כמה שנאה יש לנו לעצמנו.
אין לי מילים להוסיף לכתוב כאן מאשר בוז לכותבים ולאתר.
אני מתחיל להרהר על מי מגינים ילדי בצה"ל?
להלן הציטוט המדויק : מענין מה היה קורה בארה"ב או במצרים עם ארגון כזה.
תצפיות מחסוםWatch לחודש ינואר 2004
מחסוםWatch הנו ארגון זכויות אדם של נשים ישראליות המקיים תצפיות במחסומים בגדה המערבית ובסביבות ירושלים. הוא מונה כיום, פברואר 2004 , כ-400 נשים. הקבוצה החדשה מאזור באר שבע התחילה את התצפיות במחסום תרקומיא. הן גילו כי גברים בעלי רשיון עבודה בישראל אינם מורשים לעבור במחסום זה.

רצ"ב סיכום הדוחות של משקיפות מחסוםWatch מן המחסומים של אזור שכם, אבו דיס וקלנדיה בינואר 2004. דוחות מפורטים אפשר למצוא באתר האינטרנט שלנו www.machsomwatch.org. הסיכום מפנה את הקורא אל הדוחות הרלבנטיים שעליהם הוא מסתמך.


אזור שכם
המצב הקשה ביותר בכל הנוגע להגבלות התנועה והפרת זכויות האדם נצפה על ידי משקיפות מחסוםWatch במחסומים סביב שכם והגרוע שבהם הוא מחסום בית איבא - דיר שאראף. כל המחסומים סביב שכם הם מחסומים פנימיים (מחסומי חנק), שמטרתם להגביל את התנועה מישוב פלסטיני אחד למשנהו. מחסום חווארה חולש על המעבר מדרום לשכם. מחסום בית פוריק מונע את הגישה לשכם ממזרח – מבית פוריק וארבעה כפרים נוספים. מחסום צרה מדרום מערב לשכם, נסגר בינתיים לתנועה ורק תושבי צרה מורשים לעבור בו. וכך, אפשר להגיע לישובים הנמצאים מערבה משכם רק דרך מחסום בית איבא. המנקז אל תוכו את כל התנועה ממערב לשכם. סידור זה מאריך את דרכם של תושבים מכפרים מסוימים ב-20 ק"מ. אלפי אנשים המבקשים לעבור שם מחכים במשך שעות. זה יצר במחסום בית איבא מצב של כאוס, וחיילים המשתמשים בהרבה אלימות כדי לאכוף את ההוראות. ב-3 בינואר בבוקר שכם הייתה נתונה עדיין בעוצר (שנמשך ימים רבים). רק מקרים הומניטריים קשים הורשו לעבור, ורק באמבולנסים. משאית נושאת אספקה רפואית נחסמה ולא הורשתה לעבור. ב-6 וב-8 בינואר אחר הצהרים נצפתה תנועה רבה יותר, אך אמבולנסים לא הורשו לעבור עד להתערבות של מחסוםWatch. חולים ונכים נאלצים לעתים קרובות לעבור את המחסום באמצעות אמבולנסים – דבר הכרוך בתשלום 250 ₪. (ראה דוח משמרת אחר הצהרים במחסום בית איבא מה-24 בינואר). בשום מחסום אין נתיב מיוחד המיועד למי שזקוק לעזרה או טיפול רפואי ושאינו מסוגל לחכות (בעמידה) 4-6 שעות (ראה בית איבא, משמרת אחה"צ מה-21 בינואר). ההחלטה אם אדם חולה דיו כדי לאפשר לו לעבור במחסום נתונה בידי חיילים צעירים, בריאים וחסרי ניסיון או הכשרה מתאימה. לחייל יש סמכות לשפוט אם חולה המופיליה, חולה עם הפניה ל-CT, זרוע שבורה או תוספתן מודלק יכולים להיחשב מצב בריאותי קשה. (ראה חווארה משמרת הבוקר של 10 בינואר, בית איבא, משמרת אחה"צ של 24 בינואר). גברים בטווח הגילים 15/16 עד45/35 שאין בידם אישורים אינם יכולים לעבור במחסומים. באופן תיאורטי אפשר לקבל אישורים אלה במשרדי מפקדת התיאום והקישור בחווארה. כדי להגיע למשרדים צריך לעבור במחסום או שני מחסומים שכדי לעבור בהם מוכרחים אישור - מצב טיפוסי של מלכוד 22 (ראה דוח משמרת אחה"צ מבית איבא מה- 24 בינואר). ההכרח לעבור מאזור אחד למשנהו מאלץ אותם לנסות לעקוף את המחסומים. אחת המשימות של החיילים היא לצוד את העוקפים. אלה הנתפסים נענשים קשות: קצתם מקבלים מכות, וכולם נאלצים לחכות שעות כדי לקבל חזרה את תעודת הזהות שלהם. המשקיפות שלנו דיווחו על "ענישה" כזאת הנמשכת 4-6 שעות. לפעמים אין "העבריינים" מורשים לשבת. החיילים יכולים לאלצם לעמוד או לכרוע על ברכיהם כשפניהם אל הקיר "כדי למנוע מהם להסתכל על פעילות הצבא", במלותיו של חייל במחסום צרה. (ראה בית פוריק 3 בינואר, צארה 19 בינואר, בית איבא 24 1-28 בינואר אחה"צ ו-31 בינואר בבוקר). התושבים נענשים קשות גם על נסיעה בכבישים המיועדים ליהודים בלבד. המשקיפות שלנו בחווארה היו עדות לשחרורם של שני גברים שהואשמו בעבירה זו ונעצרו למשך 4 ימים. הליך השחרור היה משפיל: האנשים הובלו כשעיניהם קשורות וידיהם כפותות עד לשחרורם על יד מחסום חווארה. (ראה חווארה משמרת אחה"צ של ה-8 בינואר).


