 |
06-12-2007, 19:25
|
|
|
|
חבר מתאריך: 10.12.04
הודעות: 2,040
|
|
|
כמו שכתב יוסיפון "לא סירוב פקודה, אבל אולי... פיקפוק" (יפתח ספקטור הארץ)
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב ""למה שנתאמץ לעצור את המבוקש אם מחר ישחררו אותו"?"
רק שכאן מדובר לא בסרבנות אבל בהחלט בסרוב פקודה.
w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 09:53 05/12/2007
הסירובניק
יפתח ספקטור, מפקדן של שתי טייסות בחיל האוויר וממובילי קמפיין הסרבנים, מוציא ספר חדש ומתביית על מטרות: דן חלוץ הוא פוליטיקאי לקקן שאחראי להידרדרות המוסרית של צה"ל, כולנו גלשנו לפשעי מלחמה וישראל חייבת להיגמל מהבולמוס הביטחוני. הנה, אפילו הצנזורה לא הצליחה להשתיק אותו
מאת נרי ליבנה | צילום: ינאי יחיאל
לראשונה ראה יפתח ספקטור טייס קרב ישראלי הרוג כשהיה בן 19. זה קרה בתאונה מבצעית בתל נוף, בשבוע הראשון שלו בקורס טיס. "הוא הציץ אלי מבין העשבים", הוא מספר, ומתאר כיצד איבד הטייס ההרוג צלם אנוש. "אספתי אותו בזהירות". הוא נתקף תחושת קבס איומה.
44 שנים חלפו מאז ועד ספטמבר 2003, שבהן הפך לתא"ל (כיום במיל') ולאחד מטייסי הקרב המעולים של חיל האוויר, עם 15 הפלות של מטוסי אויב והשתתפות במבצעים הנחשבים ביותר של החיל - ממבצע השמדת שדות התעופה במצרים ובסוריה בשלוש השעות הראשונות של מלחמת ששת הימים, ועד להפצצת הכור האטומי בעיראק. הוא היה מפקדן של שתי טייסות ושני בסיסים, בהם תל נוף הגדול, וקצין המבצעים של החיל.
שני-שלישים מחבריו לקורס טיס של שנת 58' נפלו במלחמות ישראל, עשרות טייסים הרוגים אחרים, פקודיו וחבריו, צרורים בזיכרונו לעד. אבל את תחושת הקבס הזאת לא הרגיש ספקטור שוב עד לאותו רגע בספטמבר 2003, אז שאל אותו כתב ערוץ 1: "תת אלוף ספקטור, אתה סרבן?"
השאלה, שבתחילה אפילו לא קלט את משמעותה, עוררה בו מיד בחילה עמוקה. הוא ביקש מהכתב לחזור עליה. "לא הייתי אז מיומן מספיק בחלק הוורבלי של הנושא, לא הייתי מספיק יעיל בלענות, עוד לא גמרתי לסדר בראש את הדברים. אני מודה שהדבר הראשון שהטריד אותי אז לא היה הצד המוסרי, אלא רמת הלחימה של חיל האוויר. שאלתי את עצמי למה צריך להרוג 15 ילדים כדי לחסל טרוריסט אחד".
ומה לגבי ההיבט המוסרי?
"לגבי הצד המוסרי, חשבתי בהתחלה שמדובר בטעות, שאולי הטייסים והמפקדים שלהם פשוט לא ידעו שיש שם אזרחים, למרות שקצת לא הגיוני לצפות שבמקום צפוף כמו עזה, דווקא שחאדה יהיה בסביבה ריקה מאזרחים.
"אמרתי לכל מי ששאל אותי שהיתה כאן שגיאה שצריך להתנצל עליה, ששגיאות קורות במלחמה וחפים מפשע נהרגים, ושבחיל האוויר למדתי שמשגיאות לומדים ושיש לתקן אותן. אבל אז פתחתי את העיתון וקראתי את הראיון עם דן חלוץ, והבנתי שטעיתי. כשהוא השיב על השאלה מה הוא מרגיש כשהוא מטיל פצצה של טונה על שכונה צפופת אוכלוסין בעזה, שהוא לא מרגיש כלום חוץ מדפיקה קלה בכנף וזה עובר, ושהוא ישן אחרי זה טוב בלילה, הבנתי שלא מדובר בטעות אלא בהידרדרות מוסרית, שבמכוון נערכות פעולות בלתי חוקיות ובלתי מוסריות".
