע באדיבות יעקב טרנר והסליק שהוא הלאים לטובת מוזיאון חיל האויר.
בכלל לא בטוח שזה סוג הרובה בו השתמשו הפרשים האוסטרלים במלחה"ע הראשונה, אלו פשוט הרובים שהיו זמינים לשיחזור.

חציים "סימן 3" וחציין "סימן 4" (מלחמת העולם השניה). חצי מהרובים באדיבות קיבוץ רביבים (ומצבם היה טוב לאין שיעור מלבד זאת שלא ביקשו קרדיט) וחציים באדיבות מוזאון חיל האוויר, שעכשיו מותר להגיד שהערים כ"כ הרבה קשיים, עד שאפילו בהיבט כספי היה עדיף מראש להשכיר אותם ממושב עשרת (ציוד לסרטים). גם מצבם היה גרוע (אפילו מאוד: חלקם "נוקו" בהתזת חול בלחץ, מה שפורר את העץ!), שלא לדבר על ההשבתה הפראית שהותירה את הבריחים פתוחים (לא נוח...). בין איזה 17 רובים שלא שימשו, היו גראנד והשאר "צ'כיים". מקיבוץ רביבים הגיע אפילו רובה גארינר בריטי (נשק סוהרים). כל אלה נשארו מאחור.

ואגב: האיש שבזכותו הגיעו כל הרובים במצב שבו ניתן היה להשתמש בהם (כולל ניקוי וריתוף לולאות לרצועות) הוא עודד זלצר ולא אף אדם אחר. הוא גם זה שלא כ"כ ישן בלילה מדאגה לרובים (מחשש שהבדואים "ירימו" אותם למזכרת).

.

ואני הייתי בטוח שהם הגיעו מצוידים לגמרי, למעט הסוסים....

מעולם לא ראיתי רובה אנגלי שיכול להכנס לקטגוריה של קרבין והפתיל הזה מאשש זאת.

תודה לכולכם.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי knight1 ואני הייתי בטוח שהם הגיעו מצוידים לגמרי, למעט הסוסים.... מעולם לא ראיתי רובה אנגלי שיכול להכנס לקטגוריה של קרבין והפתיל הזה מאשש זאת. תודה לכולכם.

לא ראיתי כזה מעולם בעיני, למרות ששמעתי פעם שלחלק מה"כלניות" היו כאלה.

.

ונקרא Rifle No. 5 Mk I "קרבין ג'ונגל". היה בשימוש בצבא הבריטי לפחות עד סוף שנות ה-50.
מכל מקום, מעולם לא נועד לשימוש רכוב.

יווצר בין השנים 44-47. עיקר השינויים שנעשו בו יועדו להוריד את משקל הנשק, כחלק מנסיון הלחימה בגו,נגלים של בורמה. הלי אנפילד סימן 4 הוא רובה נהדר לשימוש, אך בדומה לרובי החי"ר האחרים של זמנו ארוך. ומאד כבד. השינוים העיקריים היו גירוד הבריח ע"מ להוריד ממשקלו, קיצור הקנה, שנוי בסיס קת הנשק (גומי במקום מתכת), ושינוי מתפסי העץ.
מס (מצומצם) של סימני 5 היו בשירות כוחות המנדט הבריטי בארץ.
למיטב זכרוני אחד מהם מוצג במוזאון בית היוצר.

ומוצגים לקהל הרחב עם הסבר מהיכן הם נלקחו ולמה הם שימשו....

..

ולכן היו אמורים להיות חמושים כחיילי חי"ר לכל דבר. עצם ההסתמכות הנרחבת על כוח כזה באותה מלחמה, הוא לקח ממלחמת הבורים (בה הם השתתפו גם כן). למיטב זכרוני "אנפילנד קרבין" הוא פיתוח של סוף מלחמת העולם השניה, או אחריה (במבצע מוסקיטר הבריטים היו, בחלקם, חמושים בו). לבריטים לא היה נשק קצר ויעיל ולכן "צוותי פשיטה" (raid teams) באירופה חומשו באקדחים, סכיני מטבח ואלות קצרות. אחד או שניים חומשו ברובים, ויועדו לחיפוי.

