חיפשתי מידע על קובנר ושקעתי בקצת הירהורים ובסיפורים שלא הכרתי:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

לא מזמן, ובהפרש לא רב, יצאו שני ספרים האמורים להיות "היסטוריה" של גדוד 53 בתש"ח: אחד מטעם וותיקי הגדוד (שהלכו בעקבות עמיתים מגדוד 52 שהוציאו ספר מטעמם לפני כמה שנים) ואחר מטעם המג"ד יצחק פונדק. עד כאן עובדות ומכאן והלאה בעיקר גרסאות, נקודות מבט ורכילויות (שלא נביא כאן: גם משום שאין צורך לתת להן רגליים וגם משום שאני שומע אותן משיחות עם אנשי גדוד 52 שהם בני יישובים אחרים ומראש שמעו אותן ולא היו עדים לרוב האירועים). בכל מקרה ניתן ללמוד מכאן משהו על חילוקי הדעות בין האנשים, אז והיום, ומכאן על כך שהתנצלויות/הרהורים של בדיעבד - גם אם מטעם המג"ד המיתולוגי - צריך לבחון בעין ביקורתית (ובמיוחד שהיוו בסיס די רחב לספרו של רם אורן שהוא הצוהר דרכו רבים מהדור שלנו מכירים את סיפורי גבעתי בתש"ח).

גם בגדוד 52 (ובעיקר בקרב הפלוגה הרחובותית) ישנם "בעיות" מסוג זה ואפשר למצוא משני צידי המתרס אישים משכנעים והגונים להאמין להם...

.

אתה מציג בפנינו קישורים לניתוח ותאור רשמיים של הקרב ומעלה תמונות. למעשה הרושם הוא כי נעשה איסוף נתונים מסודר בתום הקרב ונוסחה תמונה רשמית.

לעומת זאת, בכל ארוע מלחמתי בו מעורבים בני עמנו מימי המכבים ועד פלס"ר גולני - צצות מספר גרסאות באשר למהלך הקרב וקבלת ההחלטות, הדמויות המרכזיות מתחלפות יחד עם האשמות הדדיות והויכוח אינו נגמר. נראה כי קרבות גבעתי בדרום והלוחמה על ירושליים והדרך אליה עולים על כולם בחילוקי הדעות.

האם הסיבה היא חוסר הארגון בקרבות או שמא חוסר הארגון באיסוף הנתונים שלאחר הקרב?
האם גם לאוסטרלים / ניו זילנדים ושאר הערלים טובי הלב והמזג חילוקי דעות בנוגע למהלך הקרבות - אשר פשוט לא מוכרים לעין הלא מקצועית?

והאמת היא שאני נע בין צחוק לעצב כשאני קורא את מה שהם כותבים...

בתכנית טלוויזיה חשובה שם ("60 דקות" שמה) נעשתה כתבה "מרגשת" אודות האירוע של הפרשים בב"ש. התראיין שם אדם אחד (ביושבו בחורשת בית אשל) וסיפר על אחי סבו שהיה בין 800 הפרשים הקלים שהסתערו על ב"ש והתרגש מאוד (כמעט עד בכי) כשסיפר איך הוא בא לחיות את הסיפור של אותו "דוד גדול". חוקר יחסית מכובד, ובטח יסודי, מסיבות שלא ברור לי מה הן, בדק בארכיונים (להם יש לו גישה ובכל מקרה המידע אינו חסוי) את תיקו האישי של החייל (שידוע שמו ובאיזה גדוד היה) ו"חשף", די בשימחה עד כמה שיכולתי להתרשם מקריאה בין השורות, שהדוד הגדול של הבחור היה מאשפז בגלל שלשולים בין ה 23/10 ועד ה 4/11 1917...

לאחת אחרת שכתבה הודעה "להגנת" אמה - שהייתה בין הנשים שהשתתפו במסע מה שגרם לכמה לטעון בדבר חילול הקודש משום שנשים לא היו בקרב המקורי - והזכירה את הסבא שלה שהיה, לטענתה, גם הוא בין המסתערים, היה בחור אחר שטרח לבדוק תיקי שירות וסיפר בשימחה שהסבא שלה היה בכלל באיסמאיליה ב 31/10/17 (גם אם היה שייך, מאוחר יותר, לאותו גדוד מהולל...).