ספקטור היה הקצין הבכיר ביותר שחתם על "מכתב הטייסים הסרבנים" שהתפרסם ב-24 בספטמבר 2003. "אנו טייסי חיל האוויר, שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה למדינת ישראל ושירתנו תמיד בחזית", נכתב שם, "מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים (...) מסרבים להמשיך לפגוע באזרחים חפים מפשע. פעולות אלו הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, והנן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה".
29 טייסי קרב חתמו על המכתב, ועוד לפני שהסתיים הראיון עם ספקטור בערוץ 1 התחוללה מהומה שבסופה הודחו הטייסים החתומים מחיל האוויר. החתומים סומנו כאויבי החיל, וכל תיבות הדואר של ספקטור - הפיזית, האלקטרונית, הקולית ואפילו הפקס, לא הפסיקו לפלוט מכתבי נאצה כלפיו, ומאמרים ברוח זו אף התפרסמו בעיתונות.
ספקטור הואשם בפגיעה ב"רעות-הלוחמים". חבר אחד הציע לו להתאבד, אחר הציע להוציא אותו להורג, צה"ל חיפש דרך להפסיק את הפנסיה הצבאית שלו. הוא הוצג כמשתמט וכבוגד, אבל שום דבר, הוא אומר, לא שבר את לבו כמו השאלה שהפנתה אליו בתו נועה, אז בת 31, "אז מה אבא, אתה סרבן? זה מה שלימדת אותנו?" עד היום הוא כופר בשם "סרבן". "לא מדובר בסרבנות", הוא אומר, "אלא בסירוב". כלומר לא סרבנות גורפת, השתמטות, אלא סירוב ספציפי לבצע פעולות לא מוסריות.
הופתעת מהתגובות של חבריך לחתימתך על המכתב?
"כן. לא תיארתי לעצמי עד כמה ייפגעו ממני. הטיעון העיקרי נגדי היה שאני מאשים את חיל האוויר בפשעי מלחמה ובעצם מתייפייף כאילו הם פושעי מלחמה ואני לא".
אתה היית פושע מלחמה?
"לא. אני לא הייתי ואני חושב שרובנו לא היינו. אני חושב שחיל האוויר וצה"ל וכל המדינה כולל אני ואת גלשנו לפשעי מלחמה על ידי שיתוף פעולה עם מעשים לא חוקיים שמתרחשים כבר שנים, וזה שלא אמרתי את זה מהיום הראשון לכיבוש זה כי אני לא חכם כמו ישעיהו ליבוביץ, מה לעשות".
הבשלה מאוחרת
כעת, כעבור ארבע שנים, מפרסם ספקטור תשובה מלאה ומפורטת לשאלה איך יתכן שאדם כמוהו חתם על מכתב הסירוב, וגם מדוע החתימה הזאת היא התוצאה האפשרית היחידה של חינוך לפי עקרונות של טוהר הנשק והמצפון, ציונות בנוסח הישן ודאגה לביטחון ישראל. התשובה היא ספר, ששמו "רם וברור" (הוצאת ידיעות אחרונות), ובו מספר ספקטור את סיפור חייו וסיפור תולדותיו של חיל האוויר.
זהו ספרו השני של ספקטור. הראשון "חלום בתכלת ושחור" (הוצאת כתר, 85') תיאר שבעה ימים ושבעה לילות בחייה של טייסת קרב דרומית במלחמת יום כיפור. הספר זיכה את ספקטור בפרס יצחק שדה להצטיינות בכתיבת ספרות צבאית, וכבר בו היתה נימה של ביקורת על התנהלות המטה במלחמה, שסורסה מאוד על ידי הצנזורה.
את "רם וברור" כתב בתחילה באנגלית. "חבר שלי, סם גורווין, משורר אמריקאי שהתיידדתי איתו כשהיה מתנדב בגבעת ברנר, אמר לי שהגיע הזמן שאשב ואכתוב, כי יש לי סיפור לספר, אחרי שבעקבות ה'סרבנות' הרגשתי צורך לחשוף את עצמי. כתבתי את הספר באנגלית. זה היה משהו מאוד ראשוני. אחר כך התיישבתי וכתבתי במשך יותר משנה את הספר בעברית, שהוא ספר שונה לגמרי".
מה הרגשת בעת הכתיבה?
