פני כמה זמן קראתי כתבה ישנה (היא פורסמה ב-13 לפבואר) באתר של מייקל ג'יי טוטן (שפורסם פה, בלוג מומלץ) על וואליד ג'ומבלאט ועל העדה הדרוזית בלבנון. הוא כותב שם כדלקמן:

ציטוט:

The Druze are mainstream as much as anyone can be in a polarized country like Lebanon that is torn in two and dominated, in part, by foreign dictatorships. At the same time, though, they have a radical streak that scares the hell out of their enemies and even sometimes their friends. And old saw in Lebanon says you should “eat with the Druze, but sleep with the Christians.” If Lebanon does descend into sectarian strife, as Jumblatt warned in might, Hezbollah will seriously have to reckon with the Druze despite their small numbers (around 200,000 out of four million.) Ask anyone who fought in Lebanon’s civil war who scared them the most. The majority will probably answer “the Druze.” The Druze believe in reincarnation. The Druze feel they have nothing to lose. The Druze don’t want to fight, but when they do they never surrender. These cultural traits cross international boundaries. Israeli Druze are intensely loyal to the state of Israel despite the fact that they’re “Arabs.” They serve in the Israeli Defense Forces and do rough work in the occupied territories. The Palestinians hate them and say they are traitors. If Walid Jumblatt orders his community to come down out of the mountains and launch an armed human wave assault on Hezbollah’s dahiyeh, they will do it. They are outgunned and outnumbered by Hezbollah’s base of support, but they’re fierce when they fight and they fight more competently than most Arab fighters. Some Israeli Druze units in Lebanon suffered fewer casualties per capita than their Jewish counterparts, and they may be refashioned as an elite.

קודם כל רציתי לדעת - האם מה שהוא כתב נכון?
ב', כשקראתי את זה לא יכולתי שלא להזכר בסצנת הנחיתה בנורמנדי בסרט "להציל את טוראי ראיין".
בסצנה הראשונה, כשהם יורדים מן הנחתת, החיילים שנמצאים בשורה הראשונה בנחתת פשוט נטבחים.
אם ככה באמת נראת מלחמה, זה לא משנה אם אתה החייל בעל הכושר הגופני הטוב ביותר, שיכול לעשות 100 כפיפות בטן בדקה, לרוץ 2000 בשש דקות וחצי או לעשות 75 כפיפות מרפקים ברצף.
זה לא משנה אם אתה יודע את כל התרגולות בעל-פה, או יכול לצלוף בחייל מקילומטר.
מספיק לך להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, וכל מה שהתאמנת עליו יהפך ללא רלוונטי. ללא חשוב. כי מה אתה יכול לעשות במצב כזה?
ואז נזכרתי בפרק אחד של הסדרה "אחים לנשק", גם של סטיבן שפילברג. (סדרה מאוד מומלצת)
שמה היה חייל בשם בלייאת' שקיבל פיק ברכיים כל פעם שהוא נכנס למצב קרבי, פשוט לא היה יכול לזוז.
בפלוגה אחרת מהפלוגה של בלייאת', היה חייל אחר שאני לא זוכר את שמו. זה שהיו עליו שמועות שהוא חילק סיגריות ל-POW's ואז הרג אותם בדם קר. (מאוחר יותר הוא נהפך למ"פ של הפלוגה של בלייאת')
כשהחייל הזה שמע על המצב של בלייאת' ודיבר איתו, הוא אמר לו שהדרך היחידה להפוך לחייל-הרגלי המושלם במלחמה הוא להכיר בעובדה שאתה כבר מת. כי אז שאתה למשל במשימת-התאבדות, או עומד למות, אתה לא מפחד כי הכרת בעובדה שאתה כבר מת מאז שנכנסת למלחמה הזאת.
איך זה מתחבר לקטע הכתבה שצירפתי על הדרוזים?
הדרוזים כמובן, הם לא דוגמא יחידה. יש כמובן את המחבלים המתאבדים שלא מפחדים למות, ופטריוטים או לאומנים שממש מבקשים למות למען המולדת. למות "מות גיבורים".
בזמנים היסטוריים היה כמובן את החינוך ספרטני, שייצר חיילים כמו שמייצרים כלי-נשק. כך שגם המשמעת או הפחד מן הממונים עליך ממלאים תפקיד כמו הדת או אמונה אידיאולוגית (שהאמונה האידיאולוגית היא כמובן דת בפני מאמיניהם, כמו הפאשיזם, הקומוניזם, והנאציזם)
אפשר גם להכניס את מרכיב הבושה לעוד סיבה לכך שחיילים ילחמו עד הסוף המר, כשהם יודעים שזה יעלה בחייהם. (אבל זה כבר לא קשור לנושא שפתחתי בשבילו את האשכול)
אז השאלה שלי היא ככה: האם חיילים שלא מפחדים למות הם חיילים טובים יותר מחיילים שכן?
האם הפחד הוא חיסרון או יתרון?
האם חייל שמאמין ללא צל של ספק שברגע שהוא ימות הוא יעלה לגן-עדן, יהיה חייל טוב יותר מחייל שלא מאמין?
ואם לא, למה לא?

"חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו".
-זאב ז'בוטינסקי.

אומץ לב זה פועל של התגברות על הפחד.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי HotChillis אומץ לב זה פועל של התגברות על הפחד.

אני לא מדבר על אומץ לב, אלא על מיהו "החייל האידיאלי".
אדם יכול להיות משותק מפחד, להשתין על עצמו ועדיין להתאבד, ו\או להרוג אחרים. האם זה התגברות על הפחד? זה אומץ לב? האם המעשים האלה הם לא פועל-יוצא של פחדיו של אותו אדם?
אני רוצה לדעת אם פחד מן המוות הוא יתרון או חיסרון לחייל הרגלי, "הפשוט". אותון חייל שבשחמט הוא ה-"Pawn" שלאף שחקן אין שום בעיה להקריב על מנת לנצח.
האם החייל המושלם צריך לפחוד או לא לפחוד מן המוות על מנת לבצע את משימתו?

"חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו".
-זאב ז'בוטינסקי.

ב"באדולינו", ספרו המצויין של אומברטו אקו (לא לבלבל עם "באדולינה" שהוא קשקוש ניו אייג' כלשהו) יש סצינה משעשעת להפליא בה מתואר קרב קצר בין יחידה צבאית שמורכבת מלוחמים שרוצים למות למען המטרה הנעלה שלהם, לבין הונים מעשיים..

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Shavit69 אני לא מדבר על אומץ לב, אלא על מיהו "החייל האידיאלי". אדם יכול להיות משותק מפחד, להשתין על עצמו ועדיין להתאבד, ו\או להרוג אחרים. האם זה התגברות על הפחד? זה אומץ לב? האם המעשים האלה הם לא פועל-יוצא של פחדיו של אותו אדם? אני רוצה לדעת אם פחד מן המוות הוא יתרון או חיסרון לחייל הרגלי, "הפשוט". אותון חייל שבשחמט הוא ה-"Pawn" שלאף שחקן אין שום בעיה להקריב על מנת לנצח. האם החייל המושלם צריך לפחוד או לא לפחוד מן המוות על מנת לבצע את משימתו?

לא מכיר לוחמים (מעולים ופחות) שלא מפחדים מהמוות כך שאני לא יכול לענות לך על השאלה.
אי אפשר למדוד את רמת הפחד של לוחם מעולה מול גרוע, המצב יכול להתהפך בהתרחשות הבאה.

לוחם שפוי תמיד יסתובב עם פרפרים בבטן לגבי התנהלותו בקרב הבה,
לפיכך גם אם פעל בקור רוח בקרב האחרון יתהלך עם התחושה הנ"ל.

אגב, הדרוזים אומרים את שאומרים ומפחדים לא פחות.

לי קרה כבר פעם לפחד ככה פחד מוות, זה מפחיד אין ספק ויש לי חבר שגם היה בשוק של משו כמו חצי דקה במהלך ההתקלות עד שהוא חזר לעצמו....ותמיד היו אומרים לנו אנשים שעברו את זה לפנינו, שהפחד שומר עליך, למשל שהייתי במשימה על גבול הרצועה, נכנסנ לרצועה, נתקלנו ויצאנו חזרה להמשיך במשימה (כוננות כלשהי) היה לילה כולם היו עייפים וואלה היו החיילים ששמו זין היו צריכים לשמור ולא היה להם כח, אז פשוט הלכו לישון, והפחד, ואני מודה שפחדתי, השאיר כמה מאיתנו ערים למרות שזה לא היה תורנו לשמור שכשאתה במצב כזה זה כבר מעבר ל"איזה מניאק הוא לא קם לשמור", זה מצב של "וואלה אם אני הולך לישון עכשיו, אני על גבול הרצועה, תהיה חדירה, ואנחנו ממש על הגדר, קם ומוצא את עצמי מול מחבל על קלאצ' מעל הראש שבמקרה הטוב הורג אותנו ומבקרה הרע חוטף את כולנו", ואסור לזלזל ולחשוב מה הסיכוי שזה יקרה, כי באמת הסיכוי קלוש אבל אם זה יקרה, אז אנחנו בבעיה שקשה מאד לצאת ממנה. בקיצור לדעתי חייל שלא מפחד בכלל יכול להיות פזיז ולעשות דברים שיסכנו אותו, ולכן גם לפחד במידה הרצויה זה בריא.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.