החומה באבו דיס
המשקיפות של מחסוםWatch צפו בהקמת קיר הבטון בגובה 8 מטרים כמעט כל יום במשך חודש ינואר. הקיר הוא חלק מחומה המתוכננת להקיף את ירושלים ולנתק את השכונות הפלסטיניות זו מזו. ב-13 באוגוסט 2002 הוצב קיר בטון בגובה 3 מטר אשר חצה את הדרך הראשית המחברת את אל עזריה, אבו דיס וסוואחרה עם ראס אל עמוד וירושלים המזרחית ועל ידי כך מנע כמעט כל אפשרות של תנועת מכוניות משכונות אלה לירושלים. אזרחים חצו את הקיר "הישן" הזה על ידי טיפוס מעליו. טיפוס מעל הקיר נעשה שגרה יומיומית ושגרה זו נעשתה השביל הרגיל לילדים ההולכים לבית הספר, סטודנטים אל אוניברסיטת אל-קודס וחולים בדרכם לבית החולים אל-מוקאסד הסמוך. המשקיפות של מחסוםWatch תיארו בדיווחיהן את אורח החיים הבלתי נסבל של התושבים המקומיים במשך כל התקופה. החומה שגובהה 8 מטרים המחליפה עתה את הקיר הישן תמנע את מה שנשאר מאורח חיים זה. בדוח משמרת אחה"צ מה-9 בינואר נמסר כי פועלים התחילו להכין את הקרקע לחפירת תעלה שבה יוצבו בלוקים של בטון. ב-11 בינואר בבוקר התחילה הבנייה. האזור הסמוך נסגר למעבר. הפועלים עבדו יומם ולילה (תוך שימוש בזרקורים) ובשבוע אחד הוצב הקיר החדש מתחנת הדלק עד המסגד. הדוחות מ-11 בינואר בבוקר עד 28 בו תיארו תמונה נוראה של הקיר הענק המוחק את רקמת החיים הקהילתיים של כ-60 אלף איש. תושבים מקומיים תיארו את החיסול המוחלט של רקמת חיים זו במשך התקופה של בניית הקיר. לא היהן מעבר למכוניות בדרך המוליכה אל בית האבות וכדי להעביר מזון ודלק ל-52 זקנים היה צורך ברשות מיוחדת וברכב מיוחד. בתים רבים נותקו מאספקת החשמל (ראה דוח משמרת אחה"צ מה-13 בינואר,ובוקר ה- 15 וה-16.) תושבים דיווחו על בעיות אין ספור שנגרמו על ידי החומה. לכמה מהם יש תעודות זהות פלסטיניות ובתיהם נמצאים בצד המערבי של החומה, וכך הם נעשים במחי קיר "בלתי חוקיים" בבתיהם שלהם. אחרים עומדים בפני בעיה הפוכה: יש להם תעודת זהות ישראלית אבל הם גרים בצד המזרחי של החומה ונאלצים להשתמש בדרך העוקפת הארוכה מירושלים דרך מעלה אדומים כדי להגיע הביתה (ראה דוח משמרת הבוקר מה-17 בינואר). ב-28 בינואר הופרעה בנית הקיר על יד המלון בגלל עתירה של בעל הקרקע לבית המשפט (ראה דוח משמרת אחה"צ מה-28 בינואר). יש לציין, כי במשך כל התקופה הזו נמשכה התנועה הערה כמקודם על ידי טיפוס מעל קיר הבטון הישן, 200 מטר מן החומה הנבנית, ולא הופרעה על ידי משמר הגבול.