"זה החזיר אותי יותר מ-20 שנה אחורה. פשטתי את המדים סופית ב-84' ופתאום מצאתי את עצמי חוזר לתקופת השירות שלי ולתקופות מוקדמות יותר. זה היה קשה לפעמים רגשית. בכלל, כתיבה כזאת, שבה אני חושף את עצמי כמו בספר הקודם, לא יכולתי לעשות עד שעברתי תהליך של התבגרות. ככל שאני מתבגר אני נעשה יותר רגשן, כי אני חושב שהתבגרתי מאוחר. המאורעות הרגשיים שהיו לי בחיים הם ספורים ומעטים. כמעט לא בכיתי אף פעם. לא הכו אותי אף פעם. לא איבדתי ילד תודה לאל. לא נפלתי בשבי. חיי היו מאוד ממוזלים, ולכן ההבשלה הרגשית שלי באה מאוד מאוחר".
ממוזלים? בן שנה כבר היית יתום, ועברת ממשפחה מאמצת אחת לאחרת.
"מכל דבר אפשר לעשות רע או טוב. אני אף פעם לא חשבתי את עצמי למסכן. 'יתום אינו נכה', כמו שאמא שלי היתה אומרת. היא היתה האדם הכי מורכב ומיוחד שפגשתי בחיים. היחסים בינינו היו מאוד קיצוניים. הייתי בן יחיד עם כל העומס שזה ממיט על האם והבן וחוסר הסלחנות והקפדנות שהיו באופי שלה. התוצאה היתה שהתגרשתי ממנה בגיל מוקדם. מרגע שעמדתי על דעתי לא ראיתי אותה כאמא שלי. לא היו בינינו יחסים שבין בן לאם. היא היתה מסוכסכת עם רוב בני האדם בעולם. כל מי שלא עבר דרגה מאוד גבוהה שהציבה הפך בעיניה ללא מעניין או למוחרם. גם העובדה שעברתי בין הרבה משפחות מאמצות השפיעה על תחושת הזרות שלי".
יכול להיות שנדרשו לך שנים להבשיל רגשית כי בילית את רוב חייך בסביבה מאוד מאצ'ואיסטית?
"חיל האוויר הוא בהחלט סביבה מאצ'ואיסטית, אבל גם מי שנמצא בתפקיד מפתח בקונצרן בינלאומי נמצא בסביבה מאצ'ואיסטית, שההבדל היחיד בינה לבין חיל האוויר הוא בכך שהיא לא כרוכה בסכנת חיים. ובמובן הזה המאצ'ואיזם לא קשור בכלל לג'נדר. אם את רוצה לדבר על מאצ'ואיזם במובן של הזין של מי יותר ארוך, אז כמובן שזה קיים אצל טייסים, אבל אני אף פעם לא השתתפתי במשחק הזה, וזה לא הפריע לאף אחד מחברי שאני לא משתתף במשחק הזה".
מה שניתן להיאמר
"רם וברור" היא הוראה שמשתמשים בה בקשר, אבל לא הסיבה היחידה לשם הספר. כדי לספר על המקור לשם, יש לספר ראשית על רן פקר, טייס נערץ על כל אנשי חיל האוויר ועל ספקטור בפרט, שהיה מפקדו של ספקטור בקורס מובילים בכירים ב"אחת התקופות היפות בחיי".
ספקטור פגש את פקר במאי 67', עוד לפני הישגיו יוצאי הדופן של פקר כמפקד טייסת 119 (מיראז'ים) במלחמת ששת הימים. כבר אז, הוא כותב, היה פקר "אגדה בחיל האוויר ובצה"ל כולו, כטייס קרב ובמיוחד כמוביל... מפקד אנרגטי וכריזמטי, פתוח ונועז... מפקדיו הראו את הערכתם כלפיו בגלוי, פקודיו העריצו אותו... הוא שפע חמימות כובשת גופנית. בכל מקום בכל מצב נמשכו אליו כל העיניים וכל האוזניים הקשיבו לצליל קולו הרם, הצרוד-עליז... התופעה האנושית הנדירה הזאת של מנהיגות בלתי מותנית..."
על רקע זה הרגיש ספקטור מבולבל במיוחד כאשר הגיעה אליו השמועה שלפיה כמה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, חיסל פקר לבדו ועל דעת עצמו שבוי ירדני, שהתוודה כי היה מעורב ברצח טייס ישראלי שהופל.
"הייתי המום. רן היה מודל חיקוי עבורי", כותב ספקטור. באותו יום, במהלך תחקיר המלחמה שנערך באולם הקולנוע בבסיס חצור, "שלמעשה לא היה תחקיר אלא מחרוזת עליזה של סיפורי הצלחות וגבורות", שאל ספקטור בנוכחות כולם על שמועות שמסתובבות על "מישהו שעשה משהו, אני לא בדיוק יודע", וגם הציע לחקור את המקרה.