אני יכול לצטט עוד עשרות מקרים כאלה שמזכירים עד כאב את הקנטרנות הנפוצה מאוד בין הישראלים (וניתן אפילו לטעון שיש עוד קווי דמיון בין הישראלים לאוסטרלים: סנטימנטליות, בוז לסדר של "אנשי העולם הישן", "הרעות" בזמן מצוקה ועשיית המוות זה לזה בזמן שלום...).

הניו זילנדים לא ממש מתעניינים בעברם הצבאי והם באופן כללי אנשים מאוד "רדומים" מבחינת ההסתכלות אחורה על עברם. "מר %^$#... אנחנו אנשים עצלנים!" אמר לי פעם ניו זילנדי אחד, לא ממש בבושה...

.

יומן מרפאה צבאית ששרד יותר משבוע מכתיבתו?
מידע על מיקומו של חיל בזמן נתון לפני 90 שנים?

קצין השלישות הממוצע ביחידתי מתקשה לדעת את מיקומו הוא ואת מצבת העטים בכיסו בזמן נתון...

אני מוריד בפניהם את הכובע [האוסטרלי] מעל ראשי
[ובאותה הזדמנות שאלה סקרנית - האם הכובע הואוסטרלי שרפול נהג לחבוש בהיותו אלוף פצ"ן - היה במקרה כובעו של אביו?]

זה אנחנו ש"יוצאים דופן"...

בשנות ה-20 הם דווקא השמידו המוני מסמכים ולא הכל שרד. התיקים האישיים של החיילים (אני מעריך שדווקא יומן המרפאה לא שרד: הכל נכלל בתיק האישי של החייל) נשמרים ובהתאם לסדר האנגלו סכסי הופכים לנחלת הציבור אחרי ככה וככה שנים.

רפול לבש כובע אוסטרלי? אני זוכר מין כובע פיטריה דווקא. לנוטרים היו כובעים "אוסטרליים" ובמלחמת השחרור היו לא מעט חיילים שחבשו כובעים כאלה אם לשפוט עפ"י תמונות. ראשוני אחד סיפר לי שכשהם "פשטו" על בניין ג'נרלי בי"ם אחרי הפינוי הבריטי, הוא כבר רוקן מרוב דברי הערך וכל מה שהוא לקח היה "כובע אוסטרלי".

אגב אוסטרלים, ישראלים ובריטים: בן משפחה קשיש - תימני שהיה נער בתקופת המנדט - סיפר לי שהוא עבד בסרפנד בעוזר שיקמיסט. השיקמיסט עצמו היה אוסטרלי (תקופת מלחמת העולם) אבל הקליינטים היו בריטים. מסתבר שהגישו משקאות חריפים בקנטינות שלהם (או שזו הייתה של קצינים) והייתה מין כוס זכוכית למדידת המשקה הנמכר. האוסטרלי לא היה פראייר ולימד את הנער התימני משבי ציון "פטנט": היו מרפדים את הכוס בדונג וככה "מרוויחים" איזה 20% משקה על כל כוס. האוסטרלי היה הוגן מספיק כדי להתחלק שווה בשווה עם הבחור... האוסטרלים אגב - ככה אומרים זקני רישון - נחשבו לבעלי ממון ופזרנים גדולים במושגי המקומיים. לילדים המקומיים הם נידמו כדוד עשיר שיכול להרשות לעצמו לקנות הכל.

.

של היסטוריה "רישמית" של מלחמות ושלל החיבורים הישראלים... הוספצי אפילו מהזכרון מערכון ישן של החרצופים על רפול ואריאל שרון מתמרמרים על כך שבמבצע ענבי זעם אין אבידות...

אבל: משהו בפרש החליט שהתגובה תלך לאבדון....

.