קלנדיה – המשך של "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ושוחד גם
בסיכום מחודש דצמבר 2003 תואר "המשחק" המסוכן בין ילדי מחנה הפליטים קלנדיה הזורקים אבנים ותגובת הצבא בתחמושת חיה. ב-9 בדצמבר 2003 נהרג פארס עבד אל חאדר, בן 15 כתוצאה מ"משחק" זה. הוא היה הנער השלישי שנהרג באותה דרך במחסום קלנדיה במשך שנת 2003. "המשחק" נפסק לזמן מה אבל נתחדש בערך ב-15 בינואר שאז דווח שוב, לראשונה, על חידוש הירי. הדוחות של משמרת אחה"צ של ה-19 בינואר, בוקר ה-20 בינואר, אחה"צ של ה-21 וה-28 בו מתארים כולם את אותו "משחק" שבו עוברים ילדים את גדר התיל וזורקים אבנים רחוק מאד מהמחסום ואינם מהווים שום איום על החיילים. החיילים מגיבים ברימוני גז מדמיע וירי לתוך קבוצת הנערים. האירוע תואר במלואו על ידי שני עיתונאים של הטלוויזיה הצרפתית שיצאו יחד עם מחסוםWatch למחסום קלנדיה ב-21 בינואר אחה"צ. המשקיפות שלנו התקשרו אל "המוקד ההומניטרי" של הצבא אבל השאלה העיקרית שנשאלה באותה שיחה הייתה האם הנערים נגעו בגדר. נראה כי נגיעה בגדר מצדיקה ירי כדי להרוג. מעניין להשוות את הגישה של הצבא כלפי ירי והריגת זורקי אבנים צעירים מצד אחד למקרה השוחד שהתגלה לאחרונה. שבעה חיילים ממחסום קלנדיה נאסרו באשמת לקיחת שוחד מפלסטינים וכל היחידה פורקה. (ראה דיווח בנושא זה ממשמרת אחה"צ של ה-28 בינואר). לצבא הישראלי אין שום בעיה מוסרית להרוג נערים המוחים, בזריקת אבנים, על כיבוש ישראלי בלתי נסבל ( ועם זאת אין הם מסכנים שום חייל כפי שדיווחו המשקיפות שלנו פעמים רבות) אבל הוא מתייחס ברצינות רבה לשוחד.