הס הושלך בחדר, ולפתע הבין ספקטור שכולם יודעים במה מדובר. מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, הציע לו שלא להיגרר אחרי שמועות ומעשיות לא מבוססות, ובהמשך הערב קרא לו פקר לצאת איתו החוצה ושם, נועץ בו "עיני נץ קשות", נבח עליו, "אז שמעת משהו. אז מלכלכים? מה אתה רץ ליילל בראש חוצות... ככה מתנהגים חברים?" לסיכום הודיע לו פקר "אתה אצלי גמרת וזה הסוף שלך בחיל האוויר ואולי גם בארץ. אני כבר אדאג לכך".
ספקטור, שעד היום לדבריו אינו יודע את האמת בפרשת השבוי הירדני, מודה לפקר בפרק התודות בספר. "שלחתי לרן את הספר לקריאה, ואמרתי לו שאני לא מבקש ממנו אישור אבל אם יש לו הערות הוא מוזמן לכתוב. רן קרא וענה לי: תכתוב בדיוק מה שאתה חושב ואיך שאתה מרגיש. אחלה גבר".
תגובת רן פקר: "היו שלוש ועדות חקירה שבדקו את הנושא, האחרונה בראשות גורודיש. ישבתי בבית 23 יום. נכתב תיק שלם, ברור וסגור לגמרי, הקובע שאין בכך כלום והתיק הזה הוגש לרמטכ"ל רפאל איתן ולשר הביטחון עזר ויצמן".
כדי להבדיל מפקר, ולהבהיר את שם הספר, מספר ספקטור על מג"ד (היום במיל') פנחס ויינשטיין, בן קיבוצו גבעת ברנר, שבמלחמת סיני קיבל הוראה ממפקדיו להרוג שבויים. "המפקד, שק לי בתחת", אמר ויינשטיין ברשת הקשר הכללית למפקד שנתן לו את ההוראה. אחרי המלחמה, כשהוזמן לבירור שבו שקלו אם להאשים אותו בסירוב פקודה נוכח פני אויב, ובהתחצפות למפקד בנוכחות חיילים, אמר: "יש דברים שההתייחסות אליהם חייבת להיאמר בקול רם וברור, כדי שכל חייל ישמע".
אלא שישנם מכשולים בדרך להשמעת הקול; חודשים רבים נדרשו ל"וועדת שרים" לאשר את פרסום הספר. הוועדה היא גוף שאליו הפנתה הצנזורה את הספר, והיא מורכבת באופן רשמי מראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים ושר החוץ.
"אחרי ארבעה חודשים בוועדה הוחזר אלי הספר עם סדרה של מחיקות אוויליות לחלוטין. למשל הוזכרה בספר פצצה מסוימת ש-500 אלף יחידות ממנה הוטלו במלחמת לבנון האחרונה וכ-50 אלף מתוכן לא התפוצצו כשהוטלו, אלא הן הולכות ומתפוצצות מאז וקוטעות רגליים וזרועות, בעיקר של ילדים. שמה של הפצצה נמחק על ידי הוועדה. עוד נאסר עלי להזכיר מספרי יחידות שמופיעים בכל העולם, כולל באתר הרשמי של חיל האוויר. נאלצתי לתת ליחידות שמות פיקטיוויים".
שכול במצולות הים
ב-1972, אחרי הפלת מטוס אויב. גיליתי שמלחמה זה לא רק הפצצות
ספקטור בן 67. עיניו הכחולות עזות מבט. אל הראיון הוא מגיע בטנדר איסוזו חבוט, לבוש ג'ינס וסווטשירט, נטול משקפי טייסים. הוא נראה כמו מושבניק.
לכאורה, שום דבר ברקע שלו לא הכין אותו לתפקיד של סרבן, שנתפס בחלקים מסוימים בציבור כאקט של בגידה או השתמטות. אביו של ספקטור, צבי טולדנו ספקטור, היה מפקד הפעולה של כ"ג יורדי הסירה, ויחד איתם נעלם לעד בטרם מלאה שנה להולדת בנו היחיד, יפתח (לכן נפגע ספקטור במיוחד כשבעקבות מכתב הטייסים הסרבנים כינה אותם אחד העיתונאים "כ"ג יורדי המטוס").
