רואה את הסוף...

שלום לכל חברי הפורום היקרים..
אני גולש הרבה זמן בפרש (אפשר להגיד שעברתי את ה2000הודעות ממזמן) ומדיי פעם נכנס לפורום הנפלא הזה ומגיב פה ושם.. אבל הפעם העדפתי לשמור על זהות בדויה ופרופיל נמוך מסיבות אישיות..

טוב אני יתחיל בסיפור שלי..
הכל התחיל לפני שנתיים וקצת, אולי שלוש אני לא ממש זוכר, הכרתי ילדה היכרות שיטחית של ממש (לא משנה הנסיבות בהן נפגשנו) אבל זה לא היה יותר מלדעת שהשני קיים וזהו.
לאחר ההיכרות הראשונית אמרתי: "וואלה מה אכפת לי אני אנסה למצוא אותה באייסיקיו וסתם נדבר קצת" לא חשבתי אחרת לרגע אחד כל הזמן הזה.., מצאתי אותה ותוך זמן קצר ההיכרות העמיקה ונוצרו קשרים ממש טובים.
עם הזמן הקשר הפך להיות תלותי מאוד ועל בסיס יומי.. כמעט כל יום היינו חוזרים לבית מתיישבים על המחשב מדברים אחד עם השני, מספרים הכל אחד לשני ופשוט מאוד נושמים אחד את השני.. היא הייתה האויר שלי ואני הייתי האויר שלה.
לאורך שנתיים מלאות קיימנו קשר מיוחד שבחיים לא היה לי (היו כמה עליות ומורדות, כמה הפסקות קצרות באמצע) , קשר מדהים מכל הבחינות.
היא הייתה ההפך המוחלט שלי וכמובן שאני הייתי ההפך המוחלט שלה, שניינו הגענו מעולמות שונים לחלוטין, בעוד שאני ראיתי בה את כל הדברים המעצבנים האלה שרק אנשים מסויימים מאוד מסוגלים לעשות לי היא ראתה בי אותו הדבר, ואהבנו את זה (אחרת הקשר לא היה ממשיך להתקיים).
עם הזמן הרגשתי שאני נמשך (יותר אוהב פשוט לא ידעתי בוודאות) אליה מאוד אבל פחדתי להגיד לה.. הייתה איזו תחושה באויר (אולי רק שלי ואני מטעה את עצמי) שיש גם אצלה משהו שהיא גם רצתה אותי אולי.
אני במקום להגיד לה את מה שאני מרגיש, הלכתי וסיפרתי לה על בנות אחרות שאני "אוהב" וראיתי שזה עשה לה רע, מבחינה מסויימת לא רציתי לפגוע בה אבל זה גם עשה לי טוב לקרוא את התגובות הנזעמות שלה על ההודעות האלה שלי (זה נתן לי תחושה שהיא באמת נפגעה ושאני באמת חשוב בשבילה).
ככל שהקשר התהדק לאט לאט התחלתי לנסות לרמוז.. (וגיליתי שאני אפס בזה) בכל מקרה זכיתי לכמה גילויי אהבה כמו הודעות מהסגנון של "אוף, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אני ממש אוהבת אותך" שחיממו לי את הלב וממש הטעינו לי את החיים ברצון להמשיך עוד ועוד..
הכל היה ורד הייתי חוזר לבית רץ למחשב בשביל לדבר איתה.. היא הייתה הכל בשבילי.. ממש הכל.