להלן הפרסום של חודש ינואר 2005
גרוע מכך לא יכול להיות.שנאה עצמית מגיעה לעולמות חדשים.
מחסוםWatch מתריע – ינואר 2005

מחסוםWatch – ארגון נשים ישראליות, שעוסק באחד ההיבטים החמורים של הכיבוש – הגבלת חופש התנועה של הפלסטינים בשטחים הכבושים.

כיבוש הוא כיבוש הוא כיבוש (גם כשהוא משופר)
בחודשים האחרונים ניכרת ירידה במספר העוברים והשבים במחסומים: לא בגלל גשמי הברכה אלא עקב הייאוש של הפלסטינים מן הסיכוי לקבל אישורי מעבר, והתסכול הנורא של העמידה האין סופית בעת מעבר במחסומים. תנופת הבינוי והפיתוח במתחמי המחסומים משנה אותם - אם קודם הייתה במקום צפיפות אנושית כאוטית ששימשה מטרה להתעמרות החיילים, הרי שעכשיו יש שם צפיפות בירוקרטית, מנותבת דרך מסלולי בטון, מקורה ומחולקת ל"אזורי פעולה ספציפיים". עכשיו ההענשה מוסדרת, מבוקרת, מסוככת משמש ומגשם ו...פוגעת לא פחות בזכויות של הפלסטינים.
תור העוברים עמוס כתוצאה מעמדות בדיקה מועטות והקפדה על תרגילי סדר. החיילים דורשים מהעוברים לחזור לאחור. הצפיפות נהיית בלתי נסבלת, נשים בוכות, ילדים הולכים לאיבוד. הרובים שלופים ומכוונים כלפי התור. קצינים מסתובבים במחסום אבל אינם תורמים לשחרור הלחץ. (בית איבא, 17.1)
בעל בית הקפה/המסעדה החדשה במקום ציין שהימים האחרונים רגועים. יחד עם זה החוקים ברורים וחד משמעיים, וכך, האנשים הגרים ממש ליד המחסום לא הורשו להעביר את הקניות שעשו מאונר"א – שקי קמח, סוכר ושמן. הם נאלצו להעמיס הכל על חמור שעשה את הדרך מספר פעמים... כל זה מתוך דאגה נוספת לתושבי קדר. (אבו דיס, 30.1)

שוד האדמות – המערב הפרוע בשטחים
ואלאג'ה: לאחרונה פורסמה תוכנית לבניית "גבעת יעל" – 13,500 יחידות דיור בדרומה של ירושלים, על אדמות הכפר הפלסטיני ואלאג’ה. בשל מיקומו האסטרטגי מהווה הכפר מכשול ומפר את הרצף הטריטוריאלי בין ירושלים לגוש עציון. ניסיונות ההשתלטות על השטח נעשים בשיטתיות באמצעות רכישה חוקית ובלתי חוקית של נכסים, ובעיקר, התעמרות בלתי פוסקת בתושבים, שכוללת מעצרים ליליים (- שהרי הם שוהים בלתי חוקיים בבתיהם, המצויים בתחומה של ירושלים), הטלת קנסת גבוהים על בנייה ללא רשיון, צווי הריסה, חסימת דרכים, החרמת מכוניות, איומים והפחדה. כל זאת כדי שינטשו את בתיהם ויפקירו את אדמתם.