אמא של ספקטור, שוש, החליטה להסתיר ממנו את עובדת היותו יתום, וסיפרה לו שאביו "נסע רחוק". הוריו המאמצים (היו לו כמה וכמה בקיבוצים שונים) תמכו בגרסה זו, ובכך האמין עד שמלאו לו חמש בערך. אז סיפר לו דודו ישראל, אחיו הבכור של אביו, שהיה משוכנע שהיתום יודע כבר מזמן את האמת, שאביו טבע בים.
ספקטור הילד אץ לספר את התגלית לאמו, כדי שזו לא תמשיך לחיות בטעותה. אלא שהאם זעמה מאוד, והוסיפה את הדוד לרשימה המתארכת של מוחרמיה. "הכ"ג נעלמו", צווחה על בן החמש. "מי אמר שהם מתו? הרי עדיין מחפשים אחריהם". כך, הוא כותב, הפך לחצי-יתום. "מאלה המחפשים אחר אביהם כל חייהם".
במסגרת ניסיונותיו להבין מי היה אביו, נפגש עם אנשים רבים, ביניהם יצחק שדה ורות דיין (שעמה הוא מצוי בקשרים חמים מאוד עד היום ושהיתה בת כיתתו של אביו בירושלים). אביו נולד כצבי ספקטור, ובעקבות ריב עם אביו אימץ לעצמו את שם נעוריה של אמו, טולדנו, ושב להיקרא ספקטור רק עם נישואיו, לבקשת אשתו שוש.
הוא נחשב למפקד פלמ"ח נערץ ואיש הרפתקן. יצחק שדה כתב עליו ש"היה בו קו של אכזריות, קו לא יהודי. הוא לחץ על ההדק ללא היסוסים. אבל הצדק היה נר לרגליו". "צבי טולדנו ספקטור צמח אצלי לדרגת קדוש", כותב ספקטור בספרו. הוא לא הפסיק לדמיין אותו מוטל מת במצולות הים. שבע שנים לאחר שנהרג, נפל בנגב גם אחיו הצעיר שייקה. לימים סיפרו לו שהשיר "בערבות הנגב" של רפאל קלצ'קין, ובפרט השורה "את בכורי שכלתי במצולות הים, ואותך גידלתי כמגן לעם", נכתב על שני האחים הגיבורים לבית ספקטור. "הייתי גאה להיות נצר למשפחה הזאת".
אך בפועל, מכתב הטייסים לא היה הפעם הראשונה שבה השמיע ספקטור את קולו למורת רוחם של אחרים. הסיפור עם פקר הוא דוגמה אחת. דוגמה נוספת התרחשה בתום מלחמת יום כיפור. ספקטור היה אז מפקדה (ומקימה) של טייסת הפנטומים 107, שביצעה במלחמה 760 טיסות קרביות ללא אבידות בנפש. הוא עצמו יצא ל-42 גיחות ב-19 יום. אבל למרות ביצועיה המצוינים של הטייסת, רואה בה ספקטור, כמו בשאר המלחמות שבעקבותיה, "תבוסה מוחצת וכישלון גמור".
לדבריו, מפקדת חיל האוויר התנהלה בכאוס מושלם. "בני פלד היה אמנם מפקד חדש של החיל, אבל זה לא פוטר אותו מאחריות, משום שקודם הוא היה סגן. הכאוס שפרץ במלחמה התבטא באובדן עשתונות של בני פלד ושל כל הדרגים מתחתיו, ויכולתי לשמוע את אובדן העשתונות הזה דרך הטלפון. קיבלנו פקודות סותרות וחסרות היגיון. הרגשתי שהמפקדים שלי לא מאופסים ואיבדתי את האמון בהם. הם נשמעו היסטריים וחזרו שוב ושוב על אותן שגיאות. היתה לי תחושה שאני והטייסת שלי בודדים במערכה".
את לקחי המלחמה כתב בדו"ח תחקיר המלחמה שפירסמה הטייסת שלו. אבל פלד הורה לאסוף ולהשמיד את כל העותקים. כשביקש ממנו הסבר, אמר לו פלד שחבל לבזבז את הזמן בלימוד לקחי המלחמה ועדיף להקדיש את הזמן להכנות למלחמה הבאה. ההסבר הזה לא שיכנע את ספקטור, שכתב בתחקיר בין השאר ש"במלחמה הזאת, מפקדת חיל האוויר היתה האויב האמיתי".
גם בזמן אמת חשבת שמלחמת יום כיפור היא מפלה?
