אמיל שלום,
לא נלחמתי במלחמה האחרונה אך אני עדיין חירני"ק ומילואימניק גאה שמגיע כשקוראים לו ועצבני כשלא ...
עוד מזמן המלחמה, ולאחריה, אני קורא את הפוסטים השונים בפורום ואת התגובות אליהם.
נוצר מצב שבו אתה נציג חייל האויר היחיד (או לפחות הבולט שבהם) בפורום.תלונות על החייל שבו גדלת הן כחייל והן כאדם פוגעות בך אישית, או לפחות את מקבל אותן אישית.
אז מה אני רוצה להגיד אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו?
ראשית, שים לב שרוב הכותבים (אם לא כולם) מדברים על
תחושות. ייתכן כי גם בחלק מהמקרים מדובר גם בעובדות, אך הרוב מדברים על תחושות.
את הסיפורים של הלוחמים בשטח כולנו שמענו. התחושות אצל כולנו הן קשות, ולפי תגובותיך, גם אצלך.
עם זאת, יש לי
הרגשה שמקבלת אישוש מדבריך ("דם 5 אנשים ומסוק = לפעמים יותר מדם חייל אחד") כי אכן החיל האויר נעשה השיקול הקר של עלויות וכי אינכם חשופים לנעשה על הקרקע - הדם, האש, תמרות העשן והצעקות. ייתכן ואתם צודקים (ויסלחו לי כל הירוקים לדורותיהם על כי אני מצדיק את הכחולים
) וכי השיקול הקר הינו הנכון, אך זו אינה הרוח לפיה חונכתי - לא בצבא ולא בשום מסגרת אחרת.
"לא תשאיר פצוע בשטח" הינו הציווי העליון. הוא הולך יד ביד "טיפול בנפגעים בגמר הלחימה".
ברגע שלוקחים רק אחד מהם ומעמידים אותו בפני עצמו הרי שמתקבל יציר כלאיים מסורס אשר מפיל קורבנות על ימין ועל שמאל (כך קרה עם הסירוס של "תדע כל אם עבריה" שהפך מתוצאתו של משפט תנאי [מילית התנאי "אזי"] לקביעה קטגורית {והנה שוב המשפט השלם, ותעשו לי טובה כולכם, תשאירו אותו בשלמותו ואל תסרסו אותו! "
"לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."})
בוא נזכור כולנו כי יש לנו מטרה משותפת - לשרוד פה.
אנחנו יכולים להתווכח על הדרך ככל ששנרצה, אך זהו אינו דיון תיאורטי, ולכן בסוף היום צריכה להתקבל החלטה.
ההחלטה שלי ברורה: לחימה עד להכרעה. לא משאירים פצועים בשטח.