מניעת ביקורי משפחות
בחג הקורבן היו מקרים רבים שבעלי תעודות זהות כחולות ביקשו להיפגש עם בני משפחותיהם המתגוררים בגדה. ברוב המקרים עוכבו האנשים והוחזרו כלעומת שבאו.
אישה מטירה שרצתה לבקר בני משפחה בשכם נשלחה חזרה. (בית איבא,18.1)
קבוצת אנשים מיעבד בגדה באה למחסום במטרה להשתתף בהלוויית קרובם בברטעה המזרחית (מרחב התפר). והרי לאירוע כזה אי אפשר להשיג אישור מראש... . היה תיאום בין ראש המועצה והמת"ק (מפקדת התיאום והקישור), אך בדיקת רשימת המבקשים לעבור נמשכה זמן כה רב שהם הגיעו לברטעה אחרי שההלוויה הסתיימה. (ריחן, 23.1)
שתי נשים מאום אל פחם מסורבות להשתתף בהלוויית אביהן. רק אלוף יכול לאשר כניסת בעלי תעודת זהות כחולה לשכם. ....אחרי ארבע שעות אופשרה כניסתן. (בית איבא, 1.1)


התעללות והתעמרות
למרות שניכרת מגמה של שיפור ביחסם של החיילים לאוכלוסייה, עדיין רבים המקרים שהחיילים מנצלים לרעה את הכוח שבידיהם.
....תושב ג'וברה התלונן על עובד של חברת שמירה השומר על הציוד של קבלן העבודות במחסום. השומר מכה זקנים, בועט במכוניות של פלסטינים והחיילים לא מתערבים. (ג'וברה, 2.1)
...מעוכב אחד שלדבריו עומד שם כבר שעה. נסע במסלול של אחמי"ם .... המגבניקית אמרה לו "ככה, אני אכסח אותך. אצלי תעמוד פה יום שלם". לבחור יש תעודה זהות כחולה, כך שמדובר פה בתרגיל קיצוני של חינוך מחדש. (א-ראם, קלנדיה, 11.1)
....ולגבי התור לכיוון ירושלים? מסתבר כי העמדה איננה מאוישת מכיוון שהחיילים אינם רוצים לעמוד בגשם ("מה, את רוצה שאתרטב?"). (א-ראם, 2.1)
בבוקר, בדרך למחסום ענאתא, התקהלות של נשים המחכות לאוטובוס לתפילה באל-אקצה. ג'יפ מג"ב במעלה הגבעה שמעל המחסום צופר ומורה לנשים לעצור. הצעירות רצות וחומקות. המבוגרות מנסות להגיע למיניבוסים המחכים מעבר לכביש. המחזה של איש המג"ב הרץ אחרי נשים כפריות מבוגרות בעצבים נוראיים כי הן לא עושות כרצונו. היה יכול להיות מצחיק אם לא היה ממש עצוב. חלק מהנשים מצליחות להגיע למיניבוס המלא עד אפס מקום, אך איש המג"ב נכנס לתור ומנסה להוציאן משם. הוא לבדו שם, ולמרות שאף אחד לא מתנהג כלפיו באלימות ניכר עליו שהוא מרגיש ש"לא מגיע לו" לעשות את זה לבד ללא גיבוי. הנשים "הניצודות" ממויינות לפי גיל, ומפקד המחסום אומר שהוא מקל ומתיר לבנות 48 ומעלה בעלות תעודות זהות כתומות וירוקות לעבור. הצעירות יותר מוחות, אחת מתעקשת ומתעקשת, אבל דבר אינו עוזר. (ענאתא, 19.1)

חגים ובחירות
בחודש ינואר חגגו המוסלמים את חג הקורבן. כמו כן התקיימו ב-9 בינואר הבחירות לנשיא הרשות. האירועים האלה הביאו להקלה משמעותית בנוהלי המעבר במחסומים: הוכחה נוספת שחשיבותם הביטחונית של המחסומים מוטלת בספק. יש להניח כי נוכחות המשקיפים הזרים הייתה גורם מקל באופן משמעותי.
תנועה של יום חג – משפחות עמוסות חפצים עוברות – אך אחים בוגרים ואבות צעירים בני 15-25 מנועים. (בית איבא, 20.1)
שתי משפחות בעלות תעודת זהות כחולות רוצות לבקר קרובים בשכם למשך מספר שעות לרגל חג הקורבן. החיילים מנסים לעזור אך ללא הועיל – "רק קצין בדרגת אלוף יכול לאשר מעבר". (חווארה, 18.1)