"לא. לא ממש. כשאתה בתוך העניינים קשה לך להביט עליהם מלמעלה. כשאתה חושב כל הזמן על המלחמה הבאה אתה לא משקיע זמן בפילוסופיה. אני חושב שאולי הבנתי את זה באופן אינטואיטיווי אבל הפרמוט של זה נוצר רק במשך הזמן. בכל אופן המסקנה שלי היא שבכל מלחמה מאז 67' תמיד נכשלנו. זה רק המיתוס שמעוור אותנו מההבנה שיש לנו צבא וחיל אוויר שמתקשים להתאים את עצמם לנישה שעבורה הם נבנו. העולם השתנה מאז שהוקם חיל האוויר. היתה תקופה, בשנות ה-60, שבה הגענו להתאמה מושלמת בין הצבא הקטן והמאוד יעיל וחיל האוויר לצרכים שלנו. ומאז העולם השתנה והצבא והחיל לא השתנו בהתאם. הומצאו דרכי מלחמה חדשות, טרור למשל, והמערכות הצבאיות שלנו, שהפכו מאז 67' ליקרות מאוד ושמנות מאוד וטכנולוגיות מאוד, לא מתאימות את עצמן לשינויים".
מתי הבנת שישראל וצה"ל נמצאים בהידרדרות?
"זה הדרגתי. אקט הסירוב גרם לי לשבת ולחשוב ולכתוב כדי לגבש לעצמי את המחשבות שלי ויכול להיות שמהבחינה הזאת האקט הזה היה קפיצה קוונטית בהבנה שלי".
מה הבנת?
"שאם המדיניות של צה"ל לא תשתנה, אני לא רואה שום סיבה שהוא לא ימשיך להידרדר. כמובן שהמפקדים האחרונים של צה"ל, כולל חלוץ, עזרו מאוד להידרדרות הזאת, אבל בסופו של דבר הבעיה מתחילה במדיניות שהצבא הוא כלי בידיה, ושהופכת את הצבא לגוף של אנשים שיורים לכל כיוון ומדברים.
"אני חושב שהציונות ההרצליינית סיימה את תפקידה. המשימות של הקמת המדינה היהודית עם כל הסמלים, עצמאות, כוח והמנון הושגו, והם כבר מובנים מאליהם, ועכשיו הגיע תורו של אחד העם, שדרש שהמדינה תהיה מדינה טובה ואור לגויים. צריך לחשוב איך עושים מדינה טובה, ובמקום זה אנחנו ממשיכים להתחרבש באלמנטים ההרצלייניים - דונם פה ודונם שם, מקומם של ערביי ישראל, הדברים הלא חשובים".
אז מה צריך לעשות?
"ראשית צריך לגמור את הסכסוך הזה, שהוא כבר בשל לפתרון, ולחתוך על הגבולות היחידים האפשריים, שהם גבולות 67'. ובאותו זמן אנחנו צריכים להיות שותפים בכל דרך שהיא להפיכת המדינה הפלסטינית למדינה הערבית המצליחה בעולם כדי שיהיה לנו שכן טוב. ואני מסכים מאוד עם אהוב לבי במרכאות, אהוד אולמרט, שבעיני הוא ראש ממשלת הגנבים, אבל גם גנבים אומרים לפעמים דברים נכונים, כשהוא אומר עכשיו שאם לא נעשה עכשיו שלום נצטרך להגיד שלום על ישראל".
להערכתך, כמה מחבריך לחיל האוויר אוחזים בדעות כשלך?
"את יודעת, כשהשתחררתי מהצבא אמרתי לאשתי שמימי עדיין לא פגשתי ימני. לא הכרתי אף ימני והייתי בחיל האוויר".
לא פוליטיקאי
זה לא מדויק לחלוטין. הוא פגש לפחות ימני אחד - את הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן (רפול), שהיה למעשה האיש ששיכנע אותו לחזור לחיל האוויר אחרי שכבר פשט את המדים. בפעם הראשונה רצה לפרוש אחרי שסיים את תקופת הקבע הראשונה, זו שאחרי קורס טיס. הוא חלם ללמוד רפואה, אבל עזר ויצמן, שהיה אז מפקד החיל, כעס עליו ושיכנע אותו להישאר.
שנתיים לאחר מלחמת יום כיפור היה מוצב במפקדת חיל האוויר כדי לעסוק בהדרכה וביישום לקחי המלחמה, ואז נשלח לארצות הברית כדי ללמוד ב-UCLA ובמכון המחקר RAND. "גיליתי שיש למלחמה ממדים נוספים פרט להפלות או צלילות". ספקטור גילה את הממד הכלכלי, ונדהם לגלות איזה אחוז עצום מתקציב המדינה מוקדש לביטחון. "התחלתי לחשוב והגעתי למסקנה שישראל נמצאת בבולמוס של הגדלת תקציב הביטחון, ושחיל האוויר נכנס לאובססיה של כמות וטכנולוגיה. חשבתי שבמקום להגדיל את מספר המטוסים צריך לחשוב על אלטרנטיווה - על מטוסים ללא טייסים ועל הליקופטרים".
כשחזר לארץ מונה למפקד מחלקת המבצעים של חיל האוויר. הוא החליט לנסות לשנות את החיל לפי רעיונותיו החדשים על המרת מטוסים במל"טים, אבל הקדים את זמנו. "אני גם הייתי מאוד קצר רוח, אני מודה. לא הבנתי שאי אפשר לשנות הכל ביום אחד. בער לי לעשות הכל מיד ולא הרגשתי שום תזוזה בכיוון הרעיונות שלי. הרגשתי שאני בא עם בשורה וכמו ישו - אם תסלחי לי על ההפרזה כי הרי אף אחד לא צלב אותי, אלא אני צלבתי את עצמי בסוף - אף אחד לא רוצה לשמוע אותה. זה היה תהליך של למעלה משנה שבו כל הזמן התאכזבתי מעצמי, איך אני לא מצליח להשיג מה שאני רוצה - עד אז הצלחתי בכל מה שרציתי ופתאום כשהפכתי לקצין המבצעים שום דבר שאני רוצה לא קורה. אחרי שנה וחצי בתפקיד הודעתי שאני עוזב את החיל והשתחררתי מצה"ל".
הוא ואשתו, עלי (עליזה) כבר היו אז הורים לשלושה ילדים (כיום ארבעה: איתי, 43, חקלאי תושב כמהין שבערבה; עמרי, 38, מהנדס מחשבים; נועה, 35, מעצבת אופנה; ואלה, 27, סטודנטית בבצלאל). הם לקחו את הילדים והלכו לעבוד בקיבוץ צובה - הוא בקטיף תפוחים ועלי במטבח. הם היו מאושרים, והחברים מהצבא באו מדי שבת לשבת על הדשא ולהעלות זיכרונות.
כעבור שנה הופיע במטע רפול. "אם יש מישהו שאני מצטער שלא יוכל לקרוא את הספר הזה, זהו רפול שלמרות שהיה נראה כמו בול עץ היה אדם שידע לקרוא וידע לכתוב", הוא אומר. השניים נפגשו לראשונה באמצע שנות ה-60, כשספקטור נשלח כסגן צעיר לאימון של חטיבת הצנחנים. תפקידו היה לכוון את הסיוע האווירי בתרגיל. רפול המח"ט, שנראה לו "קצר, דחוס וקשוח", לחץ את ידו ביד האיכרים העבה והקשה שלו בסוף התרגיל. כשהופיע רפול במטע בשנת 79' היה כבר רמטכ"ל. "אתה חוזר לחיל האוויר", הודיע לספקטור והוסיף גם שעד שידבר עם מפקד החיל, דוד עברי, לא יקבל פרוטה של פיצויים.
הוא הלך להיפגש עם עברי שהציע לו לנהל את קליטתם של מטוסי האף-16 וגם את הפיקוד על בסיס רמת דוד. "בזכות טייסת 107" (הכוונה היא להצלחתו של ספקטור בהקמת טייסת הפנטומים), הפציר בספקטור, ששוכנע בסופו של דבר. "המחיר היה השתתקות, יציאה ממעגל של המשפיעים על האג'נדה של חיל האוויר", אבל הפיתוי להקים את הטייסת עם המטוס הנחשב ביותר היה גדול. "אבל בעוד שנתיים-שלוש אני משתחרר מחיל האוויר", הודיע לעברי ונימק שממילא אין לו סיכוי להיות מפקד החיל. חמש שנים לאחר מכן, ולאחר שגם התמנה למפקד הבסיס הגדול תל נוף, השתחרר מהצבא, באמת מבלי שהוזכר אי פעם כמועמד למפקד החיל.
למה לא היה לך סיכוי להתמנות למפקד החיל?