.

Just a correction: The British Army, traditionally, had three types of cavalry. Heavy Cavalry,, usually armed with sabers, light cavalry, often in the form of lancers, and dragoons, who were mounted infantry. During the Boer War, Mounted Yeomanry (infantry) overtook the others. The Australians were the 4th Light Horse Brigade, effectively, Mounted Infantry. They arrived at the battle on horse, but fought on foot (as they did in Beersheva, subsequent to the charge). Pure cavalry would never even have conceived of fighting on two feet.

החטיבה הרכובה הרביעית - חלק מאוגדה שלמה רכובה - הייתה יחידה של חי"ר רכוב. מכיוון שלא היו בידם כלי נשק שאפשרו לחימה אפקטיבית מעל סוסים, הם ירדו מן הסוסים (במקרה זה) כאשר הגיעו למגע עם האוייב: חלקם בחפירות עצמם, ואחרים ברחובות העיר עצמה. יחידת פרשים בריטים "אמיתית" (החטיבה הרכובה החמישית הבריטית) הייתה חלק מאותה אוגדה, אולם לא הוטל עליה לכבוש את העיר מכיוון שחנתה רחוק מדי. גם במקרה שלה הכיבוש בפועל היה מתבצע כאשר הפרשים - על חרבותיהם - היו "על הרגליים". בשלב הזה של המלחמה הגבולות בין היחידות הרכובות השונות היו מטושטשים לגמרי: מה שמשותף לכולן הוא הירידה מן הסוסים בשעת המגע. אותן חטיבות אוסטרליות רכובות של פרשים קלים (כמעט שתי אוגדות) חומשו ברמחים מאוחר יותר באותה מלחמה. הן עדיין כונו "פרשים קלים". ימי ההפרדה המדוייקת בין טיפוסי היחידות היו מאחור באותו שלב. גם ב"יומנרי" היו באותו שלב יחידות מכל הסוגים. גדוד של ה"מידלסקס יומנרי" - שהתפרסם אחרי שפלוגה אחת שלו כמעט והושמדה על גבעה ליד באר שבע - ראה בעיקר את הרגליים על הקרקע. את הסוסים החזיקו, ק"מ מאחורי החזית, חיילים שזה היה תפקידם: לרוב ה"צעירים".

.

הבריטים לא נחשפו ל-K98 בין מלחמת הבורים למלחמת העולם השניה פשוט מאחר שה K98 פותח באמצע שנות ה-30 והפך לרובה החי"ר הסטנדרטי של הצבא הגרמני בשנת 1935.
בידי הבורים היו רובי מאוזר ארוכים מדגם "מודל 1895" שהיה דומה לרובה החי"ר הגרמני התקני עם פרוץ הקרבות במלחמת העולם הראשונה (אך בקוטר 7ממ - ולא 7.92ממ שהיה הקוטר הגרמני הסטנדרטי). במלחמת העולם הראשונה אמנם נוסו מ"ס דגמי קרבין למאוזר, אך זה היה לאחר פרוץ הקרבות, והרובים שימשו בעיקר יחידות פרשים, אך גם לגייסות סער.
מה שכן היה נכון הוא שהבריטים קיצרו את הלי אנפילד המקורי (MLE) עם המעבר ל -SMLE ב-1904 שהיה רובה החי"ר התקני של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה - אך לא לאורך רובה קרבין.
מה שעוד נכון הוא שהבריטים התרשמו כל כך מהמאוזרים שהיו בידי הבורים (במילים אחרות ספגו אבידות כל כך כבידות מתחמושת ה-7ממ) שהם החלו לחפש מחליף ראוי שיבנה על מנגנון המאוזר. פרוץ הקרבות מנעו מעבר זה אף כי היורש המיועד שהיה מבוסס על המאוזר ה- P13, P14 יוצרו בכמויות בעיקר בארה"ב ושימש כנשק תקני משלים ל"מאוזר" האמריקאי - הספרינגפילד M1917.