"כל ממזר מלך"
טלפון ממפקד המחסום הורה בשעה 7:00 על סגר לפועלים ולסוחרים ומאותו רגע הם נשלחים כלעומת שבאו. ב-8:30 מודיע קצין המת"ק (מפקדת התיאום והקישור) שהוא מטפל בביטול הוראת הסגר, שיצאה ממג"ב ולא מצה"ל. ב-9:00 הסגר בוטל. לדברי מפקד מחסום 300 הוא קיבל המלצה לסגר ממח"ט עציון (שלדבריו מקבל הוראות מהמת"ק). הוא עצמו נוטה לאמץ המלצות כאלה. וכך הוחזרו לבתיהם בשעות הבוקר המוקדמות אנשים (בעלי אישורים תקפים) המשוועים לכל יום עבודה. וכל זאת בגלל הוראה של מישהו, איפשהו, ושאף אחד לא עומד מאחוריה. ואין משמיע קול ומצפצף. בטחון אמרנו??? (בית לחם, 11.1)
אנשים מוזמנים לחקירה בפני נציג השב"כ, תעודותיהם נלקחות והם מחכים משעות הבוקר,לעתים עד סוף היום, אז מוחזרות להם התעודות והם מקבלים זימון חדש, לפעמים לאחר חודש.(מת"ק עציון,5.1, 6.1)

הצקה לחקלאים
פלסטיני בעל חממה עומד במעבר לג'וברה. תעודות המעבר שלו ושל עוד עשרה חקלאים מסוג "עובדי קו התפר", נלקחו בידי קצין המת"ק. לדברי הקצין "הם יודעים למה נלקחו התעודות ועליהם לגשת למת"ק הפלסטיני לברור ורק אח"כ למת"ק הישראלי. בעל החממה עשה כנדרש והנושא בבירור (עד שהרשויות תבררנה -- החממות תהרסנה). (ג'וברה 16.1)
שיווק התוצרת החקלאית של הכפר (הנמצא בגדה): בעבר הלא רחוק התלוננו על שאין מאפשרים להם לשווק תוצרתם בגדה ומכיוון שכך ענף החממות בג'וברה (בעיקר מלפפונים) נפגע קשה ורוב החממות הפסיקו פעילותן. (ג'וברה, דיווח ינואר)

חינוך מחדש
צעיר מחיפה מעוכב במחסום א-ראם לאחר שהיה בראיון עבודה ברמאללה. במחסום שמע את החיילת פונה לפלסטיני אחר ב"סתום את הפה" והעיר לה לדבר יפה. התעודה שלו נלקחה לבדיקה ונאמר לו שהוזמנה משטרה בגין הפרעה לעובד ציבור. כעבור שעה וחצי הוחזרה לו התעודה ללא הסבר נוסף. כאשר ניסה להתלונן אצל מפקד המחסום גיחכה החיילת בפליאה, היא הרי חשבה שהוא אמור להיות אסיר תודה על שלא נעצר... (א-ראם, 27.1)

תקראו את זה ותבינו באיזו מדינה אנו חיים.
פרופ' ישראלי בקנדה: "להטיל מהר ככל האפשר סנקציות על ישראל"

פרופ' אילן פפה
ההיסטוריון מאוניברסיטת חיפה, אילן פפה, במהלך ביקורו ב'שבוע האפרטהייד הישראלי' בטורונטו: "יש להעביר מסר, לפיו ישראל אינה חלק מהעולם התרבותי"; "אין לנו זמן, בכל יום שעובר מתרחש עוד טיהור אתני, גירוש והרס"

23/02/2005 | מאת: עומר כרמון
ההיסטוריון מאוניברסיטת חיפה, פרופ' אילן פפה, מכה שוב. בראיון שהעניק לפני ימים אחדים במהלך ביקורו ב'שבוע האפרטהייד הישראלי' בטורונטו, קנדה, שם נשא את הנאום המרכזי, קרא להטיל מהר ככל האפשר סנקציות על מדינת ישראל.

