המעבר לחקלאות מתועשת וההתמקדות בגידולים רווחיים בלבד מכחידים זנים רבים של ירקות ופירות. אם לא נשמור עליהם, הטעמים והריחות של היום, שהקוד הגנטי שלהם נשמר בערוגות של חקלאים מזדקנים, עלולים להיעלם משולחן האוכל שלנו

באנדיטלה, איטליה. חצר ביתו המטופח של ג'ינו בוסקריני אינה נראית כמקום אחסון טיפוסי של חומרים גנטיים יקרי ערך; גם בוסקריני עצמו, קשיש נטול שיניים בן 84, אינו נראה כגיבור מאבק לשימור זנים ביולוגיים חשובים. אף על פי כן, בחצר האחורית הזאת אפשר למצוא זני גידולים ייחודיים: שעועית הגדלה רק על הגבעות המקומיות המשקיפות על אגם טרזימנו; עגבנייה מיוחדת המחזיקה מעמד על המדף במשך חודשים; או סוג של דלעת המתאימה למאכל חזירים. זנים אלה הם בעלי מאפיינים ייחודיים, החקוקים בקוד הגנטי שלהם.

ייתכן שמדענים יצטרכו לבחון היטב את המאפיינים האלה - כושר עמידות באקלים חם יותר או בפני מזיקים מסוימים, למשל - אם ירצו להבטיח בעתיד אספקת מזון בתנאי אקלים משתנים. לנוכח תופעת תיעוש החוות בעשורים האחרונים והמגמה הרווחת של התמחות בגידול אחד או שניים בלבד - גידולים שמניבים רווחים גבוהים בלבד - המגוון העולמי של הזנים קטן במהירות, וזנים מסוימים של צמחים נכחדים דווקא כשהם עשויים להיות חיוניים במיוחד.

מציאות זו הפכה חקלאים זעירים כמו בוסקריני לשומרים בפועל של כמה זנים נכחדים של פירות, דגנים וירקות. הבעיה היא שהזמן פועל לרעתם. רוב החקלאים האלה הם זקנים, ועם מותם מתים גם הצמחים, משום שנראה שילדיהם ונכדיהם לא ימשיכו בשימור זני הגידולים השונים. "במרכז איטליה יש 500 סוגי צמחים, שרובם נשמרים בידי חקלאים מזדקנים. צריך למצוא דרך לשמור על הגידולים שלהם גם אחרי שהם יעזבו אותנו", אומרת ולריה נגרי, חוקרת בתחום החקלאות באוניברסיטה של פרוג'ה. נגרי עצמה אוספת זרעים מיותמים ומגדלת אותם בחצר האחורית של ביתה.

לפני עשר שנים נגרי עברה עם הסטודנטים שלה מדלת לדלת בבתי איכרים בטוסקנה הסמוכה, וביררה אילו צמחים הם מגדלים. כאשר חזרה אליהם כעבור כמה שנים, התברר לה שגידולם של שליש מהצמחים כבר הופסק.

היעלמותם של הזנים האלה מעוררת דאגה בקרב חוקרים, שהחלו לקטלג סוגי צמחים שונים בעלי מאפייניהם ייחודיים, ומנסים למצוא דרך לשמר אותם. לפי נתוני סוכנות המזון והחקלאות של האו"ם, במאה האחרונה נעלמו שלושה רבעים משלל הזנים שהיו קיימים בעולם. במקסיקו, למשל, נותרו היום רק 20% מסוגי התירס שהיו בנמצא בשנות ה-30 של המאה ה-20, ואילו בארה"ב נעלמו 95% מזני הכרוב ו-94% מזני האפונים.

גופים פרטיים וממשלתייים אמנם מנסים בשנים האחרונות לשמר זנים מיוחדים, אבל מדובר רק ביוזמות בודדות; השחקנים הראשיים הם עדיין האיכרים ובני משפחותיהם, אומרת נגרי.

בנו של בוסקריני, קרלו, עובד חברת הרכבות בן 57 שעזב את עבודתו, מסייע לאביו לשמר את הזרעים ולשתול אותם בעונת האביב, אבל נראה שבני הדור הבא כבר לא ימשיכו את המסורת המשפחתית. "חשוב ללמד אותם, אבל הם לא מעוניינים ללמוד", אומר קרלו. בנו פאביו בן ה-26, העובד במשרד האדריכלים, מקשבי לדבריו ומניד ראשו, כמו רוצה לומר: "אין סיכוי".

נגרי וצווותה הגיעו למסקנה שזנים ביתיים אחדים מכילים גנים שונים לחלוטין מאחיהם המסחריים. אם הם ייכחדו, ייעלמו אתם טעמים וצבעים רבים משולחן האוכל האיטלקי. וחמור מכך, ייעלמו גם זנים הניחנים בתכונות מיוחדות, היכולות אולי להבטיח שהם ישדרו גם בתנאי אקלים קשוחים יותר. משום כך המדענים מעודדים היום איכרים רבים לשמר את גידוליהם המסורתיים. בתקווה שבנק הזרעים הייחודי הזה יעמוד לרשות ילדינו וילדיהם בעתיד.

מאת אליזבת רוזנטל | ניו יורק טיימס