05-12-2007, 09:48
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
זה אחד הנושאים הבודדים שבו אני תמיד "מבולבל" וקשה לי מאוד להביע דעה
המראה של הדודים שלי (אחים של אמא) נרצחים רודף אותי כבר שנים ואני חייב לציין שהדם רותח. המראה הזה כל כך חזק, עד כדי כך שאני לא נכנס בכלל לשאר הזוועות שעברו על המשפחות – חמשת הילדים (שניים מהם בוודאות הופרדו מהוריהם בנסיבות שקראתי תיאורים די מפורטים אודותיהם) וגורלם זה מספיק בשביל להוריד אותי מפסי מחשבה "הגיונית".
מה שכן, בניגוד לאחרים שאולי מדברים על "נקמה כללית", אני מעולם לא קיבלתי תחושה פנימית (וכאן הרי הרגשות והתחושות הן השולטות, אין מקום לחישוב "מדעי" בנקמה) שאני רוצה לנקום "בכולם". דובר גרמנית, ליטאי, לאטבי או אסטוני (בני ימינו) שיקומו "נגדינו" יעוררו אצלי איבה רבה בהרבה ממה שיעורר, לצורך העניין, בן אומה אחרת, אבל כאן מסתיימות התחושות שאינן ממוקדות באנשים מסויימים.
אני בהחלט חושב שהיה מקום לנקמה "פראית" באנשים שנשאו אשמה – אולם לאחר האסון האישי והמנטלי שעבר על האנשים, הייתי אומר שרק בודדים יכלו לשרוד מעשים כאלה ללא נזק נפשי נוסף לחייהם המרוסקים גם כך... סבא וסבתא שלי, שהיו כבר בסביבות ה-40 (סבתא פחות וסבא יותר) ושבורים פיסית (ללא שיניים, מצב אורטופדי נורא של הרגליים, כיבים ובעיות קיבה, מחזור חודשי שלא היה קיים לפחות שנתיים – תחשבו לבד מה ההשלכות של 4 שנות חיים במחסור של מזון ומחסה ובשלב הסופי גם חיים תחת עבודת פרך ומצעדי מוות) הצליחו להשתקם ולהביא לעולם עוד בת אחת – זה כאשר אולי אחת מתוך שתי נשים "בוגרות" אותן זוועות, בכל גיל, הצליחו להכנס להריון שוב. הם שיקמו חיים די נורמליים וחיו אותם שנים רבות. במבט ארוך טווח על הסיפור הממוקד הזה, אולי לא הגעתי למסקנות מוחלטות, אבל בהחלט למדתי כמה דברים.
ועוד סיפור קטן ואמיתי באותו עניין: ממש לפני כמה שבועות קיבלתי בדואר חומר מעניין: מסתבר שסבא שלי התכתב שנים רבות עם חבר, צעיר ממנו ב-20 שנה, שעבר אתו את כל 4 שנות הגהנום. הבחור היה מאותה עיירה כמו סבא שלי ושרד את האקציה הראשונה בזכות סבא שלי שהוציא אותו מהאקציה בטענה שהוא שוליה שלו. לאחר השחרור הוא לא חזר לליטא ובסופו של דבר התגלגל לארה"ב ושם חי והקים משפחה.
הבת שלו שלחה לי את המכתבים שהוא שמר אצלו וכן כמה דפים ובהם המעט שהסכים לספר על המלחמה. בקטע אחד ישנו סיפור קצר שהוא מזכיר, בהקשר לסבא שלי, המתרחש בסביבות מחנה שטטוטהופף בסוף 1944:
"שאלת אותי האם אי פעם הרגשתי צורך לנקום? הנה סיפור: יום אחד אמרו לי שקאפו פולני אחד הכה באכזריות של שלמה (סבא שלי שהיה אז כנראה בקבוצת עבודה אחרת והיה מבוגר יחסית לאסיר הממוצע). התמלאתי חימה ובבוקר, ראיתי את הקאפו מולנו, רצתי במהירות אליו וחבטתי בו בפנים. ברחתי מייד אל בין האסירים וקוויתי שלא יזהה אותי. תביני: עד דבר כזה היו הורגים אותך במקום ולא פעם גם מחסלים כמה חברים שלך. מרוב פחד לא שאלתי אפילו על מה קרה מאוחר יותר. קצת אחרי זה הסתבר לי שלא זה היה הקאפו שהכה ובכלל לא שלמה היה זה שהוכה. למדתי מזה שהנקמה היא לא תמיד מועילה".
סיפור אמיתי.
_____________________________________
.
|