"עקרונית זה צריך להיות שאתה הופך למפקד חיל האוויר משום שאתה בעל יכולת להיות מנהיג אווירי. רן פקר למשל הוא מנהיג אווירי בעל יכולת יוצאת מן הכלל להנהיג אנשים לקרב. אתה צריך להיות גם אסטרטג בחשיבתך. אתה צריך לדעת איך לבנות את החיל. את זה למשל בני פלד ידע, אבל פלד לא היה אסטרטג. וכמובן אתה צריך להיות גם פוליטיקאי".
מי היו מפקדי החיל הטובים ביותר?
"אני יכול לומר לך מי היו הדמויות שהשפיעו על חיל האוויר ובמה. למשל, בן אליהו הוא טייס יוצא מן הכלל, לדעתי עולה עלי, הוא גם היה מפקד מצוין, ובכל זאת לא היתה לו שום השפעה על חיל האוויר. ליאק - יעקב מילנר נבו - שהשתחרר כאלוף משנה, היתה השפעה יותר גדולה על החיל, משום שעד ליאק חיל האוויר היה פרימטיווי, והוא הכניס את התחכום בלחימה.
"עזר ויצמן, שידע מה זה למרוח, השפיע מאוד על הרוח והמורל של החיל. מוטי הוד ודוד עברי הצטיינו בניהול טקטי יעיל, בני השפיע על ארגון וטכנולוגיה ודן חלוץ תרם לאובדן הדרך הצבאי והמוסרי. אמנם הוא לא האחראי היחיד אבל הרים תרומה גדולה".
על אף דעתו הנחרצת על תפקודו של פלד במהלך המלחמה, ניהל עמו ספקטור לימים יחסים חמים. "למרות שהוא היה אדם עם זוויות ומורכבויות, הוא גם היה אדם מאוד חם, מאוד נבון, וחוכמה תמיד קונה אותי. הוא היה יכול לצעוק עליך כמו פרא אדם ואז לחזור ולהיות נחמד. לראות ולנתח דברים דרך המנסרה שלו זה היה נפלא, ואני מנתק את הדברים האלה מכך שבמלחמת יום הכיפורים הוא היה אובד עצות וכמעט המיט עלינו אסון".
כמה פעמים בספר אתה מציין שאינך פוליטיקאי. למה הכוונה?
"התשובה מורכבת מכמה אלמנטים שדי בכל אחד מהם כדי להפוך אותי לפוליטיקאי גרוע. ראשית, אני אדם חושב ולא אדם מגיב, ואני מתכוון לזה שהעולם נוצר מתוכי ולא כהשלכה של הצללים מבחוץ פנימה. אני גם יותר מחובר לאנשים שמתחתי ולמשימות שלי מאשר לאנשים שמעלי. אני גם מעדיף את הבהירות על הנחמדות, וזה משהו שפוגע באנשים, כי לטשטש דברים או לא ללכת עד הסוף זה מאוד מקל על המגע, אבל הסוף של הטשטוש הזה הוא לא טוב".
ועד כמה העניין הפוליטי הוא עקרוני?
"יש דוגמאות קיצוניות. דן חלוץ למשל הוא דוגמה קיצונית לכך שרק על ידי פוליטיקה הגיע לאן שהגיע. הוא ההתגלמות של חוסר המקצוענות - ירייה ואחר כך סימון הבול סביב הירייה. הוא לא היחיד שהשתמש בפצצות ברוחב יד וללא מטרה מוגדרת, שזה אופייני למנהיגות צה"ל בשנים האחרונות, אבל הוא ההתגלמות של זה. במלחמת לבנון השנייה ראינו את התוצאה - רמטכ"ל שאין לו לא טקטיקה, לא אסטרטגיה ולא מנהיגות. חלוץ הוא הדוגמה הקיצונית למקרה של אדם שפעם היו לו כישורים בסיסיים, אבל הוא התמחה אך ורק בצד הפוליטי והיחצ"ני והזניח את כל האלמנטים האחרים".
זה קשור לשחצנות של טייסים?
"אני לא חושב שהוא שחצן במיוחד. נפגשתי איתו באופן לא אישי פעם אחת בחיי. הוא אדם מקסים, רב כישרונות, בפירוש אינטליגנטי ונבון, והאלמנט הבולט באישיותו הוא לא השחצנות כמו התוחס-לקריות. האיש התמחה בעשור האחרון של שירותו בצבא בהפעלת הלשון שלו, הן מכנית והן ורבלית למטרות ליקוק, וכתוצאה מזה הוא הגיע לאן שהגיע כשהוא כבר לא היה חייל וחוסר יכולתו החיילית הוכח על גבנו". *
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©
_____________________________________
טל
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