"בפלשתין ניתן לראות כעת את תוצאותיהם של 56 שנים בהם נערך טיהור אתני נמשך ואפליה על-פי כללי האפרטהייד. למרות זאת, בתקשורת, באקדמיה, ואפילו בקרב הציבור הכללי, ישראל נחשבת כ'דמוקרטיה היחדה במזרח התיכון'", תמה פפה.

"כדי לחסל את האפרטהייד יש להטיל סנקציות על ישראל, ולהעביר מסר, לפיו ישראל אינה חלק מהעולם התרבותי. אני מאמין שזה יהיה אפקטיבי, משום שצעד כזה ישים תג מחיר לגזענות ולאפרטהייד. אין לנו זמן, בכל יום שעובר מתרחש עוד טיהור אתני, גירוש והרס".

במהלך הראיון קרא פפה שלא לתרום לקרן קיימת לישראל. "ראיתי כאן בטורונטו מודעות שקוראות לתרום לקק"ל", סיפר פפה. "זה אינו ארגון סביבה, זהו ארגון שהשתתף בטיהור האתני של הפלשתינים".

פפה תקף במהלך הראיון את היהודים שבאו לישראל מארצות ערב, אך סיגלו את המחשבה כי התרבות הערבית היא נחותה. "חבל שמה שמאחד את היהודים בישראל, זו רק חברת אפרטהייד", אמר.

קואליצית נשים לשלום: בפרשת טלי פחימה ההר הוליד עכבר, אך מסע ההפחדה נמשך

קו ישר מחבר בין הירי לעבר המפגין גיל נעמתי, לבין כליאתם של סרבני מצפון לבין התיק שתופר השב"כ כנגד טלי פחימה.

ב"דמוקרטיה היחידה" במזה"ת המסר של הממשלה, כוחות הבטחון ומערכת החוק הוא כי לישראלים מותר להרוס בתים, מותר לירות בילדים, מותר לעכב ולהתעלל באזרחים במחסומים, מותר להחזיק אנשים במעצר מנהלי, מותר וצריך לתרום להמשך שפיכות הדמים של שני העמים שחיים כאן.

אך במדינת ישראל אסור לאזרחים לנקוט בעמדות פוליטיות שיוצאות נגד המלחמה, נגד ההרס והגזל, נגד עוולות, נגד הפרות זכויות אדם ודיכוי של עם כבוש. אסור להתייצב לצד חקלאים שאדמותיהם נגזלו, אסור להכיר את תנאי החיים במחנות הפליטים, אסור להושיט יד לצד השני ולחפש דרכים בלתי אלימות לפתור את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים.

השב"כ מנסה להשתיק את קולה של פחימה, קול אמיץ של אשה שהחליטה לצאת ולבדוק בעצמה מה הם תנאי החיים שמביאים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'נין לבצע פעולות נגד ישראל. היא גלתה אנשים רגילים ששואפים לחופש, לחיים של כבוד כמו כל אדם.

הרדיפה הפוליטית שמוכרת לנו ממשטרים אפלים מתפשטת - רק השבוע זומן לחקירה בשב"כ משורר מבאר שבע אשר הקדיש שיר לטיל פחימה. שמה של טלי מוזכר כאיום בחקירות של פעילי שלום.

אנו קוראות לבית המשפט לאפשר לצדק לצאת לאור – לחשוף את ניסיונות השב"כ לכלוא את טלי בכל מחיר.

בעניין ראיונות נא לפנות לעדי דגן, דוברת קואליציית נשים לשלום, טל. 052-3575526