המהפך התחיל לקראת סוף השנה..
אני הייתי בהכנות לבגרויות ומסיבת סיום.. היא הייתה לחוצה עם המון בגרויות מן הסתם הקשר התרופף טיפה, אבל דאגתי עדיין לשמור עליו כי לי הוא היה חשוב.
הגיע יום המסיבה ואמרתי שיהיה נחמד אם היא תבוא לראות.. היא סירבה בטענה שהיא לא ממש קשורה ושלחברה הכי טובה שלה יש מסיבה, קיבלתי בהבנה את הטיעון שלה ואמרתי לה שאיך שהיא מרגישה, שככה תעשה.
מצחיק מאוד או לא.. אבל דווקא בגלל שהיא הלכה ליום הולדת ולא למסיבה היא הכירה את החבר שלה.
בהתחלה הוא לא היה החבר שלה.. והיא התייעצה בי לגביו, אבל הרגשתי איך לאט לאט היא חומקת לי מהיידיים, ובשיא טיפשותי קיוויתי שזה משהו זמני, לא רציני ושזה יחלוף..
היא מיצדה תמיד טענה שהיא לא אהבה אותו בהתחלה ושהיא אמרה שזה יבוא עם הזמן (אם אתם שואלים לדעתי.. היא עדיין איתו ולא בגלל אהבה.. אלא בגלל שהיא מלאך שכזה אני לא יודע איך להסביר היא טובה מדיי ו..).
מהרגע שהיה לה חבר העולם שלי נחרב.. רציתי למות הקשר התרופף לרמות שכבר הייתי צריך להתקשר ולקלל אותה בשביל שהיא תזכור אותי.
אני מבחינתי מאותו הרגע ועד עכשיו התקופה הכי שחורה בחיים שלי וזה לא עובר לי..
בזמן האחרון אני חושב על זה יותר ויותר.. וזה ממש מעסיק אותי.
זה הגיע לרמות של לילות שלמים שאני יושב עם עצמי ובוכה בשקט, מחשבות אובדניות (במיוחד לאור הגיוס והחשיפה לנשק שיעשה את העבודה בקלות ובלי כאב), הרצתי בראש מליון תרחישים ואפילו ניסיתי לכתוב מכתב שאני מאשים אותה בכל התקופה הנוראית שעברתי ופשוט לסיים עם זה..
ואם זה גם ככה לא מספיק הכל ניהיה קשה הרבה יותר לאור העובדה שבחיים לא הייתי כל כך עצוב, זה לא באופי שלי וזה ממש לא מתאים לי. ככה שהכל הודחק עמוק לבפנים המעט שהוצאתי היה בפני שניים או שלושה אנשים וגם הם לא שמעו את הכל.. אף אחד לא שמע את הכל.
אני ניסיתי אבל כולם מציעים פתרונות מפגרים, שאין מה לעשות הם מפגרים נקודה.. ממש כאילו הם לא מבינים מה זה לאהוב מה זאת אהבה.. (אומרים לי שטויות כמו להדחיק ולהתעלם).
אני מנסה להיות שמח בקרב החברים כנפגשים בשביל לא להביא למצב שאני מדכא אחרים..
אבל כשאני לבד אני בוכה.. וזה בלי להפסיק..
אפילו שקורים לי דברים משמחים מאוד... תמיד זה רדף אותי תמיד זה הדהד לי בראש כמעיין מחשבה שאמרה לי שאם היא הייתה שלי הכל יכל להיות הרבה יותר נפלא ממה שעכשיו.
הכי הורג אותי שאני יודע שהיא האחת אני יודע את זה ומרגיש את זה בעוצמות שאף פעם לא חוויתי לפני..
ואני כל כך מפחד להגיד לה את זה עכשיו..

הגעתי למסקנה שאין לי יותר מה להפסיד (למרות שאני מודע לכך שאני חיי חיים שהרבה אנשים אחרים היו רוצים לחיות במקומי), אני הייתי מוכן לוותר על הכל וגם על החיים שלי אם היה צריך בשביל שהיא תיהיה שלי תיהיה איתי.. תיהיה חלק ממני..

אני יודע שהסיכוי שזה יקרה קטן מאוד אבל תמיד הוא קיים וגם אם הוא קטן אני תמיד יקווה שזה מה שיביא את השינוי זה מה שיוציא אותי מזה..

אני הייתי חייב לפרוק את זה..
מקווה שבאמת למישהו היה כח לקרוא..
תודה שאתם פה בשביל כל מי שצריך פורום נפלא!

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה